השופט ש' ברלינר, סגן הנשיאה (אב"ד)
:
1. ערעור על החלטת הפסיכיאטר המחוזי מיום 29.2.12 לפיה אושפז המערער בכפיה, בבית החולים לחולי נפש מזרע.
2. המערער, יליד 1974. עוד בצעירותו התנהג באופן פרוע וגילה תוקפנות כלפי הסובבים. לאחר כיתה ח' עבר לפנימיה, לא סיים לימודיו, ובגיל 18 התלקחה בו מחלת הסכיזופרניה, ולכן הופטר משירות צבאי. בגלל מחלתו, אושפז המערער מספר רב של פעמים, חלקם בצווי אשפוז, ונרשמו לגביו רישומים פליליים והרשעות כמפורט בגיליון ת/1 שהוגש לערכאה הראשונה, (בית משפט השלום בעכו, ת"פ 1660/08, בפני כב' השופט אלטר), בו יוחסו לו עבירות אלה: מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שתי עבירות) תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין (שתי עבירות) והטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 3(א)3) + 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.
3. לאחר שהוברר כי המערער חולה, החליט כב' השופט אלטר להפסיק את ההליך הפלילי נגדו, וביום 31.3.08 ציווה כי הוא יקבל טיפול מרפאתי כפוי. טיפול זה קיבל המערער משך כמעט 4 שנים, אך לא קיים את הנדרש, כמפורט במכתבם של הרופאים אל הוועדה הפסיכיאטרית מיום 23.2.12. בין היתר ציינו הרופאים במכתבם כי בבדיקה מיום 23.12.12 התברר כי המערער שרוי במצב פסיכוטי, עלול להיות תוקפני, ולכן הם מבקשים "להמשיך תוקף צוו מרפאתי כפוי".
הוועדה הפסיכיאטרית דנה בעניינו של המערער ביום 29.2.12. בא כוחו של המערער טען בפניה בין היתר כי יש "להפסיק את הצו לטיפול מרפאתי ... (מאחר) שמדובר בצו משנת 2008, שאינו מידתי." הועדה מצאה כי המערער מסוכן לעצמו ולאחרים ברמה גבוהה; החליטה על הארכת תוקף הצו והמשך טיפול מרפאתי כפוי; ביקשה להוציא עבורו הוראת בדיקה דחופה, ונימקה: "המערער) שרוי במצב פסיכוטי חריף, על סף התפרצות פיזית ונראה שמצבו הנפשי פוגע כיום בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת והוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי."
דו"ח הוועדה הובא לעיונו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, שחתם בתאריך האמור - 29.2.12 על הוראת אשפוז כפוי, בה הוא הורה לפי סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק), על אשפוזו בכפיה של המערער בית החולים מזרע, בה צוין כי הוא "מורה על הוראה זו שדינה כדין צו אשפוז."
4. על כך מלין המערער בערעורו. טענתו העיקרית היא כי לא קוים בפני הפסיכיאטר המחוזי הליך שימוע, ובכך נפגעו זכויותיו של המערער, שאושפז בבית החולים שלא כדין ולמרבה הצער הלך לבית עולמו ביום 9.3.12, בעודו מאושפז. (על כך ראה רע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נ"ב (1) 697 וכן ע"ש (מחוזי חיפה) 1036/07 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, מיום 26.7.07, מפי כב' השופט שפירא). כמו כן חזר בא כוח המערער בפנינו על טענת חוסר המידתיות, שלא נזכרה בערעור עצמו, לאחר שראיתי לנכון לשוב ולהפנותו לטענה זו, ביוזמתי.
מנגד, טוענת המשיבה, כי הוראת הפסיכיאטר מוצדקת לגופה, לנוכח מצבו הנפשי של המערער, כך ששימוע לא היה משנה את התוצאה. כמו כן שמעה הוועדה את טענות המערער, ובכך יש לראות הליך של שימוע, שכוחו יפה כאילו נערך בפני הפסיכיאטר. כמו כן טענה הגב' נשר, כי לאור עברו של המערער והפרשה שבגינה הוצא הצו, היה מוצדק להורות על המשך כפיית הטיפול או האשפוז, על המערער, במסלול הפלילי.
5. הפרשה עצמה שבעקבותיה הוצא הצו לטיפול מרפאתי כפוי ארעה ביולי 2006, כאשר המערער התיישב ליד קטינה בטיילת בנהרייה, הניח את כף ידו על שדה השמאלי, וחפן אותו בידיו, והיא ברחה ממנו. חודשיים אחר כך, כשהלכה בטיילת, הוא רדף אחריה, וכשהגיעה אמה למקום חדל מכך. ביום 21.12.07 המתינה הקטינה למונית, וכשהגיע המערער למקום הוא החל ללטף את עורפה, ואחר כך דרש לדעת היכן היא מתגוררת וביקש ממנה לבוא איתו. בהמשך, אחז המערער בידה וניסה למנוע ממנה לעזוב את המקום במונית. בכך הוא הטריד אותה ועשה זאת לשם סיפוק וביזוי מיני.
מעשה מגונה דינו שלוש שנות מאסר, והעונש המרבי בגין עבירות של תקיפה והטרדה מינית, כל אחת מהן - שנתיים מאסר.
6. כאשר מתברר כי נאשם חולה נפש, והתמלאו לגביו התנאים הקבועים בסעיף 15(א) או 15(ב) לחוק, מוסמך בית המשפט שבפניו מתברר האישום להפסיק את ההליך הפלילי נגד הנאשם, ולהוציא נגדו צו אשפוז. אם בית המשפט משתכנע כי "אין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם" (ס' 15(ד) לחוק) עליו להסתפק בצו לטיפול מרפאתי כפוי. אם הנאשם אינו מקיים את הנדרש על פי הטיפול שנקבע, ומצבו מחמיר, הוא מסוכן וכושר שיפוטו ובקרת המציאות שלו נפגעו במידה ניכרת, מוסמך הפסיכיאטר המחוזי להוציא נגדו הוראת אשפוז שדינה כצו אשפוז. יש לאפשר לחולה להשמיע את טענותיו כנגד צעד זה של הפסיכיאטר המחוזי, היינו לקיים שימוע, שבמקרה דנן, נעשה, אם כי ספק אם די בכך, בדיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית, שדו"ח ישיבתה הובא לעיונו של הפסיכיאטר.
7. ברור, מכל החומר שבפנינו, כי מחמת מצבו הנפשי של המערער עובר לבדיקת הוועדה והוצאת הצו, ולאור המסוכנות שבו, היה על הפסיכיאטר המחוזי לנקוט בצעד המתחייב לשם השגת שתי המטרות העומדות ביסוד חוק טיפול חול נפש: [א] לטפל בחולה ובמחלתו, [ב] להגן על הציבור (ועל החולה עצמו) מפני הסכנה שבו (סעיף 35 לחוק. ר' גם רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12, מפי כב' השופט מלצר). צעד זה היה יכול להיות אחד משניים: הוצאת צו אשפוז מכוח האמור בסעיף 15(ה) לחוק, או הוצאת הוראת אשפוז מכוח סמכות הפסיכיאטר שבסעיף 9 של החוק. הצעד הראשון הוא הליך של אשפוז כפוי פלילי. הצעד השני הוא הליך של אשפוז אזרחי.
8. בענייננו, יכול וצריך היה הפסיכיאטר המחוזי לנקוט בהליך האזרחי. הוברר כי המערער היה שרוי במצב פסיכוטי פעיל על סף התפרצות, ומסוכנותו לעצמו ולאחרים הייתה ברמה גבוהה. כושר השיפוט שלו וכושרו לביקורת המציאות היו פגומים, מחמת המחלה, פגימה ניכרת. הוא היווה סיכון פיזי מידי לסובבים, והדבר בא לידי ביטוי גם בבדיקה בפני הוועדה במהלכה היה המערער שרוי "באי שקט פסיכומוטורי בולט. מתפרץ בבכי מר, צועק, סף גירוי נמוך, מתפרץ, לא משתף פעולה, מגלה מחשבות שווא של יחס ורדיפה ... מצב רוחו ירוד, האפקט דיספורי ולבילי, לא תואם, ... באופן פתאומי מתחיל לצעוק, קם בצורה מאיימת ועוזב את חדר הבדיקה בצעקות ובורח מביה"ח."
9. סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש קובע: "לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בעניין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין."
להבנתי, לא היה מקום לפעול, במקרה דנן, נגד המערער במסלול הפלילי. זאת מחמת הצורך לקיים מידתיות ביחס שבין אורכה של תקופת המאסר לה היה צפוי החולה, כנאשם, לו היה בריא, לבין אורך התקופה בה הוא נמצא תחת הליך כפוי, בין של אשפוז, ובין של טיפול מרפאתי כפוי, במסלולו הפלילי. האחד דומה למאסר על תנאי, השני דומה למאסר בפועל, ותקופתם הכוללת אסור שתארך יותר מתקופת המאסר + תקופת המאסר המותנה שהיו צפויים להיגזר על החולה, בהליך הפלילי, לו היה בריא. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 34758-06-11 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 26.6.11).
10. במקרה דנן לא היה המערער צפוי לתקופת מאסר העשויה לעלות על 3 שנים; מאז שניתן הצו לטיפול מרפאתי כפוי (31.3.08) ועד שהורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו הכפוי של המערער (29.2.12) חלפה תקופה של כמעט 4 שנים. במצב דברים זה הוצאת הצו הייתה בלתי מידתית, ואם היה הפסיכיאטר המחוזי מקיים שימוע למערער, אפשר שהיה נמנע מהוצאת הצו, ומסתפק בהוראת אשפוז אזרחית. כך או אחרת, אין להימנע מן המסקנה כי בכל מקרה מהלך הדברים המצער לא היה משתנה והמערער המנוח היה צפוי להיות מאושפז בכפייה בבית החולים החל מיום 29.2.12, עד לפטירתו בעודו מאושפז, ביום 9.3.12, אם לא במסלול הפלילי, אזי במסלול האזרחי.
11. אציע, לאור כל הנ"ל, כי נקבל חלקית את הערעור במובן זה שנקבע כאמור בסעיף 9 ובסעיף 10 לעיל.