פסק דין
התובעים הזמינו עבור משפחותיהם חופשה במלון Capsis ברודוס מאת הנתבעת 1. הנתבעת 2 הייתה ספק השירותים שממנו רכשה הנתבעת 1 את החופשה. לטענת התובעים, כאשר הגיעו למלון, התברר להם כי החדרים שהוקצו להם לא היו סוויטות, כפי שלטענתם הובטח להם, אלא דירות המצויות במבנה מחוץ למבנה המרכזי של המלון, ואשר רמת האחזקה והניקיון שלו הייתה, כנטען, ירודה ביותר. לטענת התובעים, כאשר פנו התובעים אל נציגת הנתבעת 1, השיבה להם זו, לטענתם, כי לא ניתן למצוא חדרים חלופיים במלון או במלון אחר באזור.
התובעים טענו, כי בצר להם איתרו מלון חלופי, מלון Sheraton, ושכרו חדרים מתאימים לצרכיהם. הם תובעים את השבת הסכומים ששילמו לנתבעת 1 במלואם, וכן החזר על עלות המלון החלופי ששכרו, עלות הארוחות שנדרשו לרכוש בשל ההבדל ברמת האירוח בין החבילה שהזמינו מלכתחילה (שהייתה במתווה של "הכל כלול") ובין השירות שקיבלו במלון החלופי (לינה וארוחת בוקר), עלות שכירת רכב לשם העברת הציוד למלון החלופי וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪ לכל אחד מהתובעים.
הנתבעות, מצדן, טוענות כי אין הן אחראיות לרמת השירות או לרמת האחזקה שנותן המלון. הנתבעת 1 טענה כי היא מסתמכת על מצגיה של הנתבעת 2, ואילו הנתבעת 2 ציינה כי היא אינה משמשת כמפעילת המלון, אלא כספקית שירותי תיירות גרידא, ועל כן טענו שתי הנתבעות כי אין הן אחראיות לנזקים הנטענים.
הנתבעת 1 טענה עוד, כי הפנתה את התובעים לאתר האינטרנט של המלון, ובכך – לטעמה – יצאה ידי חובתה.
לאחר שהליך גישור בין הצדדים כשל, ולאחר שעבר התיק לטיפולי, הסכימו הצדדים להכרעה של בית המשפט על יסוד החומר הקיים בתיק, ללא צורך בחקירת עדים ובהגשת ראיות נוספות לאלה הקיימות בתיק, פרט לסיכומים בכתב.
ייאמר כבר כעת, כי הסכומים הנתבעים עולים בהרבה על הנזק האמיתי, שכן התובעים תבעו ראשי נזק שונים בכפל, ואף לא תמכו טענותיהם במסמכים כנדרש. כך למשל, התעלמו התובעים מן העובדה שחבילת הנופש שרכשו, ואשר את עלותה המלאה הם תובעים להשיב להם, כללה גם תשלום בגין טיסות – שבהן אין מחלוקת כי השתמשו, והעברות משדה התעופה לאזור המלונות – שאף בהם אין חולק כי עשו שימוש, ולו חלקי. די בכך כדי לקבוע, כי התובעים אינם זכאים למלוא עלותה של חבילת הנופש.
עוד יש לציין, כי בניגוד להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התובעים לא צירפו לכתב התביעה את מסמכי ההתקשרות עם הנתבעת 1 – אישור פרטי הזמנה, חשבונית על תשלום וכו' – ויש בכך כדי לפגום בתביעתם. זאת ועוד. התובעים תבעו את רכיב עלות האירוח במלון בכפל: מצד אחד, הם תבעו השבה של מלוא הסכום ששילמו לנתבעת 1 בגין המלון שבו לא התארחו, ומצד שני – תבעו השבה מלאה של עלות המלון החלופי, כך שאם תתקבל תביעתם במלואה, פירוש הדבר שהנתבעות (או מי מהן) נשאו במלוא עלות שהותם של התובעים במלון, ומצבם של התובעים יוטב מעבר למצב שהיו בו אילו לא הייתה מתרחשת התקלה.
אבחן, אפוא, את טענות התובעים ביחס לכל אחד מראשי הנזק הנטענים.
דרישה להשבת עלותו של מלון Capsis – בראש נזק נטען זה תבעו התובעים סך כולל של 23,451.90 ₪ (13,752.70 לתובע 1 ו-9,699.20 ₪ לתובע 2). הטענה היסודית בגינה נתבעת השבה היא, כי התובעים שוכנו בחדרים ישנים, מוזנחים, מופרדים מהמבנה המרכזי של המלון, וזאת מבלי שידעו עובדה זו קודם לכן.
לעניין איכותם של חדרי המלון, ההכחשה שנשמעה מכתבי ההגנה (וראו לעניין זה סעיף 14 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 וסעיף 13 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2) היא הכחשה שאינה כופרת בטענה העובדתית לגופה, בדבר רמת האחזקה, כי אם מבקשת להתנער מאחריות הנתבעות למצב זה, מאחר שכפי שציינו שתי הנתבעות – לא הן המפעילות אותו. עוד מוסכם על הצדדים, כי התובעים הופנו לאתר האינטרנט של המלון.
הנתבעת 2 צירפה לכתב ההגנה מטעמה מסמך הנחזה להיות השובר (Voucher) שקיבלו, לטענתה, התובעים, ובו מצוין מפורשות כי ההזמנה היא ל"דירה" (Apartment) ולא ל"סוויטה", כטענת התובעים.
מכאן שגרסתם העובדתית של התובעים, בדבר מצבו הפיזי של המלון, מצב התחזוקה או ניתוק הבניין שבו שובצו מן המבנה המרכזי לא נסתרה. אשר לטענת הנתבעות, כאילו אין הן אחראיות למצבם הפיזי של החדרים, וכי המלון עצמו הוא האחראי לכך, טענה זו אינה יכולה להתקבל. ספק בכל תחום נתפס על ידי לקוחותיו כמי שמכיר את מרכולתו, והדין מחייב את הספק לציין בפני הלקוח לא רק את איכותה של הסחורה שהוא משווק, אלא גם את הליקויים שבה ואת פגמיה (וראו לעניין זה סעיף 4 (א) על סעיפי המשנה שלו בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981).
אני סבור, כי על הנתבעות חלה חובה מקצועית להכיר את המלונות שאותם הן משווקות ללקוחותיהן, ובוודאי שמקום שבו קיים פער בין חלקים שונים במלון, היה על הנתבעות לציין זאת מפורשות במעמד ההזמנה – דבר שלא נעשה.
ברי, כי לא ניתן לחייב את סוכנויות הנסיעות לשלוח את עובדיהן לכל מלון ומלון, אולם מקום שבו התגלתה בעיה, והספק אינו יכול לסתור את הטענות בדבר איכות המלון או בדבר אי-מתן גילוי נאות לעניין זה – יישא הוא באחריות.
אני מייחס לשובר שצורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 משקל נמוך ביותר משני טעמים. הטעם הראשון – מן המידע המופיע על השובר עולה, כי הוא הונפק רק ביום 20.8.2012 – ככל הנראה ערב הגשת כתב ההגנה. על השובר לא מצוין כי מדובר ב"העתק", ועל כן יש קושי לקבל את השובר כראיה בעלת משקל. הטעם השני – בהמשך לראשון – הוא כי על פי השובר, שצורף כדי להמחיש את אשר נמסר לתובעים בטרם נסיעתם, הונפק השובר ללילה אחד בלבד – מועד הכניסה סומן כ-27.7.2011 ומועד הפינוי סומן כ-28.7.2011. בנסיבות אלה, ברי כי אין זה השובר האמיתי שהונפק לתובעים, ואפילו לא העתק מתאים שלו.
מכאן שאני קובע, כי הנתבעות הפרו את חובת הגילוי שלהן ביחס לרמת המלון, וכן כי רמת החדרים מהווה הפרה של ההסכם עם התובעים, ומקנה להם זכות להשבה.
אשר להיקף ההשבה – התובעים דרשו את מלוא סכום חבילת הנופש, כאמור – סך 23,451.90 ₪. זאת לא ניתן לעשות. אין חולק כי התובעים ניצלו את כרטיסי הטיסה שהיו חלק מחבילת הנופש (עשרה כרטיסי טיסה), עשו שימוש בביטוח הנסיעות וכן בשירותי ההעברה משדה התעופה לאזור המלונות. על אלה יש לשלם.
מאחר שהתובעים לא הציגו תחשיב המאפשר לפרק את חבילת הנופש לרכיביה, על מנת ליתן השבה ביחס לרכיב הלינה – אני פונה אל עמדתן של הנתבעות לעניין זה. הנתבעות טוענות, כי יש לחשב את רכיב המלון על פי הקבוע בחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) תשע"ב – 2012 (להלן: "חוק שירותי תעופה").
אכן, חוק שירותי תעופה עניינו בביטול טיסה, ובהשבה כספית בעקבות ביטול כזה, אולם אני סבור כי נכון יהיה לערוך חישוב על אותו בסיס שנקבע בחקיקה גם בענייננו, מקום שבו רכיב הטיסה בוצע בפועל, והבקשה היא לביטול רכיב האירוח, זאת הן על מנת לשמור על אחידות הדין, והן מכיוון שחזקה על המחוקק, אשר קבע את הסכומים הרלוונטיים, ערך את האיזונים המתאימים בין זכויות ספקי השירות ובין זכויות הלקוחות.