השופט נ' סולברג:
ערעור על גזר-דין; על קולתו מחד גיסא, על חומרתו מאידך גיסא, ועיקרו במשקל הראוי במסגרת שיקולי הענישה לאינטרס השיקומי האינדיבידואלי של מבצע העבירה, אל מול המשקל הראוי לפגיעה הקשה בקרבן העבירה.
המעשים והעבירות
1. שלושת המשיבים בע"פ 853/14 הורשעו בחבלה בכוונה מחמירה.
אלו הם מעשיהם: בליל 24.2.2012, לאחר השעה 22:00, הגיעו המשיבים 2 ו-3 וחבריהם לביתו של המשיב 1 ברחוב העליה בחיפה, שם בחצר הבית ערכו מסיבה. בהמשך הלילה, החלה חבורת צעירים אחרת להפריע למהלך המסיבה, נוצר עימות מילולי, ולאחר מכן זרקו בני החבורה האחרת אבנים לעבר הבית וגרמו נזק לרכוש. המשיבים וחבריהם נכנסו לביתו של המשיב 1, סגרו את הדלת, התקשרו למשטרה - היה זה בשעה 01:49 - ודיווחו על זריקת האבנים. המשיב 3 התקשר לאביו לדווח לו על אשר ארע, כך עשה גם המשיב 1, וכן גם חלק מחבריהם שנכחו במקום, התקשרו לספר על אודות האירוע לאחד, מרואן עטאללה, ולאנשים נוספים. מרואן עטאללה הגיע אל המקום כשהוא מלווה באחרים, גם אביו של המשיב 3 הגיע, וזמן קצר לאחר מכן החלו המשיבים וחבריהם לחפש את חבורת הצעירים היריבה בסביבת ביתו של המשיב 1, כשחלקם מצויידים במוטות ברזל ובמקלות.
2. סמוך לשעה 01:58, הגיעו יואב ויונתן (שמות בדויים) במכוניתו של יואב לרחוב העלייה השנייה בדרכם לקבל טיפול רפואי בבית החולים רמב"ם. יואב ויונתן החנו את המכונית והחלו צועדים לכיוון הכניסה לבית החולים. או אז הגיע אביו של המשיב 3 במכוניתו, ועמו המשיבים 2 ו-3 וחבריהם, ועצר את המכונית ליד יואב ויונתן. המשיבים 2 ו-3 יצאו מן המכונית כשהם מצויידים במוטות ברזל, והחלו לצעוק ולקלל. מפאת פחדם, החלו יואב ויונתן להימלט. מרואן עטאללה, המשיבים וחבריהם, רדפו אחרי השניים, בריצה, כשהם מצויידים במוטות ברזל ובמקלות. במהלך המרדף תפסו מרואן עטאללה וחבריו את יונתן בסמוך ל'פיצוציה' מול הכניסה לבית החולים ותקפו אותו בצוותא חדא. הם היכו אותו בראשו, הפילו אותו ארצה, והמשיכו להכותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, באמצעות מוטות ברזל, מקלות, אבנים, אגרופים ובעיטות. שניים מן התוקפים הושיבו את יונתן בעודו חבול, הרימו את ראשו וחרטו בחוזקה בראשו באמצעות כלי חד, חריטה הנחזית כאותיות.
3. במקביל לתקיפתו של יונתן, תפסו המשיבים וחבריהם את יואב בהמשך רחוב העליה לכיוון בת גלים ותקפו אותו בצוותא. המשיב 1 הפיל אותו אל הריצפה והמשיבים 2 ו-3 וחבריהם היכו אותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, באמצעות מוטות ברזל, מקלות, אבנים, אגרופים ובעיטות, כשהם מקללים אותו ודורכים עליו. תוך כדי כך שהמשיבים 1 ו-3 וחבריהם מפליאים את מכותיהם ביואב - שאמר להם כי הוא חייל בצה"ל - זרק עליו המשיב 2 אבן גדולה ופגע בגופו.
4. לאחר שהיכו את יונתן ואת יואב וחבלו בהם, נמלטו המשיבים וחבריהם מן המקום. יואב אושפז בבית חולים למשך שלושה ימים כשהוא סובל מכאבי ראש, כאבים ורגישות בצוואר, שפשופים בקודקוד, המטומות בראש, חבלה בשורש כף יד ימין ושמאל, כאבים ושפשופים באמה השמאלית, סימני חבלה באמה הימנית, הגבלה בתנועת יד שמאל, סימני חבלה מעל האגן מאחור, ופצע שפשוף עור בבטן התחתונה.
5. כתב האישום המקורי הוגש בשעתו נגד ששה נאשמים, אלא ששלושת המשיבים הנ"ל הגיעו להסדר טיעון עם המערערת, ואילו משפטם של שלושת האחרים נמשך. על מנת שלא תהיה סתירה בין כתב האישום לגבי שלושת המשיבים דנן במסגרת הסדר הטיעון לבין כתב האישום לגבי שלושת האחרים שמשפטם נמשך, נמנעה המערערת מהבאת ראיות לגבי חלק מהעובדות שהמשיבים הסתייגו ולא הודו בהן, ולפיכך לא נקבע דבר לגבי העובדות הללו במשפטם של המשיבים. כתב האישום המקורי יחס מלכתחילה לששת הנאשמים עבירות נגד יואב ויונתן. כתב האישום המתוקן ביטל את האישומים שיוחסו למשיבים דנן כלפי יונתן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.
עיקרי גזר הדין
6. בית המשפט המחוזי ציין בגזר הדין את חומרתו הרבה של האירוע. יואב - חייל בשירות סדיר בצה"ל - בא בשעת לילה לקבל טיפול רפואי בבית החולים רמב"ם. אמו עובדת שם כמיילדת. יואב צעד עם חברו יונתן, כסבורים שהם מתקרבים ל'חוף מבטחים', ושם פגשו בהם המשיבים ורבים אחרים, חמושים במקלות, מוטות ברזל ואבנים. יואב פחד, ניסה לברוח, אך לא הצליח. הוא נרדף, נפצע ונחבל, מבלי שעשה לתוקפיו כל מאומה. יואב אושפז למשך שלושה ימים, אך יותר מאשר הפצעים והכאבים הפיזיים, נותן בו הזעזוע הנפשי את אותותיו עד היום. אובדן אמון באנשים, חוסר בטחון, בושה, חרדה, פחד ופגיעה בבטחון העצמי. בית המשפט המחוזי קבע כי נדרש גמול הולם ועונש מרתיע.
7. מנגד ציין בית המשפט המחוזי בשיקוליו לקולא את העובדה כי המשיבים הם קטינים, נורמטיביים, וכי האלימות שנקטו בה היא חריג באורח חייהם. פרץ האלימות נבע מתקיפת ביתו של המשיב 1 בידי פורעים, ותוך היגררות אחרי ה'עדר'. בית המשפט המחוזי הביא במניין שיקוליו את נסיבותיו האישיות של כל אחד מן המשיבים, בהתבסס על מה שנאמר לגביהם בתסקירי שרות המבחן. כמו כן, התחשב בית המשפט המחוזי בכך שהמשיבים היו נתונים במעצר למשך חודש-ימים ולאחר מכן בתנאי שחרור מגבילים, ואלו גם מנעו המשך לימודים באופן סדיר. המשיבים הביעו חרטה וסיכויי שיקומם הם טובים.
8. בית המשפט המחוזי הרשיע כאמור את המשיבים וגזר על כל אחד מהם 15 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי, וחייב אותם בתשלום פיצויים ליואב בסך של 10,000 ש"ח כל אחד.
עיקרי הטענות בערעור
9. המדינה טוענת בערעורה כי אין בעונש המאסר בפועל שנגזר על המשיבים, כמו גם בפיצוי הכספי שנפסק לטובת יואב, ביטוי הולם לחומרת מעשיהם הפרועים, האלימים, שלוחי הרסן של המשיבים, ולמידת הפגיעה הפיזית והנפשית ביואב. משקל יתר ניתן בבית המשפט המחוזי לנסיבותיהם האישיות של המשיבים ולגילם הצעיר. מדובר בתקיפה בחבורה, קבוצה אלימה שיצאה למסע נקמה, וחבריה פעלו על מנת לכלות את זעמם ולגרום לקורבנם חבלה חמורה, נכות או מום.
10. המשיב 2 טוען בערעור מצדו כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, לא התחשב בכך שלא קדם תכנון למעשה, ולא יחס משקל לתחילתו של האירוע, באותה הפרעה וגרימת נזק לרכוש מצדה של חבורת צעירים שזהותה לא ידועה, והימנעות המשטרה מלהתערב. לטענת המשיב 2, סבר לתומו כי יואב היה אחד מבני החבורה היריבה. אין למשיב 2 עבר פלילי, בעת המעשה עוד היה קטין, לאחרונה התארס, בא מרקע סוציו-אקונומי קשה, עובד כירקן בסופר, הסיכויים לשיקומו הם טובים, ומן הראוי לבטל את הרשעתו בדין ולהורות על ביטול עונש המאסר, או לחלופין להקל בו ולאפשר לשאתו בעבודות שירות. אין בכוחו של המשיב 2 לשאת בתשלום הפיצוי הכספי ליואב, ומן הראוי להפחיתו.
11. המשיבים 1 ו-3 ביקשו לדחות את ערעור המדינה, בהתבסס על ההלכה הפסוקה שלפיה אין ערכאת הערעור מתערבת אלא במצבים של טעות חמורה או סטייה ניכרת מן העונש ההולם. בית המשפט המחוזי היה ער לכל השיקולים, גם לנזק הנפשי שנגרם ליואב, גם לכך שהמשיבים הם קטינים ויש לייחס משקל רב לשיקול השיקומי; וגזר הדין שקול ומאוזן. המשיבים 1 ו-3 הם אנשים נורמטיביים, התקשרו למשטרה כשהותקף הבית שבו חגגו, אך זו בוששה לבוא. המשיבים 1 ו-3 לקחו אחריות, הביעו חרטה, והם מבקשים להשתקם ולחזור למוטב, ולפיכך אין מקום להחמרה בעונשם; לא בהארכת תקופת המאסר ולא בהגדלת סכום הפיצוי ליואב.
12. לקראת הדיון בערעור הוגשו תסקירים עדכניים מאת שירות המבחן:
(א) המשיב 1, כיום כבן 20, בן למשפחה המנהלת אורח חיים תקין, מתקשה במאסר, אך עונשו חידד אצלו את חומרת התנהגותו ועוצמת הנזק שגרם ליואב. מקבל אחריות חלקית, אך מביע חרטה כנה, ומתכנן את עתידו באופן נורמטיבי. משפחתו תומכת, והוא מגלה מוטיבציה שיקומית. שירות המבחן ממליץ שלא להחמיר בעונשו.