1. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם חנה ביום 17.08.11 בשעה 13:15, ברח' אבא הלל סילבר ליד בית מס' 3 בתחום העיר ר''ג, תוך הפרת חוק העזר לר''ג (העמדת רכב וחנייתו) התש''ם-1980, בתחום המסומן בשפת המדרכה אדום לבן.
2. הנאשם כפר באישום ועמד על קיום ישיבת הוכחות, בה נחקרו מצד הנאשם הנאשם, ומצד התביעה, העדה, גב' ורד כהן.
3. גב' כהן העידה בעמ' 1 שורה 15 לגבי כתובת מתן הדוח "
ברח' אבא הלל 3, בנתיב נסיעה ברחוב מרכזי, בציר שהוא די סואן ברוב שעות היום". לאחר מכן נשאלה מה הצומת הקרוב למקום שבו ניתן הדוח, ועל כך השיבה "
אבא הלל מתחבר עם צומת ז'בוטינסקי".
4. לבקשת בית המשפט, כאשר ב''כ הצדדים סמוכים לשולחנו של בית המשפט, העדה שרטטה את ת/1, ובו סימנה את המיקום שבו ניתן הדוח, דהיינו בהתפצלות רחוב אבא הלל סילבר מכיוון צפון מערב לכיוון דרום מזרח, בין מספר פניות, וביניהן הפניה ימינה לרח' ז'בוטינסקי, כאשר פניה זו מורכבת משלושה נתיבי תנועה כאשר שפת המדרכה מצד ימין בכיוון התנועה קדימה, צבועה אדום לבן, ובמרחק לא רב לפי השרטוט, מאחורי מקום החניה המסומן במלבן עם איקס בתוכה, סימנה העדה תחנת אוטובוס. העדה נשאלה לעניין מספר הנתיבים ימינה, והשיבה "
3 ימינה ו-2 שמאלה".
5. לפני בית המשפט הוצגה תמונה, ת/2, שבה נראית המכונית נשוא העבירה, והעדה נשאלה לגבי ת/2 האם אפשר לראות מהתמונה שאין בשעה כזו עומס תנועה. על כך ענתה "
לא, אני לא חושבת". לאחר מכן נשאלה האם הטענה שלה היא שנתנה דוח בגלל הפרעה ממשית לתנועה, ועל כך ענתה "
נתיב נסיעה אחרי אוטובוס". ב''כ הנאשם הקשתה שוב ושאלה "
אם בעינייך זו הפרעה לתנועה", ועל כך ענתה העדה
"כן".
6. לכאורה, בשלב זה הוכיחה המאשימה כי מבחינת הנאשם אין הוא עומד בחריג הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים, התשנ''ד-1993, הפוטר אותו מאחריות לביצוע עבירת חניה, ככל שהחניה "
אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה".
7. הנאשם נחקר לאחר עדות הפקחית, ותאר מצב אישי קשה של המשפחה, שנגע ללבו של בית המשפט. אולם כפי שנקבע לפחות באחד מפסקי הדין שב''כ הנאשם הביאה בפני בית המשפט, והכוונה לת''ת 3296/99
מדינת ישראל נ' אריה שניידשר, "
אלא שברור הוא כי עם כל האהדה והניסיון לעזור לנהגים בעלי תג נכה, לא ניתן להסכים עם חניות שיכולות לפגוע קשות בתנועה ובכלל הנהגים". גם כב' השופטת אביגיל כהן מתייחסת בפסק דין נוסף שהובא על ידי הסנגורית, עפ''א 2678-01-12
עיריית ת''א נ' סופר, לצורך לאזן "
בין ההגנה על זכותו של נכה לחניה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות".
8. אחרי שבית המשפט עיין בשני פסקי הדין, נמצא כי אין הם מתאימים למקרה שבפנינו, שכן הם נוגעים במקרה של מדינת ישראל נ' ספיר ברחוב צדדי, ובעניין של שניידשר, בכביש טבעת, כאשר בית המשפט, לאחר עיון בתמונות, התרשם כי מעבר של רכבים במקום נשאר פתוח וללא כל הפרעה.
9. לאחר שבית המשפט עיין בעדויות שהובאו בפניו על ידי המאשימה, לרבות התשריט, מסקנתו במקרה זה שונה. הפניה ימינה מרח' סילבר לרח' ז'בוטינסקי, שצבועה באדום לבן, כעדות הפקחית, מהווה עורק תנועה סואן מרבית שעות היום, ואין ללמוד מהעובדות שתוארו בשני פסקי הדין שהובאו על ידי הסנגורית, לעניין שבפנינו.
10. נוסף לעובדה שמדובר בעורק סואן, יציאת אוטובוסים שתחנתם נמצאת מערבית למקום החניה מהתחנה, כאשר מכוניתו של הנאשם חוסמת את הנתיב שלהם, מאלצת אותם לפנות שמאלה לנתיב האמצעי כדי לעקוף את מכוניתו של הנאשם, והמסקנה של הפקחית כי החניה באופן זה מהווה הפרעה ממשית לתנועה, מתיישבת עם ההיגיון.
11. הנאשם ניסה לשכנע את בית המשפט שאין כל חלופה לחנייתו במקום סואן זה אחרי תחנת אוטובוס, וכל חלופה שהעלה בית המשפט נפסלה.
12. בית המשפט אינו יכול לקבל טענה לפיה גם אדם שהגורל התאכזר לו ושבעיותיו נוגעות ללבו של בית המשפט, יחנה במקום שגורם הפרעה ממשית לתנועה, שכן בכך מופר האיזון שהמחוקק הורה עליו, ואין על בית המשפט לסטות ממנו.
13. למעלה מן הדרוש ייאמר, שבפני בית המשפט לא הוצג תיעוד לגבי הטענה שחניה בחניון של בית אביב, פוגעת בבריאותו או עלולה לפגוע בבריאותו. בית המשפט גם לא השתכנע שלא ניתן למצוא מענה הולם אחר לצורך קיום הפגישות עם עורך הדין. אין זה תפקידו של בית המשפט להעלות בדעתו את כל האפשרויות, כגון הסכמה של עורך הדין לנוכח הנסיבות המיוחדות להיפגש עם הלקוח במקום אחר, כדי שלא תיגרם הפרעה ממשית לתנועה ועוד.
14. טענה נוספת שהעלתה הסניגורית, שהשקיעה זמן רב בהכנת ההגנה ועל כך ראויה לכל שבח, היא כי עולה מדברי הפקחית כי לכאורה המאשימה נקטה באכיפה בררנית, תוך שהיא מפנה את בית המשפט לדברי הפקחית בעמ' 2 שורה 1, לפיה "
רכב שאינו נכה גלגלים אנחנו אוכפים ונותנים דוחות".
15. ב''כ המאשימה הודתה בהגינותה שמדובר באמירה בעייתית.
16. הסניגורית הודתה בהגינותה שלא הועלתה טענה מקדמית לאכיפה בררנית, שהייתה מאפשרת למאשימה להיערך בהתאם להתמודדות עם טענה זו, אולם גם אם המאשימה מפלה בין נכים שיש להם תעודה עליה מופיע סימון גלגלים לבין נכים, שאין להם את הסימון המצוין לעיל, נראה שככל שהדברים נוגעים לאותה נקודה מסוימת בה החנה הנאשם, לא תועיל הטענה לאכיפה בררנית.
17. הנאשם לא טען כי לפניו או מאחוריו חנו רכבים עם סימון גלגלים. גם לא רואים זאת בתמונה שצולמה, וככל שהעיריה אכן גורמת באכיפה לא נכונה להפרעה ממשית לתנועה, על ידי אי אכיפה כנגד נכים שיש להם סימון גלגלים באותה נקודה מסוימת, הרי יש לתמוה האם האיזון הוא אכן נכון.
18. ייתכן שאם הנאשם היה מעלה את הטענה מראש, והמאשימה הייתה מתכוננת כנדרש לטענה זו, היה מתברר שדברי העדה אינם משקפים את מדיניות המאשימה לגבי אותה נקודה מסוימת, אלא לגבי מדיניות כללית, שברור שהיא פסולה לפי הפסיקה שהובאה בפניי.
19. לנוכח האמור לעיל הגעתי למסקנה שיש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.