אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סע"ש 29736-09-13

סע"ש 29736-09-13

תאריך פרסום : 24/04/2017 | גרסת הדפסה

סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
29736-09-13
01/08/2016
בפני השופטת:
עידית איצקוביץ – אב"ד

- נגד -
תובע:
רוני יהלומי
עו"ד אופיר פוזנר
עו"ד עופר קובץ
נתבעת :
קפרו תעשיות בע"מ
עו"ד עידית בצר
פסק דין
 

 

 

1.מר רוני יהלומי (להלן: "התובע") הועסק על ידי קפרו תעשיות בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "קפרו") כמנהל מפעל ונציגה בסין, החל מיום 3.7.2007 ועד ליום 31.12.2012.

בין הצדדים נחתמו שני הסכמי עבודה, הראשון מיום 3.7.2007 והשני מיום 1.1.2011.

 

2.טענות התובע

 

לטענת התובע הוא מילא את תפקידו במקצועיות, נאמנות ומסירות והשקיע את מירב ומיטב עתותיו ויכולותיו בעבודתו. לשם כך עבד כדבר שבשגרה 6-7 ימים בשבוע, למעלה מ-12 שעות ביום, לשביעות רצונה המלא של הנתבעת ואף זכה לשבחים רבים.

 

ביום 9.12.2012 נקרא התובע לישראל לשיחה אצל מנכ"ל הנתבעת, מר רפי בן יוסף (להלן: "מר בן יוסף"). לתדהמתו הודיע לו מר בן יוסף על פיטוריו באותה השיחה. זאת, מבלי שקודם לכן התריע כי נבחנת אפשרות סיום עבודתו ומבלי לתת לתובע הזדמנות להתייחס לטענות כנגדו, ככל שישנן. מר בן יוסף ביקש מהתובע לערוך חפיפה עם סגנו ולהודיע להנהלת הנתבעת בישראל על סיום עבודתו. רק לאחר מכן מסר לתובע כי הוא מתעתד לקיים הליך "שימוע".

 

ה"שימוע" נערך ביום 11.12.2012 באמצעות שיחה טלפונית שארכה מספר דקות. במהלך השיחה לא ניתנה לתובע אפשרות להתייחס להחלטה לפטרו, ונושא השיחה היה התשלומים שישולמו לו בעקבות פיטוריו. ביום 12.12.2012 נשלח לתובע מכתב סיום העסקה.

 

לטענת התובע על פי הסכם ההעסקה המשכורת הבסיסית שלו עמדה על 6,300 דולר לפי שער חליפין מינימאלי של 4.15 ₪ לדולר. סוכם כי סך של 4,300 דולר ישולם לתובע בישראל, והיתרה, בסך 16,150 יואן סיני תשולם בסין.

במועד סיום ההעסקה עמדה המשכורת הבסיסית של התובע על 28,601 ₪. בסיכומיו תיקן ב"כ התובע את הסכום ל-27,522.43 ₪.

לתובע שולמו פיצויי פיטורים ופדיון חופשה על בסיס השכר ששולם לו בישראל בלבד, ולפיכך עתר להפרשי התשלום.

 

כן נטען כי במסגרת הסכם ההעסקה התחייבה קפרו להפריש עבור התובע לקרן השתלמות סך של 7.5% משכר של 12,000 ₪, היינו הפרשה בסך של 900 ₪ בחודש. אולם, הנתבעת ביצעה הפרשות לקרן השתלמות על בסיס שכר של 11,500 ₪ בלבד ועל כן זכאי הוא לתשלום ההפרשים. בנקודה זו הודתה הנתבעת ושילמה לתובע את הסכום בהתאם.

 

במסגרת הסכם ההעסקה התחייבה הנתבעת לבטח את התובע בביטוח בריאות או ביטוח רפואי מתאים לשהותו בסין, ולשאת בכל הוצאה של השתתפות עצמית. אולם הנתבעת לא קיימה את התחייבותה ורכשה לתובע ביטוח המתאים לתייר. כתוצאה מכך הוא נאלץ לשלם מכיסו עבור טיפולים רפואיים ועל כן דרש החזרים בסך 19,066 ₪.

 

בתקופה שמיום 1.2.2009 ועד ליום 30.6.2010 הפחיתה הנתבעת משכרו של התובע סך של 2,677 ₪. הפחתה זו בוצעה תוך שהנתבעת התחייבה שהסכומים שהופחתו יוחזרו לתובע לאחר שקפרו תחזור ל"פסי הרווחיות", כדברי מר בן יוסף. הנתבעת לא קיימה את התחייבותה ולפיכך עתר התובע להשבת הסכומים בסך 45,500 ₪.

 

לשיטת התובע מאחר שבזמן אמת לא הייתה מחלוקת בדבר תפקודו, ההחלטה על פיטוריו התקבלה משיקולים זרים ובלתי ענייניים. החלטת הפיטורים, כמו גם הדרך שבה התקבלה ובוצעה, פגעה קשות בשמו הטוב וגרמה לו עגמת נפש רבה.

התובע נותר בגיל 61 מחוסר עבודה, לאחר שהוצג בפניו מצג שלפיו עתידו עד לגיל הפרישה מובטח בנתבעת. על כן ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 250,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.

 

 

 

 

 

 

3.טענות הנתבעת

 

התובע שימש במסגרת תפקידו מנכ"ל חברת בת של הנתבעת בסין.

להחלטה על פיטורי התובע קדמה תקופה ארוכה שבה חלה ירידה של ממש בתפקודו המקצועי. במהלך שנת 2012 התקיימו שיחות אישיות רבות בין מנכ"ל הנתבעת לבין התובע, ובשיחות אלה הובהר לתובע כי הוא לא מתאים את עצמו להתפתחות המפעל בסין. לאחר ביקורו של מנכ"ל הנתבעת בסין (יוני 2012) נשלחה אל התובע רשימה ארוכה של משימות לתיקון, שיפור וייעול.

בעקבות זאת התערערו היחסים בין השניים, מאחר שהתובע לא קיבל את הביקורת ובחר להתווכח עם המנכ"ל.

 

לטענת הנתבעת הליך הפיטורים נעשה בדרך ראויה, לאחר שנמסרה לתובע הודעה על הכוונה לפטרו וניתנה לו הזדמנות להשמיע את דבריו, ברגישות האפשרית בנסיבות העניין.

 

ביום 30.11.2012 הוזמן התובע בשיחת "סקייפ" להגיע לישראל. אף שהתובע הבין כי נושא השיחה הוא סיום עבודתו, ביקש מר בן יוסף לשוחח עמו בישראל, פנים אל פנים. מר בן יוסף לא הכחיש שמדובר בשיחה שעניינה המשך עבודת התובע.

עם הגיע התובע לארץ, שלח לו מר בן יוסף הודעת זימון לפגישה אישית ביום 9.12.2012. ביום זה התקיימה שיחה ארוכה ורוויית אמוציות שבה פירט המנכ"ל בפני התובע את העילות שהביאו את הנהלת הנתבעת לשקול את סיום עבודתו. במהלך השיחה הובהר לתובע לא פעם כי לא מדובר בשיחת שימוע, אלא בדרך אנושית להציף את הדברים שבגינם נשקלים פיטוריו.

בסיום השיחה הוזמן התובע לשיחת שימוע שנקבעה ליום 11.12.2012 בשעה 8:30 במשרדי הנתבעת בקיבוץ קדרים. באותו ערב הפיץ התובע מייל לחברי הנהלת הנתבעת שבו הודיע על סיום עבודתו.

לשיטת הנתבעת התובע הוא שהחליט על סיום עבודתו כיוון שהודיע על כך לחברי ההנהלה עוד ביום 9.12.2012 - בטרם התקבלה החלטה על סיום עבודתו וטרם קיום השימוע.

 

התובע אף לא ניסה להציג את עמדתו במהלך השיחה הטלפונית מיום 11.12.2012, וכך הפכה היא לשיחת פרוצדורה של סיום העבודה.

 

לעמדת הנתבעת התובע קיבל את כל המגיע לו על פי כל דין ובהתאם למוסכם עמו. כך למשל לאחר מו"מ שהתנהל בין הצדדים לעניין גובה השכר, סוכם על שכר בסך 6,300 דולר ומתוכו – על פי בקשת התובע ועל מנת להקטין את שיעור המס המשולם בישראל – הוסכם כי ישולם סך של 2,000 דולר במטבע המקומי בסין. סכום זה שולם ללא הפרשות וזכויות סוציאליות על ידי חברת בת של הנתבעת, שהיא תאגיד רשום בסין.

 

השכר ששולם בישראל חושב בהתאם להסכם ההעסקה לפי שער דולר מוסכם של 4.15 ₪ לדולר ובסך הכל: 17,845 ₪ לחודש (4,300$). את ההפרש, בצירוף העלאת שכר שקיבל התובע בסך 150 דולר, שילמה הנתבעת במטבע מקומי בסין בסך 16,150 יואן, ששווים במועד סיום העבודה הגיע ל- 9,592 ₪.

כאשר התובע ביקש ששכרו יפוצל כך שחלק ישולם בסין במטבע המקומי, סוכם עמו מפורשות כי ככל שישולם חלק השכר בסין - הוא לא יובא בחשבון לצורך תשלומים סוציאליים או כל תשלום ששיעורו נקבע על פי השכר. כן הובהר מפורשות כי השכר המשולם בסין באמצעות חברה סינית יהיה כפוף לדין הסיני ולא הדין הישראלי.

 

פיצויי הפיטורים שולמו לתובע במלואם, בהתאם להסכם ההעסקה.

לתובע ניתנה הזכות לפדיון 10 ימי חופשה בשנה שהתובע ניצל ופדה. הפדיון שולם לפי שכרו של התובע בישראל בלבד.

 

לעניין קרן ההשתלמות – ההפרשים שולמו, כאמור. לב"כ התובע נשלח צ'ק ביום 8.10.2013, שנפדה ביום 13.10.2013.

 

אשר לתביעה להחזר הוצאות בגין טיפולים רפואיים - לכתב התביעה צורפו חשבוניות שלא הוגשו לנתבעת. הנתבעת התחייבה לבטח את התובע בביטוח בריאות או ביטוח רפואי מתאים, אלא שהגדרת ביטוח הבריאות במדינת ישראל מחריגה מפורשות טיפולי שיניים, שבגינם מבקש התובע החזר.

לפנים משורת הדין ועל מנת להיטיב עם התובע, נרכש עבורו ביטוח רפואי הכולל כיסוי ביטוחי לטיפולי שיניים דחופים בלבד וזאת עד לתקרה של 600$ בהשתתפות עצמית בסך 30$ - בסך הכול: 570$ לשנה. התובע ידע היטב כי זהו הכיסוי שנרכש עבורו, והתבקש שוב ושוב לבצע את טיפולי השיניים שאינם דחופים בביקוריו התכופים בישראל. אולם התובע התעקש מסיבותיו שלו לבצע את הטיפולים הללו בסין, ולכן אינו זכאי לתשלום בגינם.

 

בעניין הפחתת השכר הטעימה הנתבעת כי עקב המשבר הכלכלי העולמי הוחלט על הפחתת שכרם של כלל עובדיה. חברי ההנהלה והמנהלים הבכירים התבקשו לוותר על 15% משכרם החל מחודש פברואר 2009 למשך 6 חודשים. באוגוסט 2009 הוארכה תקופת ההפחתה עד לסוף שנת 2009. בחודש ינואר 2010 עד יולי 2010 הוקטן שיעור ההפחתה ל-7.5% בלבד.

הנתבעת מעולם לא התחייבה בפני עובדיה, כולל התובע, כי סכומי ההפחתה יוחזרו ובפועל לא השיבה למי מעובדיה את הסכומים. כל העובדים לרבות התובע הסכימו להפחתה האמורה נוכח המצב שאליו נקלעה הנתבעת.

 

נוכח הנטען בכתב ההגנה ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה במלואה.

 

4.ראיות שנשמעו

 

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.

 

מטעם הנתבעת העידו מספר עדים:

  • מר בן יוסף, שהיה מעורב במו"מ עם התובע טרם החתימה על הסכם ההעסקה וקביעת שכרו, וכן בסיום העבודה של התובע.

     

  • מר יוסי נויימן (להלן: "מר נויימן") יו"ר דירקטוריון הנתבעת, אשר הצהיר על נושאים שבהם נדרש התובע לשפר את תפקודו. נושאים אלה נדונו בביקוריו של מר נויימן בסין וביקורי התובע בארץ, וכללו את היחסים בין התובע לסגנו בסין, מר יאן.

     

  • מר פול שטיינר, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר שטיינר") אשר הצהיר לגבי המו"מ בעניין שכרו של התובע ובקשתו לפיצול השכר.

     

  • מר אילן דץ, סמנכ"ל כספים בנתבעת בין השנים 1990 עד 2007, אשר ניהל מו"מ עם התובע לקביעת שכרו לקראת מינויו (להלן: "מר דץ"). לפי הצהרתו, התובע ביקש שחלק משכרו ישולם לו בסין בשל שיקולי מס. הבקשה התקבלה בתנאי של שמירה ברורה על מסגרת עלות המעסיק. כלומר, לתובע היה ברור שהסכום שמשולם בסין מגלם את עלות המעסיק וכולל את כל ההפרשות הסוציאליות, לרבות מרכיב של 8.33% (מרכיב פיצויים) שהיה צריך להיות מופקד במסגרת ההפקדות הפנסיוניות. במלים אחרות הובהר כי הסכום אשר שולם בסין הוא תשלום כולל, והתובע לא יהיה זכאי עבורו לזכויות סוציאליות.

     

  • מר מני כהן, סמנכ"ל כספים של הנתבעת החל מחודש אוקטובר 2007 (להלן: "מר כהן") אשר סייע למנכ"ל בניהול המו"מ עם התובע לקראת החתימה על חוזה ההעסקה. מר כהן אישר אף הוא כי סוכם שהשכר ששולם לתובע בסין כולל זכויות סוציאליות וכי התובע לא יהיה זכאי לקבל תנאים סוציאליים כלשהם על חלק השכר המשולם בסין, לרבות פדיון חופשה ופיצויי פיטורים. העד הצהיר על כך "למיטב ידיעתו". כן הצהיר מר כהן על העדר כיסוי ביטוחי עבור טיפולי שיניים, למעט מקרים דחופים. מר כהן נכח בחלק מהשיחה הטלפונית שנערכה בין התובע לבין מר בן יוסף ביום 11.12.2012.

     

  • גב' דניאלה פורת-פנסו, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת בין השנים 2003 עד 2009 (להלן: "גב' פורת-פנסו"). גב' פורת-פנסו סייעה בהליך המו"מ לקראת תחילת עבודת התובע. היא הצהירה שהתובע ביקש לפצל את השכר כך שחלק ישולם בסין, תוך שהובהר לו כי על תשלום זה יחולו הוראות הדין הסיני ולא הוראות הדין הישראלי. התובע הבין זאת היטב והסכים לכך.

     

    5.עובדות שאינן שנויות במחלוקת

    • התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 3.7.2007 ועד לפיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 31.12.2012. התובע קיבל פיצויי פיטורים בסך של 119,864 ₪.

       

    • עם תחילת העבודה ובאותו יום, חתם התובע על הסכם העבודה הראשון. ביום 1.1.2011 נחתם הסכם עבודה חדש ("הסכם העבודה השני").

       

    • התובע עבד כמנהל המפעל של הנתבעת בסין, ונציגה שם. המקום הופעל על ידי חברת בת של הנתבעת הרשומה בסין.

       

    • בהתאם להסכמי העבודה סוכם שהנתבעת תבטח את התובע בביטוח רפואי ותשלם את ההשתתפות העצמית שתידרש מהתובע.

       

    • במהלך כל תקופת העבודה של התובע ובהתאם להסכמי העבודה, שולם חלק משכרו לחשבון הבנק שלו בישראל (4,300 $ על פי שער דולר של 4.15 ₪ לדולר לפחות) וחלק בסין במטבע מקומי. חלוקת השכר נעשתה לבקשת התובע.

       

    • החל מחודש פברואר 2009 הופחת שכרו של התובע (ושל כלל המנהלים בנתבעת) ב-15% עקב המשבר הכלכלי העולמי. התובע הסכים ואישר את ההפחתה בהודעת דוא"ל למר בן יוסף. בינואר 2010 ועד יוני 2010 השכר הופחת ב-7.5%. התובע חתם על הסכמה להפחתה זו. מחודש יולי 2010 הופסקה ההפחתה. הסכומים לא הוחזרו לתובע.

       

    • פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה חושבו על פי השכר ששולם לתובע בישראל בלבד.

       

    • ביום 30.11.2012 התבקש התובע להגיע לישראל לצורך "שיחה אישית". התובע הגיע לארץ ביום 6.9.2012 וביום 9.12.2012 התקיימה שיחה בינו לבין מר בן יוסף במשרד הנתבעת בקיבוץ קדרים. באותו יום הודיע התובע לכל הדירקטורים בנתבעת שהוא מסיים את עבודתו.

       

    • התובע הוזמן באותו יום (9.9.2012) לישיבת "שימוע" שנקבעה ליום 11.9.2012 בשעה 8:30 במשרדי הנתבעת אך ביקש שלא להגיע לקדרים (מרחק נסיעה של כשעתיים מביתו בראשון לציון) ולנהל שיחה טלפונית.

       

    • ביום 11.12.2012 התקיימה שיחה טלפונית בין מר בן יוסף לבין התובע, שבה סוכמו תנאי פרישתו לרבות תקופת ההודעה המוקדמת, החזרת הרכב, המחשב אישי ומכשיר הטלפון.

       

       

      6.נסיבות סיום העבודה

       

      לגרסת התובע הוא מילא את תפקידו בנתבעת במקצועיות, חריצות, ומסירות רבה. תחת ניהולו גדל המפעל בסין והגיע להישגים משמעותיים, הוא זכה לשבחים מכל גורמי ההנהלה ותפקודו הטוב היה ללא עוררין (ראו סעיף 18 לתצהירו). התובע אף הגיש לתיק בית הדין מכתבי הוקרה והמלצות, לרבות מטעם מנכ"ל הנתבעת. לכן פיטוריו "נפלו עליו כרעם ביום בהיר".

      ברם, מעדותו של מר בן יוסף עולה תמונה שונה, שלפיה ככל שהזמן חלף התברר כי יכולות התובע מוגבלות ולכן תחומי אחריותו הלכו והצטמצמו. כך למשל התובע לא היה בקיא בניהול מעקב פיננסי וביצוע בקרה פיננסית, לא שלט בקריאת דוחות ואכזב בתחום התפעולי והשיווקי.

      בעיקר נזקפה לחובת התובע מערכת היחסים עם סגנו יאן, שבה תלתה הנהלת הנתבעת חשיבות רבה. לדברי מר בן יוסף התובע העליב את יאן, לא הבין את הכללים התרבותיים בחברה הסינית וסירב ללמוד את השפה.

      התובע העיד בדיון כי התחושה שלו, שנבנתה לאורך זמן, הייתה שהוא עומד לסיים את עבודתו ושאם לא יסכים לוויתורים הנדרשים על ידי הנתבעת הוא "ימצא את עצמו בחוץ" (עמ' 8, ש' 22-16 לפרוטוקול הדיון).

      לפי עדותו של מר בן יוסף התובע אף אמר לו בשיחת ה"סקייפ" שנראה שהנתבעת מתכוונת "להחזיר אותו ארצה". כלומר, התובע יכול היה לשער כי יש קשר בין השיחה האישית שלשמה הוזמן להגיע לארץ בדחיפות, לבין הכוונה לסיים את עבודתו.

      מר בן יוסף העיד כך:

      "ש.אתה רוצה לאמר לנו שב- 6.12 עוד לא הייתה לך כוונה לפטרו?

      ת.התפקיד של רוני היה ירוד מאוד. חשבתי שחשוב מאוד לקיים אתו שיחה אישית ולאחר שיחה זו לשמוע אותו ולברר מה קורה לגבי העתיד אתו. רק אז נחליט. זה לא היה פעם ראשונה שעשיתי שיחה כזאת. זו לא שיחה ראשונה עם רוני על בסיס התפקוד הלקוי שלו.

      ש.איזו מהשיחות הללו יש תיעוד שלה מהשיחות הקודמות?

      ת.אני מנהל שמנהל אנשים בגובה העיניים בשיחה. מנהל 22 שנים אנשים. קלטתי ופטרתי אנשים בישראל בסין ובארה"ב. אף פעם לא הגעתי לבית המשפט. עשיתי את זה עם רוני לכל אורך השנים. אני לא נוהג לערוך רישומים של כל שיחה וכל סקייפ עם כל עובד. זו לא שיטת הניהול שלי ושל הנתבעת".

       

      (עמ' 27, ש' 6-14 לפרוטוקול הדיון)

      נציין כי עדותו של מר בן יוסף עשתה עלינו רושם אמין. אנו מאמינים לגרסתו (שהתובע לא הכחיש) שלפיה הוא העדיף לדבר עם התובע על סיום עבודתו בשיחה אישית, פנים אל פנים.

      אין חולק שהתובע הוזמן להגיע למשרדי הנתבעת ביום 9.12.2012 - וכך עשה. השאלה שבמחלוקת היא האם כבר באותה שיחה הודיע מר בן יוסף לתובע על סיום עבודתו או שמא, כטענת הנתבעת, נאמר לתובע כי שוקלים לסיים את עבודתו וכי הוא יוזמן לשימוע.

      כאמור, לפי הצהרת התובע ביום 9.12.2012 הודיע לו מנכ"ל הנתבעת, לתדהמתו המוחלטת, על פיטוריו ועל כך שיום 31.12.2012 יהיה יום עבודתו האחרון בנתבעת (סעיף 31 לתצהיר התובע). התובע הוסיף כי ההודעה נמסרה לו כבר בראשית הפגישה. בהמשך מסר לו מר בן יוסף דברים הקשורים לסיום העבודה כגון ענייני גמר חשבון, תיאום מועד חפיפה עם סגנו בסין וביקש ממנו להודיע לחברי ההנהלה.

      בתום הפגישה שלח מר בן יוסף לתובע הודעת דוא"ל שלפיה הוא שוקל לסיים את העסקתו בקפרו סין, ולפיכך הוא מוזמן לשימוע בתאריך ה-11 לאותו חודש בשעה 8:30.

      ביום 11.12.2012 התובע לא הגיע למשרדי הנתבעת, כפי שציינו לעיל. תחת זאת התנהלה שיחה טלפונית - שהוקלטה על ידי התובע. ההקלטה והתמליל שהוגש (נספח 13 לתצהיר התובע) אינם מתחילת השיחה אלא מספר שניות (או דקות) לאחר מכן, שבה הועלו עניינים טכניים הקשורים לסיום עבודת התובע. ללא ספק אין לראות בשיחה זו שיחת שימוע.

      התרשמותנו מן העדויות היא כי אכן התובע חשש שהנתבעת מתכוונת לסיים את עבודתו, וכן שהיו טענות כלפיו בנוגע להתנהלותו. בתוך כך אנו מאמינים שהתובע סבר שהוא עשה עבודה טובה ומסורה, והוא אכן קידם את המפעל בסין.

      בשיחה שנוהלה באמצעות "סקייפ" מר בן יוסף לא גילה לתובע מהי הסיבה לבקשה כי יגיע לארץ בדחיפות. אין כל חשיבות לשאלה מה שיער התובע, ואם חשש מפיטורים – אם לאו.

      בשיחה מיום 9.12.2012 אמר מר בן יוסף לתובע כי ישנה כוונה לסיים את עבודתו, נוכח אי שביעות רצון מתפקודו. אף שציין שתהיה ישיבת "שימוע" (שנקבעה לאחר מעט יותר מיממה בלבד). התובע שנפגע - וסביר להניח שגם הופתע - החליט להודיע לחברי ההנהלה על סיום עבודתו. לא הוכח שהתבקש לעשות זאת על ידי מר בן יוסף.

      התובע לא היה מוכן לנסוע כשעתיים עד לקיבוץ קדרים עבור ישיבה שראה בה "טקס" בלבד, בשעה שסבר שהאפשרות לשנות את רוע הגזרה היא אפסית.

      מר בן יוסף קיבל את ויתור התובע על קיום הישיבה. השיחה הטלפונית הקצרה יחסית שנוהלה ביניהם (ובשלב מאוחר יותר בהשתתפות מר כהן במסגרת תפקידו כמנהל כספים) לא הייתה כלל שימוע, אלא סגירת הנושאים הקשורים לסיום העבודה.

      אשר ל"צפיפות" המועדים וחובת הנתבעת לקיים שימוע אמיתי על מנת לאפשר לתובע להתגונן כלפי הטענות שהועלו כנגדו, העיד מר בן יוסף:

      "ש.לא חשבת שיש הרבה טענות אז זמן הכנת התגובה לוקח הרבה יותר זמן?

      ת.הנושא הזה נדוש ביני לבין רוני כל כך הרבה פעמים והיו שיחות רבות במהלך השנתיים האחרונות לתפקידי. נתתי לו הזדמנות לשפר. הוא לא שמע ממני שום דבר חדש. הטענות היו אותן טענות לגבי התפקוד שלו ומערכת היחסים שלו ומערכת היחסים איתי. נייר כזה לא היה משנה שום דבר ולכן לא ראיתי את זה כהכרחי.

      ש.אם כך לא היה טעם בשימוע?

      ת.אני לא מסכים כי אתה לא מכיר אותי".

       

      (עמ' 29 ש' 24-30 לפרוטוקול הדיון).

      יצוין כי אף שבכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע למעשה התפטר בטרם הוחלט על פיטוריו, חזרה בה ב"כ הנתבעת מטענה זו (ובצדק) בסיכומיה, שבהם נאמר שהתובע פוטר.

      לא התרשמנו שמר בן יוסף התעלם מרגשות התובע ואנו מאמינים שהוא ניסה לבצע את הפיטורים תוך גרימת נזק מועט ככל האפשר. עם זאת, הדרך הנכונה – והמחייבת על פי דין – הייתה לתת לתובע פרק זמן סביר כדי שיוכל לשקול את צעדיו ולהתגונן כנגד טענות הנתבעת, אם ירצה בכך.

      ויתור על הליך שימוע צריך להיות שקול וחד משמעי. אמירה שנעשית "בעידנא דריתחא" אינה מהווה ויתור על שימוע.

      על חשיבותו של הליך השימוע נאמר:

      "החובה לקיים לעובד הליך של שימוע בטרם פיטוריו מקורה בפסיקה. חובה זו מעוגנת בעקרון תום הלב החל ביחסי עבודה. מעקרון זה נגזרת חובת המעסיק לברר לעומק את עניינו של העובד המועמד לפיטורים, את הסיבות לפיטוריו ואת האפשרות לבחון את המשך העסקתו. חובה זו מוגשמת בדרך של מתן זכות לעובד להשמיע את טענותיו בטרם פיטוריו. חובה זו נועדה לגרום למעסיק לקבל החלטה מבוססת, מושכלת ומאוזנת בעניין העסקתו של העובד, לאחר שמיעת ה"אידך גיסא" של עמדת העובד (ע"ע 1027/01 דר' יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע ל"ח, 448)".

       

      ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ - שלומי תורג'מן (ניתן ביום 3.3.2009, להלן: "פרשת תורג'מן").

       

      עוד נקבע בפרשת תורג'מן:

       

      "חובת השימוע אינה מוחלטת. אין מדובר ב"טקס" שיש לקיימו כדי לצאת ידי חובה. מדובר בהליך אשר נועד לבחון את ההצדקה העניינית במהלך הפיטורים ופשיטא שאם מתקיימות נסיבות בהן מעשה הפיטורים הינו בלתי נמנע או שתקופת ההעסקה קבועה וקצובה מראש, כי אז ניתן לצמצם את חובת השימוע ובמידת הצורך להתאימה לנסיבות העניין".

       

      בנסיבות שלפנינו קיבלה הנתבעת את "ויתור" התובע - שסבר שגורלו נחרץ - על ישיבת השימוע בקלות רבה. תחושת התובע מקבלת תימוכין מתוכן השיחה שניהל עם מר בן יוסף ביום 9.12.2012 והזמנתו ל"שימוע" זמן קצר לאחר מכן.

      לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל מסקנה כי נפל פגם בהתנהלות זו של הנתבעת המצדיק לחייב אותה בפיצוי.

      בתוך כך לקחנו בחשבון גם את העובדה שהתובע הביע את אי רצונו להתייצב ל"שימוע" ולא ביקש לדחות אותו, ואף הודיע באותו יום לחברי הנהלת הנתבעת על סיום עבודתו.

      נוכח הנסיבות אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצוי – כולל עגמת נפש – בסך של 55,000 ₪.

       

       

      7.שכרו הקובע של התובע

       

      הנתבעת חישבה את פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע ואת פדיון ימי החופשה שנותרו לו לפי השכר ששולם בישראל בלבד. זאת מבלי להביא בחשבון את החלק ששולם ביואן על ידי חברת הבת הרשומה בסין, כטענתה. לחלופין נטען כי הסכום ששולם בסין כלל "עלויות מעסיק", ביניהן רכיב פיצויי הפיטורים.

      אנו מקבלים את טענת הנתבעת שלפיה היא הציעה לתובע לקבל סכום גלובאלי בדולרים (6,300 $) והסכום פוצל כך ש-2,000 דולר ממנו שולמו ביואן בסין – לבקשתו. התובע לא הכחיש זאת. לדעתנו גם אם הדבר נעשה על מנת שיקבל שכר נטו גבוה יותר אין הדבר מעלה או מוריד.

      בהסכם העבודה הראשון מיום 3.7.2007 נכתב תחת כותרת "תנאי העסקה" "שכר ותשלומים אחרים":

      "1.1המשכורת הבסיסית תהיה 6,300$ בחודש כש-4,300 $ ממנה ישולם בישראל ו-2,000 $ בסין. לפי שער יציג ביום תשלום המשכורת... "

       

      בנוסף סוכם על תשלום של 700$ בחודש לשכר דירה והוצאות כלליות.

       

      בהסכם השני מיום 1.1.2011 נכתב באופן דומה: "המשכורת הבסיסית תהיה 6,300 $, כש-4,300$ ממנה ישולם בישראל ו-16150 יואן בסין" (התוספת לשכ"ד והוצאות כלליות הועלתה ל-750$ לחודש).

       

      אין חולק, וכך עולה מהעדויות שנשמעו בדיון, שהתובע קיבל את המשכורת הבסיסית הכוללת את הסכום ששולם ביואן עבור העבודה שביצע, וללא כל התניה. מר שטיינר - עד הנתבעת - אישר זאת: "לא היתה עבודה נוספת שעבורה קיבל השכר בסין" (עמ' 12, ש' 19-21).

      גם מר כהן אישר זאת בעדותו (עמ' 25-26 לפרוטוקול הדיון).

       

      השכר ששולם בסין הוא חלק מחוזה העבודה של התובע שנכרת עם הנתבעת בנוגע לעבודתו בסין. לא מדובר בשני חוזים נפרדים כטענת הנתבעת.

      על פי תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, פיצויי פיטורים יחושבו על בסיס "שכר היסוד" של העובד. בענייננו השכר ביואן הוגדר בחוזה העבודה כחלק מ"המשכורת הבסיסית" של התובע.

       

      אשר לטענה שלפיה השכר ששולם בסין חושב כבר על בסיס "עלויות המעסיק" וכולל בתוכו זכויות סוציאליות לרבות פיצויי פיטורים –

      צודק ב"כ התובע בטענתו כי הסכמת צדדים לחוזה עבודה שלפיה השכר החודשי יכלול פיצויי פיטורים דורשת – על מנת להיות תקפה משפטית – אישור של שר העבודה (כיום שר הכלכלה) או מי שהוסמך מטעמו. כך בהתאם לדרישות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. אישור כזה לא ניתן בענייננו.

       

      משעה שלא התקיימו התנאים שבדין על מנת לראות בשכר ששולם ככולל פיצויי פיטורים, לא תישמע טענה של ויתור מראש על זכויות קוגנטיות. לפיכך יש לראות בשכר ששולם לתובע בסין כחלק מ"השכר הקובע".

       

      אנו מקבלים את החישוב המתוקן של ב"כ התובע בסיכומיו שלפיו המשכורת הבסיסית עמדה על 27,522.43 ₪ - לפי שער החליפין המוסכם של 4.15 ₪ לדולר ושער של 0.599 ₪ ליואן - כפי שעולה מסעיף 67 לתצהיר התובע ולא נסתר.

       

      תקופת העבודה של התובע נמשכה 5.5 שנים, ומכאן שהוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 151,373.4 ₪. לתובע שולמו 119,864 ₪ ולכן הוא זכאי ליתרה בסך 31,509.36 ₪.

       

       

      8.זכאות התובע ליתרת פדיון חופשה

       

      בהסכם העבודה הראשון נקבע:

      "המנהל יהיה זכאי ל- 28 ימי חופשה בשנה בסין, שלא ייצברו אלא ימומשו באותה שנה בנוסף לביקורים בארץ אשר בחלקם ישמשו לביקורי עבודה.

      בהיות המנהל בעל יכולת להשפיע על זמני מימוש חופשתו, מעבר לחופשה המרוכזת של החברה, לניצול חופשתו במלואה, ומוסכם מראש כי המנהל לא יהיה רשאי לצבור, בתקופה כלשהי, יתרת חופשה העולה על 35% מהמכסה השנתית לה הוא זכאי על פי הסכם זה, וכל יתרה עודפת תימחק".

       

      בהסכם השני הסעיף שונה כך:

      5.1המנהל יהיה זכאי ל-20 ימי חופשה (קלנדריים) בשנה, שייצברו על פי הוראות חוק חופשה שנתית. למנהל יתרת חופשה צבורה נכון לסוף 2010 – 27 ימים.

      5.2 בהיות המנהל בעל יכולת להשפיע על זמני מימוש חופשתו, יפעל המנהל ביוזמתו, בהתאם עם הנהלת החברה, ליצול חופשתו במלואה".

      התובע פדה במהלך תקופת העבודה כ-36 ימי חופשה ואלה שולמו לו על בסיס השכר בישראל בלבד.

      לגרסת הנתבעת התובע לא טען במהלך עבודתו שקיבל תשלום חלקי בגין פדיון ימי החופשה ואף לא טען בתביעה כי הוא זכאי להפרשי פדיון חופשה עבור תקופת עבודתו. מכל מקום, הסכמת הצדדים לגבי פדיון ימי החופשה ושווים נגעה אך ורק לחלק השכר המשולם בישראל.

      למרות שהסכמי העבודה לא כוללים התחייבות לתשלום פדיון חופשה עם סיום ההעסקה, וחרף העובדה שאין מדובר בזכות המגיעה לתובע על פי דין - שילמה לו הנתבעת פדיון חופשה בגין יתרת ימי החופשה שנותרו צבורים לטובתו. בסך הכל נפדו 28.95 ימי חופשה, בהתייחס לשכר המשולם בישראל בלבד.

      אכן בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע:

      "הוראות חוק חופשה שנתית חלות על מכסות החופשה שנקבעו בחוק, ולא על מכסות עודפות שנקבעו בהסכם קיבוצי או אחר.

      על מכסות עודפות אלה רשאים הצדדים להסכים, וצורת ניצולה יכולה להיות נושא להסכם או להוראה בהסדר, כגון תקשי"ר, שמכוחו נקבעות אותן מכסות עודפות; (דיון מז/10-3 (ארצי) זכריה טרוסט ואח' נ' מד"י, משרד הביטחון, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה פד"ע יח' 442).

      וכן:

      אם ב"פדיון חופשה" עסקינן, הרי שמדובר בפדיון של "חופשה שאינה מכח החוק", שלגביה חלה חובת פדיון מכח סעיף13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א 1951. לגבי חופשה חוזית, הרי שהכלל הוא שהיא לא תזכה בפדיון, אלא אם הותנה על כך מראש, ולעיתים אף בנסיבות הפרישה... בענייננו, העובדת לא טענה ולא הוכח כי הוסכם מראש על תשלום פדיון החופשה הזו...

      (דב"ע נג/3-223 פלסטין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436)

       

      אין מחלוקת שהתובע פדה 28.95 ימי חופשה שנצברו לזכותו בסך 23,488.87 ₪.

      בהסכם העבודה הראשון נקבע שעל התובע לפעול לניצול חופשתו במלואה והוא לא יהיה רשאי לצבור למעלה מ-35% מהמכסה השנתית. כל היתרה העודפת תימחק. סעיף זה שונה במסגרת הסכם העבודה השני, שבו אמנם צוין כי על התובע לפעול לניצול חופשתו בפועל, אך לא צוין שכל היתרה תימחק. יתר על כן, צוין שנכון למועד חתימת ההסכם לתובע יתרה של 27 ימים לזכותו. עוד נקבע שהצבירה תהיה לפי הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). בתוך כך מספר ימי חופשה לשנה שניתן לתובע הופחת מ-28 ל-20 ימים לשנה.

      כלומר, מההסכם השני עולה שהצדדים התכוונו להיטיב עם התובע בכל הנוגע לאפשרות הצבירה ופדיון החופשה – תוך אימוץ הוראות חוק חופשה שנתית, ומנגד מכסת הימים צומצמה.

      אכן, תשלום ימי חופשה שנפדו במהלך תקופת העבודה נעשה בהתחשב בשכר ששולם בישראל. עם זאת, כל עוד לא הובאה לפנינו הסכמה מפורשת של התובע ביחס לחישוב, אין לראות בסכום ששולם (ללא הסתייגות מטעם התובע וללא דרישה של הפרשים) הסכמה לכך שפדיון ימי חופשה יחושב לפי חלק משכר הבסיס בלבד.

      הסכם העבודה השני מפנה להוראות חוק חופשה שנתית, ועל כן יש לאמץ את הוראותיו לגבי חישוב דמי חופשה על פי ה"שכר הרגיל" של העובד (ראו סעיף 10 לחוק חופשה שנתית).

      השכר הקובע של התובע, כאמור, עומד על 27,522.43 ₪. התובע היה עובד חודשי וימי החופשה נקבעו כימים קלנדריים (לא ימי עבודה). על כן יש לחלק את השכר החודשי ב-30, כך שיום חופשה של התובע שווה לסך של 917.41 ₪. התובע היה זכאי לקבל סך של 26,559 ₪ בגין פדיון חופשה ומשקיבל 23,488.87 ₪ הרי הוא זכאי ליתרה של 3,070 ₪.

       

      9.החזר הוצאות בגין הטיפולים

       

      בנספח א' להסכם העבודה השני נקבע:

      "קפרו תבטח את המנהל בביטוח בריאות או ביטוח רפואי מתאים לשהותו בסין ותישא בכל הוצאה של השתתפות עצמית"

      (סעיף 1.5 להסכם).

       

      לטענת התובע הוא לא קיבל מחברת הביטוח או מהנתבעת החזר מלא עבור הוצאותיו הרפואיות בגין הטיפולים שנדרשו בעת שהייתו בסין.

      התובע דרש לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות בגין טיפולים בסך 16,494.45 ₪, בהתאם למסמכים שצורפו לתצהירו. במהלך המשפט העביר התובע לידי הנתבעת חשבוניות שהועברו לחברת הביטוח. התובע קיבל בחודש נובמבר 2015 סך של 2,493.88 ₪, כך שהסכום הנתבע ברכיב זה צומצם לסך של 14,000.57 ₪.

      הנתבעת טענה שהתובע עבר בסין טיפולי שיניים שאינם דחופים ולכן אינם כלולים בהתחייבותה לפצות אותו בגין הוצאות רפואיות.

      לגרסת התובע מדובר היה בטיפולי שיניים דחופים שהוא נאלץ לעבור עקב כאבים עזים. עוד טען שמאחר שכל נסיעותיו לארץ היו לתקופה של עשרה ימים לכל היותר, וכללו סופי שבוע וימי חג - היה קשה עד בלתי אפשרי להספיק לבצע בארץ את כל טיפולי השיניים להם נזקק. שלישית טען כי בהתחייבות הנתבעת לבטח אותו לא הוחרגו טיפולי שיניים.

      מנגד טענה הנתבעת שהתובע היה מבוטח בביטוח בריאות במהלך כל תקופת שהותו בסין מטעמה, אך בהגדרת "ביטוח רפואי" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי מוחרגים מפורשות טיפולי שיניים. מכאן שהתובע מלכתחילה לא היה זכאי לכיסוי ביטוחי על טיפולי שיניים.

      מעבר לכך, במהלך המו"מ שניהלו הצדדים עובר לחתימת ההסכם השני, הוסכם כי הביטוח הרפואי ייוותר ללא שינוי (כאמור בתצהירו של מר כהן) על כן התובע מנוע מלטעון בדיעבד אחרת.

      עוד נטען כי ההוצאות המבוקשות מעולם לא הוגשו לנתבעת ולכן לא הועברו לחברת הביטוח. רק לאחר שמיעת הראיות בתיק העביר התובע חשבוניות מקוריות לידי הנתבעת וזו העבירה אותן לחברת הביטוח. ביום 28.10.2015 אישרה חברת הביטוח תשלום כל הוצאותיו הרפואיות של התובע בגין טיפולים רפואיים, לרבות החזר בגין טיפול שיניים דחוף.

       

      אשר לדעתנו -

      ראשית נציין כי אין לפרש את ההתחייבות לביטוח בריאות או לביטוח רפואי כהגדרתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, כטענת הנתבעת. ההגדרה שם יפה לאותה הוראה חוק בלבד.

      הנתבעת התחייבה לבטח את התובע ולשלם את ההשתתפות העצמית, כך שכיסוי ההוצאות הרפואיות יהיה מלא. כל עוד לא הוחרגו טיפולי השיניים מפורשות - אין הצדקה שלא לראות אותם כמכוסים בהתחייבות הנתבעת. מסקנה זו מתבקשת גם לאור כלל ה"פרשנות כנגד המנסח" במקרה של ספק בנוגע להתחייבות הנתבעת.

      יתרה מזו, מעיון בקבלות שהגיש התובע (נספחים 28 ו-29 לתצהירו) עולה שהטיפולים שעבר אינם בגדר טיפולים אסתטיים או שיקומיים שניתן להגדירם "לא דחופים" ולבצעם בביקוריו בארץ. כך למשל עבר התובע, בין היתר: עקירת שן, טיפול שורש, כתר, וכו'. טיפולים אלה אינם "דחופים" במובן זה שאינם סובלים דיחוי של יום-יומיים, אך מנגד הם אינם כאלה שניתן לדחות במספר חודשים עד להגעה ארצה.

      על כן אנו סבורים שעל הנתבעת לשאת בהוצאות הרפואיות המפורטות לעיל. התובע זכאי להחזר בסך 14,000 ₪ עבור רכיב תביעה זה.

       

       

      10.החזר שכר

       

      אין חולק שבתקופה שמיום 1.2.2009 ועד ליום 31.12.2010 הופחת שכרו של התובע. שיעור ההפחתה עמד בתחילה על 15%, ובחודשים ינואר עד יוני 2011 על 7.5%. סך כל ההפחתה עמד על 45,500 ₪.

      התובע העיד כי מר בן יוסף הבטיח לו מפורשות שהסכומים יוחזרו לו במלואם, לאחר שהנתבעת תחזור ל"פסי רווחיות" ושהוא סמך על הבטחה זו (עמ' 7 ש' 20-23 ועמ' 8 ש' 3 לפרוטוקול הדיון). אולם ההבטחה לא קוימה, למרות העומס הגובר שהוטל על התובע והעליה במספר שעות העבודה הנדרשות (סעיף 95 לתצהיר התובע).

      הוכח שמר בן יוסף שלח לתובע הודעת דוא"ל שלפיה שכרו יופחת למשך 6 חודשים ב-15% מחודש פברואר 2009. בהמשך הבהיר כי מדובר בהחלטה כללית הנוגעת לכל חברי ההנהלה ושההפחתה תימשך עד לשיפור בהיקף המכירות.

      לכך השיב התובע: "מבחינתי אין בעיה להמשיך עד לשיפור כפי שהגדרת זאת", וביקש לבדוק את הנושא בנוגע לשכר שמשולם לו בסין.

      ביום 16.12.2009 חתם התובע על מסמך "הסכמה להפחתת שכר" שלפיו:

      "בשל המצב הכלכלי אליו נקלע המפעל ולאור פנייתכם אלי, הריני מביע הסכמתי להפחתה בשכרי בשיעור 7.5% החל ממשכורת חודש ינואר 2010".

  • ראו נספחים ז', ח' ו-ט' לתצהירו של מר בן יוסף.

     

    אין בכל המסמכים הללו אף לא מילה בעניין התחייבות להחזרת הכספים שהופחתו. יתר על כן, בסעיף 2.5 להסכם העבודה השני נכתב:

    "למנהל אין כל תביעה ולא תהיה תביעה מהחברה בגין שכר בקפרו סין/קפרו סוג'ו וזאת מיום תחילת עבודתו ב-2007" 

    יצוין כי ההסכם נחתם ביום 1.1.2011, זמן מה לאחר שהסתיימה התקופה שבה הופחת השכר.

    סוגיית ההסכמה בהתנהגות לשינוי שהתחיל כחד-צדדי (על ידי המעסיק) של חוזה העבודה נדונה בדב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270 (להלן: "פסק דין גולן").

    בפסק דין גולן דובר על מקרה של עובד ששכרו הופחת חד-צדדית על ידי המעסיק. העובד אכן מחה על השינוי בשכר אך לא הגיש תביעה ולא התפטר. כך כשמונה חודשים עבד העובד בהתאם לתנאי השכר החדשים, והגיש את התובענה רק לאחר שפוטר.

    באותן נסיבות נאמר:

    "האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים".

     

    בית הדין הארצי ראה את התנהגותו של התובע שם כהסכמה לתנאי השכר החדשים ותביעתו להפרשים נדחתה.

     

    יפים הדברים גם כאן, קל וחומר משעה שבענייננו התובע הסכים מפורשות להפחתת השכר, ולא דרש את השבת הסכומים במהלך העבודה (אף לא לאחר שפוטר) אלא רק לאחר הגשת התביעה.

    התובע לא הוכיח את התחייבות הנתבעת להחזרת הסכומים, וטענה זו נסתרה לדעתנו דרך התנהגות התובע עצמו.

    על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

     

    11.לסיכום

     

    נוכח האמור על הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

     

    • 31,509.36 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2013 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

    • 3,070 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2013 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

    • 14,000 ₪ בגין החזר הוצאות על טיפולים רפואיים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2013 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

    • 55,000 ₪ פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולם בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

       

      על הנתבעת לשלם לתובע 11,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

       

      12.נוכח סיום כהונתה של נציגת הציבור גב' נירית אשכר-טולקובסקי באוגוסט 2015, ובהתאם להחלטה מיום 17.7.2016 והסכמת הצדדים – ניתן פסק הדין בהרכב חסר של המותב.

       

      13.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

       

       

      ניתן היום, 01 אוגוסט 2016, ‏כ"ו תמוז תשע"ו, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

       

       

       

       

      Picture 1

       

       

       

       

      תמונה 3

       

      מר יחיאל נרקיס

      נציג ציבור מעסיקים

       

      עידית איצקוביץ, שופטת

      אב"ד

       

       

       

       

       

       
       

       

       

       

       

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ