עת"מ 41007-11-14 נכסי שבטא קרונפלד בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב ואח'

הוועדה המחוזית החליטה להפקיד תוכנית מתאר שעניינה הקמת תוספת של 20 קומות מעל בניין קיים (תכנית תא/4041/מח), בתנאי שבתקנונהּ יקבעו בין היתר שלושה אלה:

ראשית, שתי קומות בנויות, מתוך הקומות המתווספות, תוקצינה לשימוש ציבורי לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון");

שנית, תנאי למתן היתר הבנייה הוא הבטחת הקמת השטחים הציבוריים;

שלישית, תנאי למתן אישור איכלוס הוא רישום השטחים הציבוריים ע"ש העירייה (ראו סעיפים 4.1.2 (ה), 6.1.8 ו-6.3 לתקנון התכנית המופקדת).

הוגשו התנגדויות לתוכנית, בין היתר מטעם היזם. ההתנגדות נגעה לסוגיית הקצאת שתי קומות לשימוש ציבורי (ולשני התנאים הנלווים). וועדת המשנה להתנגדויות ב' של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, תל אביב, דנה בהתנגדות וקבעה (בסעיף 3 להחלטתה, נספח 1 לעתירה) כי:

(א)"... בכל תוכנית יש לבדוק אם יש צורך בהקצאת שטחי קרקע ו/או שטחים מבונים לצרכי ציבור. הדבר אף תואם לתוכנית המתאר הכוללנית לעיר (שהופקדה לעיון הציבור זה מכבר) בה נקבע כי בתוכניות באזורי תעסוקה היקף זכויות הבניה יוכל לעלות על הרח"ק הבסיסי (4.2) רק אם יוקצה שטח לצורכי ציבור, ובתוכנית הנדונה הרח"ק אכן עולה על הרח"ק הבסיסי, והינו 8.49".

(ב)"... יש מקום בהקצאה לצורכי ציבור בתכנית מתאר מקומית גם אם לא ידוע השימוש המדויק שייעשה בה ... אין זה רצוי להגביל מראש בתכנית את השימוש שייעשה בהקצאה המסוימת בעתיד, שימוש שיוכל להשתנות מעת לעת על פי הצרכים המשתנים של העיר".

(ג)"יחד עם זאת ולאור העובדה כי מדובר במבנה שמיועד לתעסוקה, מחליטה הוועדה כי במקרה זה ההקצאה לשימוש ציבורי תהיה בהיקף של קומה אחת בלבד במבנה המוצע, ולא כפי שהופקד, שתי קומות".

(החלטה מיום 8.9.14, הכלולה בהודעת יו"ר הוועדה מיום 9.9.14, נספח 1 לעתירה).

העותרת ביקשה לתקוף החלטה זו ועתרה לבטל את הקביעה שיש להקצות קומה בנויה אחת לשימוש ציבורי. עיקר טענותיה הן אלה:

ראשית, העדר טעם תכנוני לתנאי בדבר הקצאת שטחים לצרכי ציבור, פרט למטרה לעקוף את דרישת הוועדה המקומית לחתימת העותרת על הסכם משימות פיתוח (הסכם שהטיל עליה לממן או להשתתף במימון משימות פיתוח ציבוריות הנדרשות באיזור התוכנית החדשה, לפי סל המשימות של העירייה או הוועדה המקומית, לפי שיקול דעתן הבלעדי של העירייה או הוועדה המקומית), הסכם שהעותרת חתמה עליו תוך מחאה והעירייה לא הסכימה לקבל החתימה תחת מחאה;

שנית, הקצאת קומה בנויה לצרכי ציבור מהווה חריגה מסמכות. למוסד תכנון אין סמכות לדרוש הקצאה כאמור בגדרי תכנית מתאר מקומית, שמטרותיה המפורטות בסעיף 61 לחוק התכנון אינן כוללות מטרה של ייחוד שטחים בנויים , כי אם ייחוד שטחים ציבוריים פתוחים;

שלישית, שיקולים זרים, לאמור: מוסד תכנון אינו יכול להסתמך על תוכנית שאינה בתוקף (תא/5000) וממילא ההוראה בתקנונה (המוצע) המסמיך את העירייה לדרוש הקצאה לצרכי ציבור – אינה תקפה ואינה חוקית;

רביעית, ההקצאה הנדרשת בענייננו אינה אלא הפקעה וככזו – עליה להיעשות כדין. סעיף 188 לחוק התכנון, מסמיך ועדה מקומית להפקיע לצרכי ציבור, כמוגדר בסעיף 188 (ב) או למטרה ציבורית לה נועדה ההפקעה, כאמור בתוכנית, כקבוע בסעיף 189 לחוק התכנון. לפי ההלכה הפסוקה, יש לקיים 3 תנאים עובר לשימוש בסמכות לפי סעיפים 188 או 189 לחוק התכנון:

האחד – קיום צורך ציבורי מסוים ומוגדר;

השני – זיקת הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים;

השלישי – קיום צורך בהפקעה המקרקעין המסוימים לשם מימוש הצורך הציבורי.

(עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חדרה, פ"ד סב (4) 634 (2008)).

בעניין דנן לא נתקיים, לפי הטענה, ולו אחד משלושת תנאים אלה. היפוכו של דבר, הוועדה המחוזית העידה בלשון מפורשת וברורה על דבר העדרו של צורך ציבורי מסוים, בקבעה כהאי לישנא: "יש מקום בהקצאה לצורכי ציבור בתכנית מתאר מקומית גם אם לא ידוע השימוש המדויק שייעשה בה" (עמ' 7 להחלטה נספח א' לעתירה). כזאת לא ייעשה במדינת חוק.

הדיון בעתירה נועד ליום 5.1.15, אך נדחה לבקשת המשיבה 2 ליום 15.1.15. המשיבות לא הגישו כתב תשובה, חרף החלטתי מיום 1.12.14. עובר לישיבת 15.1.15, הגישה המשיבה 1 הודעה לפיה הוועדה המחוזית החליטה לדון מחדש בהתנגדות ועל כן, עתרה היא למחיקת העתירה. בהחלטתי מיום 13.1.15 דחיתי הבקשה. המשיבה 1 חזרה והעלתה את העניין בישיבת 15.1.15. דחיתי את בקשתה בהחלטתי מיום 15.1.15, אך על מנת שלא לקפח את זכות הטיעון של המשיבות, התרתי להן להשמיע את טענותיהן לעיצומו של עניין (בישיבה נפרדת, שהועדתי ליום 19.1.15). מתן הרשות לטעון בלא כתב תשובה נעשה מכוח סמכותי לפי תקנה 10 (ה) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2001.

המשיבות טענו בישיבת 19.1.15, כי יש להותיר בעינה ההחלטה הדוחה את התנגדות העותרת. המשיבה 1 סברה כי מן הראוי לאפשר הגשת כתב תשובה מסודר, שאלמלא כן – לא יעלה בידיה להציג לבית המשפט את כל התמונה העובדתית לרבות הדיונים שקוימו בוועדה המחוזית בעניין והכל – כדי להצביע על הליך סדור ומעמיק שנעשה עובר לקבלת ההחלטה נושא העתירה. אין לשעות לבקשת המשיבה 1 להתיר לה הגשת כתב תשובה לאחר הדיון. המשיבה 1 בחרה ביודעין שלא להגיש כתב תשובה ואין לה אלא להלין על עצמה. יתר על כן, בישיבת 19.1.15, לא נמנע מן המשיבה 1 להעלות כל טענה שחפצה היא להשמיע ולא סורבה הגשת מסמך כלשהו במסגרת הטיעון בעל פה. הווי אומר: זכות הטיעון של המשיבה 1 לא נפגעה כלל ועיקר.

תמצית טעמי המשיבה 1 לדחיית העתירה, היא כדלקמן:

(א)סמכות הוועדה המחוזית היא לתכנן ולייעד שטחים לצרכי ציבור (סעיפים 61, 63 ו-69 לחוק התכנון). בהפעלת הסמכויות הללו, על הוועדה לראות נגד עיניה את צרכי הציבור (עע"מ 1446/06 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה המרכז, נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ, ניתן ביום 21.9.10, פורסם במאגר נבו שם נקבע, בין השאר, כי "דיני התכנון המודרניים מחייבים לשקול גם שיקולים חברתיים וסביבתיים וכן שיקולים ארוכי טווח 'מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה'" פסקה 17,לפסק הדין). אחת היא, לגישת המשיבה 1 אם מדובר בשטח בנוי או פנוי.

יתר על כן. עסקינן במשאב ציבורי. יש לנהוג לגביו באחריות ולהביא בחשבון שהקרקע הולכת ואוזלת, מחד גיסא ואילו צרכי הציבור הולכים וגדלים, מאידך גיסא. הוועדה המחוזית קובעת אפוא ייעודים ושימושים בקרקע, אך אינה מסדירה קונקרטית כיצד ייעשה שימוש בייעוד שקבעה. זאת מותירה היא לתוכנית המיועדת לכך אשר תיערך בעתיד. סעיף 188 לחוק התכנון קובע שהוועדה המקומית מוסמכת להפקיע קרקע המיועדת לצרכי ציבור. זאת, בלא לקבוע בדיוק מהם צרכי הציבור; ההפקעה תבוצע במועד עתידי כלשהו לאחר אישור התוכנית.

קביעת הייעוד לצרכי ציבור היא קביעה תכנונית, והיא מצויה בדלת אמות סמכות הוועדה המחוזית.

(ב)התוכנית הנדונה מייצרת צרכי ציבור. אין מקום לקבוע במדויק בתוכנית דנן את השימוש הציבורי. תוספת של 20 קומות במבנה קיים וייעודן לצרכי עסקים (10,000 מ"ר שטח עיקרי), לעולם צריך לייעד בגדרהּ שטחים לצרכי ציבור. כך הוא גם אם לא נקבע אופיים של שטחים אלה באופן פרטני.

(ג)הוועדה המחוזית בחנה לעומק את צרכי ציבור. הוועדה נסמכה גם על תוכנית תא/5000, המופקדת מאז חודש נובמבר 2013. תכנית זו מגלמת את מדיניות רשויות התכנון בתל אביב, אף שהתכנית המופקדת טרם נתאשרה. ההקצאה לצרכי ציבור בענייננו נסמכת על העקרונות אשר נקבעו בתוכנית תא/5000 המופקדת, ואין לומר שיישום עקרונות ההקצאה לצרכי ציבור כפי שהם מופיעים בתוכנית תא/5000, לוקה בחוסר סבירות.

(ד)בית המשפט אינו מתכנן-על. אם יימצא כי הקצאת קומה לצרכי ציבור כפי שנעשה בתכנית הנדונה, תא/4041, היא הקצאה שלא כדין, יש להורות לוועדה המחוזית לקבוע הקצאה אחרת. אל לביהמ"ש לקבוע היקף ההקצאה תחת הגורם המוסמך לכך על פי דין.

(ה)התוכנית הנדונה מסדירה ייעוד הקרקע. כך עולה מההתדיינויות בוועדה. נקבע שטח רצפה מסויים שיוקצה לצרכי ציבור. מנגד, לא נקבע מי יבנה שטח זה. נושא זה אינו מוסדר בתכנית ויוסדר בהמשך הדרך על ידי הוועדה המקומית.

המשיבה 2 תמכה בטיעוני המשיבה 1 והוסיפה כדלקמן:

(א)השטח העירוני הפתוח הצטמצם עד מאוד. על כן ניצול הקרקע נעשה בדרך של תוספת לבנייה קיימת. הוספה בהיקף של 10,000 מ"ר עיקרי לבנייה, כבענייננו, מחייבת בחינה אם נדרש לייעד שטח לצרכי ציבור. על ידי הוועדה המקומית והמחוזית. אילו דובר בקרקע ריקה, ניתן היה לדרוש הפרשת חלק הימנה לצרכי ציבור ולהתיר בנייה על יתרת השטח. אולם, בענייננו דרך זו אינה אפשרית ועל כן, הוחלט כי ההפרשה תתבטא בדרך של שטח בנוי מתוך הבניין שמבקשים לבנות.

(ב)אין עוקרים המבנה מסביבתו. היפוכו של דבר, יש להתחשב בסביבה. ציבור המועסקים שימצאו פרנסה בבניין שיוקם וציבור מקבלי השירותים, נדרשים למשל לשטחי חנייה או לשטח שבו יוכלו להנעים את שעת ההפסקה מעבודה. המקרקעין הם משאב לאומי שאינו ניתן להגדלה. שטח זה אמור ליתן מענה גם לצרכי ציבור, כגון הקמת מוסדות ציבור ושטחים פתוחים. לכל אלה יש השפעה ישירה על איכות החיים. דיני התכנון והבנייה הם המכשירים שבאמצעותם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין. לא אחת אין מנוס מפגיעה בקניין הפרט לרווחת הכלל ולשם קיומם של חיי קהילה (עע"מ 2775/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", פ"ד ס (2) 230, 256 (2005); ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו (4) 913, 938 (2002)).

דיון והכרעה

נטיית מובהקת של בית המשפט לעניינים מינהליים היא שלא להתערב בתוכן שיקול דעת הגורמים המקצועיים ולא להמיר שיקול דעתם בשיקול דעת בית המשפט (ראו למשל בג"צ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, ניתן ביום 7.7.10, פורסם במאגר נבו). "אכן, בית המשפט הנקרא להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות אינו פועל כ'רשות-על' ואל לו להמיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. עליו לבחון את חוקיות פעולת הרשות ואת סבירות החלטתה" ראו עע"מ 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ, ניתן ביום 23.3.14, פורסם במאגר נבו.

בית המשפט אכן אינו מתכנן על ואינו מתערב בשיקול הדעת התכנוני-מקצועי של מוסדות התכנון, אלא אם כן נפל פגם היורד לשורשה של החלטה (בג"צ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות, ניתן ביום 17.12.14, פורסם במאגר נבו.

ודוק: בית המשפט אינו מתכנן על אבל הוא פוסק על בענייני חוק ומשפט. התערבות בהחלטה הרשות המנהלית מותנית בכך שהמבקש לפסול אותה יצביע, כאמור, על פגם שנפל בתוכן ההחלטה (כגון: שיקולים זרים, חוסר סבירות קיצוני, אפליה פסולה, העדר הנמקה וכדומה, היינו: פגם מנהלי מהותי) או על פגם בתהליך קבלת ההחלטה (כגון: קבלת החלטה ללא שמיעת המערער, דיון בהרכב חסר וכו', לאמור: פגם מנהלי דיוני). נטל השכנוע בקיומו של פגם בהחלטת הרשות מוטל לפתח העותר לפסילתה ועליו להביא ראיות לביסוס טיעוניו.

נוסף על כך, אמת המידה לבחינת סבירות החלטות הרשות המנהלית (ובענייננו – הוועדה המחוזית) אינה מה היה עושה בית המשפט, לו בא בנעליהּ של הרשות, אלא האם החלטתה הינה אחת מההחלטות האפשריות המצויות במתחם הסבירות באותן נסיבות (עע"מ 7414/13 בר טן אחזקות והשקעות בע"מ נ' עיריית רמת גן, ניתן ביום 24.12.14, פורסם במאגר נבו).

אני סבור כי עלה בידי העותרת להרים את הנטל ולהצביע על כך שהחלטת המשיבה 1 פגומה בפגם מנהלי מהותי. תוצאת הפגם היא בטלות ההחלטה.

העותרת תוקפת את סמכות הוועדה המחוזית להורות על הקצאת שטח בנוי לצרכי ציבור, ולדרוש כי שטח זה ייבנה על ידי מבקש ההיתר או יזם התכנית. אניח כי הדין אינו עם העותרת (הגם שאני סבור כי לכאורה הדין עימה, שכן המשיבות לא הצביעו על מקור בדין המתיר להן לדרוש הקצאת שטח, שייבנה על ידי היזם או בעל הקרקע, לצרכי ציבור); אולם גם בהנחה שהמשיבה 1 מוסמכת לקבוע תנאי כאמור בתכנית מקומית – הרי שהקצאה לצרכי ציבור, ווידוא ששטח זה אכן ייבנה והתנייה בדבר רישום השטח על שם הרשות המקומית, אינם אלא כסות למצב דברים אחר, קרי: הפקעה של אותו שטח (בענייננו: 500 מ"ר בנויים, ולא ברור אם מיקומם בקומת המסד או בקומת הטפחות). לא קוימו – ואף אין כוונה לקיים – כל הליכים שהם לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, המסדירים את ביצוע ההפקעה לפי סעיפים 188 – 189 לחוק התכנון והבניה, לרבות הליכי הפרסום והתמורה. די בכך בלבד על מנת לקבוע כי דין החלטת המשיבה 1 להתבטל, בהיותה הפקעה מוסווית.

אכן, סעיף 190 לחוק התכנון מתיר הפקעת 40% משטח החלקה בלא לשלם פיצויים, אך זאת רק שעה שההפקעה היא רק לשם אחת מן המטרות המנויות בסעיף 190 (א)(1) לחוק התכנון, לאמור: "לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות". המשיבה 1 לא ציינה כלל מהי מטרת הצורך הציבורי המסוים והמוגדר המצדיק את ההפקעה בפרשתנו. האמנם סבורה המשיבה 1 כי ניתן להפקיע מן העותרת את הקומה בה עסקינן (קומה האמורה להיבנות על ידי העותרת ועל חשבונה) בלא לפצותה ובלא שההפקעה לבשה תכלית מוגדרת וידועה?!

מעניין לציין כי המשיבה 2 דנה בתכנית עובר להפקדתה, והחליטה (ביום 13.2.13) כי אין היא מתנגדת לתכנית ובלבד שהעותרת תחתום על הסכם משימות פיתוח. קרי: המשיבה 2 לא סברה כי קיים צורך ציבורי בחלק מן המקרקעין שייבנו.

לאחר החלטת המשיבה 1 להפקיד התכנית בתנאי שיוקצו שתי קומות לשימוש ציבורי (החלטה מיום 29.4.13), ראתה המשיבה 2 לדרוש הוספת הוראה בתקנון בדבר בניית הקומה הציבורית על ידי מבקש ההיתר ועל חשבונו וכן בדבר רישום השטח הציבורי שייבנה כאמור, על שם העירייה, ללא תמורה (ראו נספח 8 לעתירה). למותר לציין כי המשיבות לא התייחסו בטיעונן לפניי לכך שהשטח הציבורי האמור להיבנות על ידי מבקש ההיתר – יירשם על שם ובבעלות העירייה, למעשה בלא תמורה ולא ביארו מדוע אין זו הפקעה, פשוטה כמשמעה. שתיקה רועמת זו אין להתעלם הימנה.

סעיף 188 (א) לחוק התכנון מורה שהוועדה המקומית מוסמכת להפקיע, על פי חוק התכנון, מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור. צרכי ציבור הוגדרו בסעיף 188 (ב) כדלקמן: "דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חניה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסים ציבורים, תחנות משטרה ותחנות שירות לכיבוי אש, מיתקני ביוב, מזבלות, מיתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר הפנים לענין סעיף זה".

סעיף 189 מוסיף וקובע כי "הועדה המקומית רשאית, בכל עת לאחר תחילת תקפה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התכנית, כשהפקעתם דרושה, לדעת הועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית האמורה, והיא חייבת לעשות כן אם הועדה המחוזית, לאחר התייעצות אתה, דרשה זאת ממנה; אם בתכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הועדה המחוזית".

בה במידה, רשאית ועדה מחוזית לקבוע הוראות בתוכנית מתאר מקומית לגבי שימושי קרקע. אולם, שעה שגורם מוסמך מבקש לייעד שטח לצרכי ציבור – אין הוא יכול לעשות זאת סתם כך. ההלכה הפסוקה הציבה שלושה תנאים מקדמיים לשימוש בסמכות ההפקעה, היינו: (1) צורך ציבורי מסוים ומוגדר; (2) קיום זיקה בין הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; (3) קיום צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי. לעניין זה ראו למשל פרשת הלביץ הנ"ל וכן פסקאות 44 ו-46 לפסק הדין בבג"צ 959/13 דג'אני נ' שר האוצר, ניתן ביום 31.7.13, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת דג'אני"; בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה (2) 625, 639 (2001).

בהעדר הצבעה על צרכי הציבור המצדיקים ייעודו של שטח למטרה ציבורית כלשהי (והכוונה היא שהצורך הציבורי חייב להיות קיים ורלוונטי במועד ההפקעה. לא ניתן להפקיע מקרקעין לשם יצירת עתודות קרקע שישמשו לצרכים עתידיים: ראו פרשת דג'אני בפסקה 44), ניטלת הסמכות לקבוע הוראה בעניין זה בתקנון התכנית. כסבור הייתי כי מי מן המשיבות תצביע על הצורך הציבורי שבו מדבר סעיף 188 לחוק התכנון, כמו גם על הנימוקים להולדתו במועד שבין יום 13.2.13 – יום הדיון בוועדה המקומית בהפקדת התוכנית (שאז הוחלט שלא להתנגד אם יחתום היזם (גם) על הסכם משימות פיתוח – לבין יום 29.4.13, מועד החלטת הוועדה המחוזית להפקיד את התוכנית, שאז נקבע שיש להקצות 2 קומות בנויות לשימוש ציבורי).

לא ידעתי – ולא נתבאר במהלך הדיון – מהו הצורך הציבורי שבא לעולם תוך אותה תקופה של חודשיים וחצי. המשיבה 1 אמנם סברה שניתן, בשלב זה, להסתפק באמירה העמומה כי קיים "צורך ציבורי" וליצוק לתוכה תוכן קונקרטי בעתיד. דעתי שונה. כאמור, לא ניתן לייעד קרקע לצרכי ציבור בלא לציין מפורשות את הצורך הנוגע בדבר. יתירה מזאת, המיתאם שמצאה המשיבה 1 בין הוראות תכנית תא/5000 המופקדת לבין הצורך בהקצאת שטח מבונה לצרכי ציבור, מתאם עליו השעינה חלק מהחלטתה (ראו המובאה בפסקה 3 (א) לעיל), לאו נימוק הוא. תכנית תא/5000 אינה אלא תכנית מופקדת ואין לה כל מעמד סטטוטורי מחייב בהאידנא. על כן, אין תוכנהּ יכול לאצול (מכל בחינה שהיא, לרבות פרשנית) על הוראות הנקבעות בתכניות אחרות. התחשבות בתכנית תא/5000, היא אפוא שיקול זר ופסול.

בהינתן האמור, יש לקבל העתירה על קרבה ועל כרעיה, תוך חויב המשיבות בהוצאות העותרת.

אני קובע כי החלטת המשיבה 1 מיום 8.9.14 הדוחה את התנגדות העותרת – בטלה בזה. ההוראות המופיעות בסעיפים 4.1.2(ה), 6.1.8 ו-6.3 לתקנון תכנית תא/4041/מח (נספח 9 לעתירה), אשר פורסמה להפקדה ביום 25.2.14 בי"פ 6762, עמ' 4051, בטלות בזה. יתר ההוראות שבתקנון התכנית עומדות בעינן.

המשיבות יחד ולחוד יישאו בהוצאות המשפט של העותרת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד ליום התשלום וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון כי נערכו לפניי שני דיונים (האחד ביום 15.1.15 והשני ביום 19.1.15), שהאחרון שבהם לא היה נדרש אילו הגישו המשיבות כתב תשובה.

ניתן היום, א' שבט תשע"ה (21 ינואר 2015, במעמד עו"ד וילצ'יק, עו"ד צימנט ועו"ד גב' שחר.