השופטת אסתר קובו:
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 82191/97 (כבוד השופט טל שחר) לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבת כלי רכב שבבעלותה (להלן: "
פסק הדין").
רקע
1. המערערת (והמשיבה שכנגד) הינה חברת ליסינג העוסקת בהשכרת רכבים. במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה היתה המערערת הבעלים של משאית ונגרר (להלן: "
כלי הרכב") אשר הושכרו לשוכר, מר רוני פרנסיה (להלן: "
השוכר") במסגרת עסקת אשראי/ליסינג.
2. המשיבה (והמערערת שכנגד) הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את כלי הרכב בפוליסת ביטוח המכסה, בין היתר, סיכון של גניבה (להלן: "
הפוליסה"). המבוטחים על פי הפוליסה, שהונפקה באמצעות סוכנות הביטוח "ניליביט" (להלן: "
סוכנות הביטוח"), הינם
המערערת ו/או השוכר. עוד נציין כי בהסכם שבין המערערת לשוכר, מימוש תגמולי הביטוח מוקנה למערערת, ששעבדה את כלי הרכב, כמו גם את זכותה למימוש תגמולי הביטוח בגינם, לטובת בנק אמריקאי ישראלי בע"מ.
3. בתאריך 14.11.96, בתוך מועד הביטוח, הודיע השוכר למשטרת ישראל על גניבת כלי הרכב ממקום חנייתם במגרש הסמוך לבית אחיו במושב בני עייש, ופנה למשיבה על מנת לשפותו בגין אובדן כלי הרכב בהתאם לפוליסה.
4. המשיבה, מטעמיה, החתימה את השוכר על הסכם לפיו יעבור בדיקת פוליגרף שתוצאותיה ומסקנותיה תחייבנה את הצדדים. השוכר חזר בו במהרה מהסכמתו זו. לטענתו, נחתמה לאחר שהיה "מותש" מחקירה שנערכה לו על ידי חוקר פרטי מטעם המשיבה.
בנסיבות אלה דחתה המשיבה את דרישת התשלום בטענה, בין היתר, כי המערערת והשוכר הכשילו אותה במרמה במתן פרטים כוזבים, יצרו שינויים בעניינים מהותיים מבלי להודיע לה על כך והתרשלו בשמירה על כלי הרכב כשהשאירו אותם במקום שומם. כן דחתה המשיבה את דרישת התשלום מהטעם שהשוכר לא קיים את תנאי הפוליסה הנוגעים לאמצעי מיגון כלי הרכב או שלא הפעיל אותם עובר לגניבתם, וכי הגניבה בוימה על ידי השוכר או אדם שפעל מטעמו.
5. בדרישת המערערת לתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה ובטענות המשיבה דלעיל דן בית משפט השלום במסגרת התביעה אותה הגישה המערערת. השוכר לא היה צד לתביעה שלה.
בפסק דין מנומק דחה השופט המלומד את מרבית טענות המשיבה.
א. לעניין חזרתו של השוכר מהסכמתו להבדק בפוליגרף, נפסק כי היא מוצדקת משום שעצם הדרישה הועלתה רק לאחר קרות מקרה הביטוח, במצב דברים בו יחסי הכוחות אינם שווים ומשום שהמערערת כלל לא היתה צד להסכם זה ואין זה ראוי לחוב אותה שלא בפניה.
נדחתה הטענה כי המבוטח כיזב בשתי שאלות שנשאל בהצעת הביטוח באופן המקנה למשיבה פטור מתשלום. השוכר אמנם ענה בשלילה לשאלות שנשאל בענין ביטול פוליסות ביטוח קודמות לכלי הרכב ולעניין תאונות קודמות אותן עברו אולם קבע בית המשפט כי אין די בכך שהשוכר מסר עובדות כוזבות, אפילו ביודעין, כדי
לפטור את המשיבה מתשלום תגמולי ביטוח, לשם כך עליה להוכיח כי אי הגילוי נעשה בכוונת מרמה (סעיפים 7(ג)(1) ו - 25 לחוק חוזה הבטוח, תשמ"א - 1981, להלן: "
חוק חוזה הביטוח"), וזאת לא נעשה על ידה. יתכן שהמשיבה היתה זכאית לשלם תגמולי ביטוח מופחתים, אך היא לא הביאה ראיות לגבי השעור ההפחתה הראוי.
בית המשפט אף דחה את טענת המשיבה כי השוכר הפקיר את כלי הרכב, בניגוד לתנאי הפוליסה ולחובתו על פי דין לנקוט באמצעי אמצעי זהירות סבירים למניעת נזקים או אובדן. קביעתו זו של בית המשפט היתה מחמת הספק לאחר שהעלה תמיהות לעניין תום ליבו של השוכר ומניעיו. עוד דחה בית המשפט את הטענה שמקרה הביטוח נגרם במכוון על ידי השוכר, לאחר שקבע כי המשיבה לא הרימה את נטל להוכיח כי הנזק נגרם בכוונה.
ב. עם זאת, קיבל בית המשפט הנכבד בפסק הדין את טענתה של המשיבה כי תנאי מוקדם להקמת חבותה על פי פוליסה היה התקנת אמצעי מיגון מסוג "ביטכונית" והפעלתו כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לכלי הרכב. שלילת חשד זה היה מוטל על המערערת אשר לא עמדה בו. יתרה מכך המשיבה - הגם שלא הביאה עדים מטעמה -הצליחה להוכיח היפוכו של דבר, כי המיגון
לא היה מותקן בכלי הרכב עובר להעלמותם. גרסת השוכר בנושא זה נקבעה כבלתי מהימנה לאחר שהתעוררו סתירות, תמיהות ובלבול בעדותם שלו ושל אחיו. לא התבהר הערפל העובדתי מי מביניהם ראה את כלי הרכב לאחרונה, מי הניע אותם, ומי נעל אותם והפעיל את מערכת האזעקה. חוסר מהימנות זה מתיישב היטב עם עדותו של מתקין אמצעי המיגון על שיטה לפיה ברצותו מתקין השוכר את הבטכונית, ברצותו מסיר, וברצותו מתקין מחדש לפי צרכי הביטוח ונסיבות מקרי הביטוח.
ג. המערערת העלתה טענה חלופית לפיה
היא
, להבדיל מהשוכר, הינה "מבוטח תם לב" קרי, שגם אם אין אחריות ביטוחית המכסה את הארוע עקב מעשיו של השוכר כמובטח, איו להחיל עליה תוצאה זו.
טענה זו נדחתה, בין היתר, בהסתמך על הנמקתו של בית המשפט העליון בע"א 391/89
וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837 (1993) (להלן: "
פסק דין וייסנר") כי שיקולים של תקנת הציבור מחייבים שלא יצא חוטא נשכר, בעקיפין, על ידי שיפוי שותף תמים כאשר מדובר בשניים בעלי אינטרס זהה. משל עצמו הוסיף בית המשפט כי המערערת בחרה להיות מבוטחת יחד עם השוכר כשני מבוטחים במשותף, ובהעדר הסדר אחר בחוק דינם כמבוטח אחד. לשון הפוליסה ורוחה אינן כאלו המצדיקות תשלום למבוטח אחד
גם בהתרחש החרגה בפוליסה מצד מבוטח אחר. הרחבה כזו מחייבת הסכמה מפורשת מראש ובכתב והוספת תשלום פרמיות ביטוח מצד המבוטחים, זולת אם ויתר עליהם המבטח. כל זאת על רקע נסיון החיים והרף המוסרי העגום של תביעות נגד חברות ביטוח בארץ, שעלול להביא לקנוניות כלפי מבטחים לו יופרדו המבוטחים.
מוסיף וקובע בית המשפט כי גם אם המערערת לא חתמה על ההצעה לביטוח, חייבת היא בחובת גילוי - כמבוטחת משותפת - באופן ישיר ועצמאי של כל אותם פרטים שהיו בידיעתה הרלוונטיים לביטוח, כגון ביטול פוליסת ביטוח קודמת בשל העדר תשלום ותאונות קודמות. לא זו אף זו, אלא שהמערערת שלטה על הליך הביטוח וטרחה כי יעשה דווקא בסוכנות עימה היא עובדת על מנת לשמור על האינטרסים שלה, ובנסיבות אלו היה עליה לוודא בעצמה את נכונות המוצהר בהצעת הביטוח. לפחות אשם תורם חוזי יש כאן השולל מהמערערת את תום ליבה הנטען. בנוסף, היה על המערערת לוודא מעת לעת שהשוכר מקיים את תנאי הביטוח, לרבות קיומם והפעלתם של אמצעי מיגון.
סיכומו של דבר, לא הוכח נתק בין האינטרסים של המערערת לזה של השוכר המצדיק דיון בהפרדה ביניהם, וכחיזוק מעיר בית המשפט כי המערערת יכולה היתה להפרע ממי שגרם להחרגת פוליסת הביטוח - השוכר, אך היא לא פתחה בכל הליך משפטי נגדו למרות שידעה מראש את נימוקיה של המשיבה לדחיית תשלום תגמולי הביטוח.
ד. סוף דבר הוא שהתביעה נגד המשיבה נדחתה, ובהתחשב בשאלה המשפטית החדשנית שנדונה, וכהקלה ניכרת עם המערערת בשים לב לתוצאות דחיית תביעתה, לא ניתן צו להוצאות.