1. התובעת טוענת לאיחור באיבחון במחלת סרטן השד, שנגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת, וגרם לה נזקים.
2.
בכתב התביעה נטען, כי התובעת פנתה באוקטובר 1994, בגיל 34, לרופא המשפחה שלה, בבקשה שיפנה אותה לבדיקת ממוגרפיה של השד. בקשה זו נבעה מחשש שהיה לה על רקע היסטוריה משפחתית של סרטן השד שהתגלה אצל אמה של התובעת בגיל 35, ואצל סבתה של אמה של התובעת, שחלתה גם היא בסרטן השד, וכן מקרים נוספים של סרטן במשפחתה, אצל שניים מדודיה ואצל סבה. הרופא סירב לבקשתה בנימוק שהמועד לביצוע בדיקה זו הוא בגיל 55, אלא אם יש סיפור משפחתי של סרטן השד שאז המועד לביצוע הבדיקה הוא בגיל 45.
התובעת טוענת כי במהלך התקופה עד לחודש יולי 1996 פנתה מספר פעמים אל רופא המשפחה, עם תלונות שונות, וביקשה ממנו מספר פעמים לעבור בדיקת ממוגרפיה, אך הרופא סירב. רק ביום 14/7/96 לאחר שהרגישה בעצמה גוש בשד שמאל, וביקשה לעבור בדיקת ממוגרפיה ובדיקת רופאה מומחית, הופנתה התובעת לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. בבית החולים אובחן כי התובעת סובלת מגידול סרטני גדול, המערב את כלי הלימפה של העור, ונמצאו גרורות סרטניות ב- 3 בלוטות לימפה והתפשטות של תאי סרטן בשומן בית השחי. הנתבעת נאלצה לעבור ביום 18/8/96 כריתה מלאה של שד שמאל, כולל בלוטות הלימפה, ובהמשך קיבלה טיפול כימותרפי אגרסיבי, וטיפולי הקרנות לדופן בית החזה ולבלוטות הלימפה האזוריות, ואחת מהתרופות שקיבלה (האדריאמיצין) עלולה לפגוע בעתיד בשרירי הלב, והסכנה אף גדולה יותר עקב הקרינה לדופן בית החזה השמאלי. כתוצאה מכך סבלה התובעת מתופעות לוואי שונות וקשות, ומגבלות שונות.
התובעת טוענת כי בכך שלא בוצעה בדיקת ממוגרפיה ולא בוצעה בדיקה אחרת או הפניה לרופא מומחה, במועד הפניה הראשונה, ואף לא בהמשך, התרשלה הנתבעת, וכתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק.
3.
בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי טיפולה בתובעת היה על פי אמות מידה מקובלות של טיפול ואיבחון רפואי סביר, ופעלה בהתאם לפרקטיקה סבירה וטובה. הנתבעת טוענת כי פעלה באופן מקצועי בהתאם להנחיות המקובלות בתחום רפואת המשפחה והרפואה המונעת של סרטן השד, שגם התאימו למקרה הספציפי של פניית הנתבעת, אשר פנייתה נעשתה שלא על רקע ממצא מחשיד כלשהו. לכן טוענת הנתבעת כי לא היתה התרשלות מצידה. עוד טענה הנתבעת כי לא ניתן היה לאבחן את הגידול בעת פנייתה של התובעת בראשונה .
4. לבית המשפט הוגשו חוות- דעת רפואיות של רופאים מומחים לאונקולוגיה. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ' תמר פרץ (
ת/2, ת/3), ומטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' משה ענבר(
נ/6).
5.
העובדות
:
א. התובעת ילידת שנת 1960, נשואה ואם ל- 5 ילדים, גננת במקצועה.
ד"ר רוני טורטן היה רופא המשפחה של התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, מטעם הנתבעת.
ב. בשל העובדה שאימה לקתה במחלת סרטן השד בגיל 35 פנתה התובעת בחודש אוקטובר 1994 בגיל 34 לד"ר טורטן, והתייעצה עימו בנושא ביצוע בדיקת ממוגרפיה. הרופא ייעץ לתובעת שלא לעשות בדיקת ממוגרפיה, ולא הפנה אותה לבדיקת ממוגרפיה בעקבות אותה שיחה. בתיק הרפואי בקופ"ח כללית(
נ/1, עמ' 5) נכתב על הביקור ב- 13.10.1994:
"שיחה על צורך בממוגרפיה
1) סיפור משפחתי של
Breast Ca
אצל האם בגיל צעיר (35)...".
אין חולק, כי הנימוק שנתן רופא המשפחה לאי שליחת התובעת לממוגרפיה היה למעשה, שגיל 35 הוא גיל מוקדם לביצוע בדיקת ממוגרפיה.
ג. ביולי שנת 1996 בבדיקה עצמאית שביצעה התובעת, היא הרגישה גוש בשד שמאל. התובעת פנתה לקופ"ח ומשם הופנתה לביה"ח הדסה הר הצופים בירושלים, ובבדיקות שבוצעו אובחן גידול סרטני (
ת/1, ס' 7-8
). בתאריך 18/8/96 עברה כריתה מלאה של שד שמאל כולל בלוטות הלימפה.
ד. בתקופה שבין 10/94 ועד לפניית התובעת בעקבות הממצא שגילתה, ד"ר טורטן לא ביצע לתובעת גם בדיקות אחרות, כגון בדיקה קלינית, מעקב שגרתי או ייעוץ גנטי, ולא שלח אותה לעשות בדיקות כאלו במקום אחר. כמו כן, לא הפנה את התובעת לרופא מומחה כירורג, אונקולוג או רופא נשים לצורך בדיקה או ייעוץ (עדותו של רופא המשפחה בחקירה הנגדית, עמ' 20 לפרוטוקול; נ/2 סעיפים 9-10).
ה. ביקורים נוספים במרפאה.
במהלך התקופה שבין הפניה הראשונה (10/94) לבין גילוי המחלה, פנתה התובעת לרופא המשפחה מספר פעמים בבעיות שונות (
ת/1, ס' 6 ;
נ/2).
קיימת מחלוקת בין הצדדים האם התובעת חזרה ובקשה בביקורים אלה להפנות אותה לביצוע בדיקת ממוגרפיה, או שמא נושא זה לא עלה כלל באותם הביקורים.
לגירסתה של התובעת בתצהירה, כחודשיים לאחר הביקור הנ"ל, פנתה בשנית אל הרופא וביקשה ממנו שוב שיפנה אותה לבדיקת ממוגרפיה, והרופא סירב מנימוק זהה. בביקורים נוספים במרפאתו המשיכה התובעת להעלות את נושא מחלת הסרטן, ההיסטוריה המשפחתית והבדיקה הממוגרפית, והרופא סירב מנימוק זהה.