נתבעות 2-3
לפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע, עת רגלו נתקלה בבסיס שמשיה שהיה מקובע למדרכה בה הלך בקרית ים.
1.התובע יליד 8.1.49, ישב בבוקרו של יום 25.10.09 בבית קפה סמוך לבית הקפה של הנתבע 1 (להלן – "הנתבע").
כאשר ביקש ללכת מהמקום, תוך שהוא מחזיק בבקבוק וודקה אותו לטענתו ביקש להביא לאחר, נתקלה רגלו בבסיס של שמשיה, אותו קיבע הנתבע (או קודמו בעסק) למדרכה.
התובע נפל, ובקבוק הוודקה שהיה בידו התנפץ.
כתוצאה מהאירוע המתואר, נפגע התובע ביד ימין, בה החזיק בבקבוק, וכן ברגלו (סע' 2-4 לתצהיר התובע, וכן עדותו לפניי ביום 23.5.16 בעמ' 9 ש' 9-14).
2.ממקום התאונה, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי. התובע לא אושפז בעקבות התאונה.
מומחה מטעמו קבע כי נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סע' 29(6)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כאשר מומחה מטעמה של הנתבעת קבע כי לא נותרה לה כל נכות.
נוכח שיעורי הנכות הנטענים, הסכימו הצדדים להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 7.5% (הודעת הצדדים מיום 24.11.14 בבק' מס' 21).
3.בדיון שהתקיים ביום 11.2.15 הגיעו התובע והנתבע להסכמה בדבר גובה הנזק וכן בדבר חלקו של הנתבע. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין. באותו דיון הוצע אף לנתבעות 2-3 (להלן – "הנתבעות") הסדר דומה, אך ניתנה להן האפשרות להודיע, בתוך פרק זמן שנקצב, ככל שהן אינן מסכימות לכך.
בהודעתו מיום 25.2.15 מסר ב"כ הנתבעות, כי הנתבעת 2 (להלן – "העירייה") אינה מקבלת את ההצעה, ולפיכך נקבע התיק לשמיעה.
4.ביום 23.5.16 נשמעו לפניי התובע, הנתבע וכן מר לב מייזל מטעם העירייה. הצדדים ויתרו על חקירתה של עובדת הנתבע, שלא התייצבה לדיון, מבלי שיהא בכך משום הודאה בטענותיה.
5.הצדדים חלוקים בשאלת החבות והנזק.
6.שאלת החבות והאשם התורם
6.1לטענת התובע, עסקו של הנתבע פעל ללא רישיון, והנתבע השתלט על שטחים ציבוריים עת העמיד שולחנות על המדרכה, אף קיבע למדרכה בסיסי מתכת להחזקתן של שימשיות לצרכי עסקו.
עוד לטענת התובע, אחריותה של העירייה נובעת מהיותה בעלת שליטה במקרקעין, ובמיוחד מחמת מחדליה של העירייה לפעול לאכיפת החוק, דבר שאיפשר לנתבע להפעיל עסק ללא רישיון מתחת אפה ממש (תרתי משמע), באשר עסקו של הנתבע נמצא ברחבה שלפני בניין העירייה.
6.2 בעדותו לפניי, אישר התובע כי הוא מכיר את המקום בו נפל ונפגע, כי בסיסי העמודים, דוגמת הבסיס בו נתקל ביום התאונה היה שם משך שנים רבות, אף עוד בטרם פרש לגמלאות בשנת 2004 (עמ' 9 ש' 15-31).
עובדה זו אמנם מלמדת כי מצד אחד, התובע הכיר את המקום וייתכן והיה עליו לנהוג בזהירות, אך מצד שני יש בה כדי להוכיח את מחדלה הנמשך של העירייה, שאיפשרה, משך שנים, קיומם של מכשולים מסוכנים להולכי רגל. התובע כאן אולי הכיר את המקום, אך לא כל העובר במדרכה יכול להבחין בבסיסי הברזל החשופים, ושומה היה על העירייה לדאוג כי לא יושמו מכשולים בפני עוברי אורח.
6.3 נטען כי התובע היה אלכוהוליסט, וכי נפילתו נגרמה מפאת היותו בגילופין.
לאחר ששמעתי את התובע ועיינתי בראיות שהובאו, אני דוחה טענה זו;
התובע אישר כי הוא צורך אלכוהול, אך טען, כי אינו שותה לשוכרה אף אינו נוהג לשבת בבתי קפה ולשתות אלכוהול (עמ' 11 ש' 2-5).
מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, שהוגשה לתיק ביום 13.2.14 (בק' מס' 13), ואשר קבלתה התבקשה ע"י הנתבעות, עולה כי אין לתובע תיק נכות כללית במל"ל, עובדה שיש בה כדי לתמוך בדבריו. בכל אופן, הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעים, ולא הובאה על ידם כל ראיה לדבר.
6.4לטענת הנתבע, אמנם לא היה במקום בזמן אירוע התאונה (סע' 14 לתצהיר הנתבע), אך העובדת שלו הייתה והנחיותיו לעובדת הן להעמיד את השולחנות באופן שיסתירו את בסיסי הברזל המקובעים למדרכה (סע' 10 לתצהיר).
אף בתצהיר העובדת מטעמו נטען כי הקפידה תמיד לפעול בהתאם להנחיות אלה (סע' 10), אך הודתה, כי לא ראתה את אירוע התאונה (סע' 14 ו-15 לתצהיר).
עובדות אלה תואמות את עדותו של התובע לפניי –
"ש. יש עדות של הנתבע וגם העובדת שלו שאומרים שלא יכול להיות כי היה שולחן?
ת. קודם כל בעל העסק לא היה במקום. מי שהיה, הייתה העובדת שלו והיא הייתה בפנים ולא בחוץ. בדר"כ או שהיא מוציאה את השולחנות או שאלה שבאים יושבים ושותים הם מוציאים את השולחנות, מפזרים אותם. כנראה באותו יום לא שמו את השולחן על הבסיס והוא [הבסיס – ר.ב.] נשאר חשוף"
(עמ' 10 ש' 21-25).
אזכיר, כי הנתבע 1 הסכים לקבל על עצמו אחריות לפציעתו של התובע ולשאת בחלק מנזקיו.
6.5מלבד העובדה כי למעשה הנתבע חזר בו למעשה מכפירתו באשר לאופן אירוע התאונה ונשא בחלק מנזקיו של התובע, להוכחת טענתו, כי אמנם היה בסיס שמשיה ללא שולחן מעליו, ביקש התובע להגיש תמונות; ב"כ הנתבעות אמנם התנגד להגשתן של התמונות, ת/1 – ת/3, מפאת שלא הוגשו בידי מי שצלמן, אך הנתבע בעדותו אישר כי –
"התמונות האלה מייצגות את בית הקפה שלי"
(עמ' 13 ש' 3).
התמונות צולמו באור יום, וניתן לראות בהן כי בית הקפה של הנתבע עובד. בניגוד לנטען, כי בזמן שבית הקפה פתוח יש שולחן על כל בסיס שמשיה (עמ' 9 ש' 32), מהתמונות ניתן לראות בבירור שהדבר אינו תמיד כך, כפי שגם טען התובע בעדותו לפניי. בנוסף, התמונות מצלמות את בית הקפה גם ממרחק מה (במיוחד ת/1), ולא רואים בה שולחנות ש"הוזזו" כדי "להתאים" אותן לסיטואציה שתוארה ע"י התובע, ולא הובאה כל ראיה לכך שהצילומים אינם אותנטיים, בפרט כאשר הנתבע אישר שהתמונות מייצגות את בית הקפה שלו.
זאת ועוד: אין חולק, כי בסיסי הברזל קובעו למדרכה. כן אין חולק כי בית הקפה לא פעל 24 שעות ביממה, ועל כן שולחנותיו אינם מסתירים אותם משך כל היממה.
מכאן, שאין בעובדה שבמועד בו נפגע התובע היה בית הקפה פתוח כדי להפחית מהסכנה הכללית שיש בעצם קיבועם למדרכה של בסיסי הברזל האמורים, והם נמצאים שם, חשופים, כאשר בית הקפה אינו עובד. גם בגין סכנה זו, חבה העירייה באחריות קונקרטית כלפי עוברי אורח, בהם התובע.
6.6על כן, אני קובעת כי התובע נפל כאשר רגלו נתקלה בבסיס הברזל שקובע למדרכה ע"י הנתבע לצרכי עסקו של הנתבע.
6.7אין חולק, כי עסקו של הנתבע פעל בשנים 2010-2009 (כשנתיים; סע' 3 לתצהיר הנתבע) ללא רישיון עסק (סע' 3 לתצהיר מר מייזל).
לפי האמור בתצהירו של הנתבע, פקחים של העירייה היו מסיירים דרך קבע במקום, והוא מעולם לא קיבל כל פנייה מהם לפנות את השולחנות או את הבסיסים המקובעים למדרכה (סע' 12 לתצהיר הנתבע). הנתבע גם הצהיר כי העירייה מעולם לא הטילה עליו כל קנס בגין העמדת השולחנות על המדרכה הציבורית (סע' 13 לתצהיר).
מתצהירו ומעדותו של מר מייזל מטעם העירייה עולה, כי שלח שני מכתבים לנתבע כדי שיגיש בקשה לרישיון עסק, ולא מעבר לכך (סע' 4 לתצהירו, עמ' 14 ש' 16, ש' 21) –
"ש. כשאתה הגעת לבית העסק וראית שאין לו רישיון מה הפעולות שעשית
ת. אני לא עשיתי שום דבר. כתבתי מכתבים פעמיים שהוא צריך להגיש בקשה. זה היה בטיפול עם הגורמים"
(עמ' 14 ש' 30-32ׂ; ההדגשה שלי – ר.ב.).
בכל הכבוד, לרשות מקומית סמכות ולצידה אחריות כלפי כלל תושביה ובאיה, והיא אינה יכולה לאפשר מצב בו עסק מתנהל משך שנתיים תמימות ללא רישיון, ברחבה שנמצאת ליד בניין העירייה, כאשר בעל העסק משתלט על שטח ציבורי ושם בו מכשולים מסוכנים לעוברים והשבים, וכל מעשי העירייה באותן שנים מסתכם במשלוח שני מכתבים, אשר גם בעקבותיהם לא הוסדר רישיון עסק (מר מייזל אישר כי לעסקו של הנתבע מעולם לא ניתן רישיון עסק, עמ' 14 ש' 20-21).
התנהלות מעין זו משדרת לתושבים כי אין דין ואין דיין בעיר זו, כי איש הטוב בעיניו יעשה, וניתן להפעיל עסקים בתחומה של העיריה, אף ברחבת העירייה עצמה, ללא רישיון, ניתן להציב על המדרכה הציבורית מכשולי ברזל ולהעמיד את הציבור בפני סכנה.
6.8בשל מחדליה הנמשכים של העירייה, בפרט בנסיבות שהובאו לעיל, אני סבורה כי יש לה אחריות רבה לקרות התאונה; לו הייתה העירייה אוכפת את חוקיה, בוודאי הייתה אוסרת על קיבוע ברזלים נמוכים למדרכה, באופן שמסכן את העוברים והשבים.
6.9מנגד, לתובע עיניים בראשו, והיה עליו להסתכל לאן הוא הולך, בפרט כאשר הוא מכיר את המקום מזה שנים.
6.10בנסיבות המקרה שלפניי, אני מוצאת לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. כן אני סבורה כי אחריותה של העירייה מגעת לכדי 40%, וזאת בשים לב לאחריותו הנותרת של הנתבע, בעל העסק שגרם בעצמו למצב המסוכן.
7.הנזק
7.1כאב וסבל - נוכח גילו של התובע, העדרם של ימי אשפוז ובשים לב לנכות הרפואית המוסכמת, מהות התאונה והפגיעה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובע על הסך של 23,000 ש"ח.
7.2הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' – התובע לא צירף כל אסמכתא להוצאות רפואיות שהוציא מאז אירוע התאונה ועד היום, אף לא הביא לעדות כל אדם בדבר עזרת צד ג' לה נזקק.
התובע אישר בעדותו לפניי, כי היום אין לו הוצאות רפואיות (עמ' 11 ש' 20-26), כי אשתו אינה עובדת ואת כל העזרה קיבל ממנה (עמ' 12 ש' 1-4).
יחד עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה ולעובדה כי התובע נזקק לטיפול ומעקב רפואי, כמו גם לסיוע בשבועות לאחר חבישת ידו הפצועה, אני קובעת בראשי נזק אלה פיצוי גלובלי בסך של 7,000 ש"ח, עבור העבר והעתיד.
7.3הפסדי השתכרות
7.3.1לטענת התובע בתצהירו, פרש לגמלאות ביום 1.2.04, אך המשיך לעבוד ללא דיווח לרשויות והשתכר סך חודשי של 3,000 ש"ח (סע' 18 לתצהיר).
7.3.2הנתבעות התנגדו לטיעון זה, המהווה לדבריהן הרחבת חזית; עיון בכתב התביעה מלמד, כי אמנם התובע לא פירט הפסדים כאמור, אך בסע' 27 (2) טען להפסדי כושר השתכרות לעתיד.
7.3.3לאחר שעיינתי בראיות שהובאו ושמעתי את התובע, באתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הביא ראיות, ברמה הנדרשת להוכחת הכנסות שאינן מדווחות לרשויות המס, ולא הוכיח כי ייגרם לו הפסד שכר או פגיעה בכושר השתכרותו לעתיד.
8.התוצאה
8.1סך כל נזקיו של התובע, כמפורט לעיל, הינם בסכום של 30,000 ש"ח. נוכח חלקן של הנתבעות באחריות (כמפורט בסע' 6.10 לעיל), אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את חלקן בנזקיו בסך של 12,000 ש"ח (40% מסך כל נזקי התובע). סכום זה ישולם עד ליום 31.8.16, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
8.2אשר להוצאות המשפט: אני סבורה, כי בתיק מסוג זה, בו אין טענה ממשית להפסדי השתכרות, הנכות המוסכמת ע"י הצדדים אינה גבוהה ונוכח גילו של התובע, מן הראוי היה כי תימצא דרך מקוצרת לשמיעת ההליך, ולכל הפחות – למתן פסק הדין.
למרבה הצער, העירייה לא סברה כן, ועמדה על ניהולו של הליך מלא.
אמנם, לבעל דין קנויה הזכות לנהל הליך מראשיתו ועד תומו, אך מובן גם, כי בצידה של זכות זו נמצא גם הנטל לשאת בעלויות הנובעות מניהולו של הליך בדרך זו וזאת כאשר נמצא שיש מקום לחיוב בדין של אותו בעל דין.
על כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרת בימ"ש ועלות חוות דעת מומחה התובע) בסך של 3,500 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ש"ח. סכומים אלה ישולמו עד ליום 31.8.16, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
כן אני מחייבת את הנתבעות בתשלום יתרת אגרה.
הנתבעות יוסיפו ויישאו בשכר הנתבע כעד, כפי שנקבע בדיון מיום 23.5.16.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
