פיצוי על נזקים שנגרמו לאב בגין חטיפת בנו והעברתו לחו"ל על ידי האם

תובענה לתשלום פיצוי על נזקים שנגרמו לתובע בגין מעשי הנתבעת שחטפה לארצות הברית את בנם המשותף, תוך הפרת הוראות הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין.

הקטין אותר רק עשר שנים לאחר החטיפה, לכן לא ניתן היה להשיב המצב לקדמותו.

חרף העובדה שהמסמכים הומצאו לנתבעת כדין והעובדה שהנתבעת ידעה על הגשת התביעה כפי שעולה מתשובותיה לתובע, הנתבעת בחרה שלא להתגונן.

לנתבעת ניתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון, אך היא בחרה שלא לעשות כן, לכן ניתן פסק-דין בהעדר הגנה.

פסק-דין זה ניתן לאחר שהתובע הגיש כתבי בית-דין, מסמכים ולאחר שהתובע נחקר לגופו של עניין,

כך שפסק הדין ניתן לאחר שהסוגיה נבחנה לגופה.

להלן הרקע העובדתי

1.         התובע והנתבעת 1 היו נשואים. קשר זה הניב הולדתו של  ר' ר' (להלן: הקטין).

2.         במסגרת הליך הגירושין הגיעו הצדדים ביום 10.11.99 להסדר שנחתם, אשר כלל בסעיף 7 הסדר ראייה שהקנה לתובע זכויות לפגוש את בנו ולקחת אותו לביתו.

בסעיף 7 ו' להסכם הוסכם כי ינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטין עד הגיעו לגיל 18 שנה, צו אותו יהיה ניתן לבטל רק בהסכמה. תחת הסעיפים הללו חתמו שני הצדדים בחתימת ידם (נספח 1 לתצהיר התובע,  להלן: התצהיר).

3.         הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.12.99, בסעיף ב' לפסק הדין קבע כב' השופט שוחט:

            "הסדרי המשמורת והראיה, המפורטים בהסכם נראים לי נאותים. אי לכך, אני מאשר את הוראות ס' 7 להסכם ונותן להם תוקף של פסק דין בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962. "

בסעיף ג' לפסק דינו הורה:

" בהתאם לסעיף 7(ו) להסכם ניתן בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטין. "(נספח 2 לתצהיר).

4.         למרות זאת, ביום 12.10.2000 המשיבה 1 יחד עם הקטין יצאה את גבולות המדינה  לארצות הברית ולא שבה (נספחים 3א' ו-3ב' לתצהיר).

5.         עקבותיה של התובעת והקטין אשר טרם מלאו לו 4 שנים, אבדו.

6.         התובע ניסה לאתר תחילה את הקטין בישראל, כי בגן הילדים נאמר לו שהילד עבר לגן אחר בעיר.

7.         משלא אותר הקטין פנה למשרד הפנים אשר הודיע לו שהקטין טס לארצות הברית והגיש תלונה משטרה ב-19.11.2000 בגין חטיפה כאשר הקטין היה בן 4 (נספח 4).

8.         הוצא צו מעצר כנגד הנתבעת 1 ב-1.2.2001, נספח 5.