עזבון המנוח זאב חנן ואח' נ' משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר

השופט כ' מוסק :

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת מרים אילני) בת"א 3177/09, מיום 13.2.13.

פסק דינו של בית משפט קמא

2.         בפסק הדין דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערים נגד המשיבה (מדינת ישראל), שבמסגרתה תבעו המערערים פיצוי מהמשיבה בטענה כי המנוח פלוני ז"ל מצא את מותו עקב התרשלות המשיבה. אין מחלוקת, כי ביום 20.10.08 שם המנוח קץ לחייו בהיותו עציר במשמורת שירות בתי הסוהר (להלן: " השב"ס"). הוא ביצע מעשה אובדני בצהרי היום בהיותו בן 24 שנים. הטענה המרכזית העומדת לדיון בערעור היא, כי מצד אנשי השב"ס אירעו מחדלים רבים בעת קליטתו של המנוח למעצר, וכי עקב מחדלים חקירתיים שונים, נגרם נזק ראייתי חמור למערערים, כך שהתעורר קושי בהוכחת טענותיהם. לטענת המערערים, בית משפט השלום לא נתן את המשקל הראוי לנזק הראייתי שנגרם, שהיה בו לטענתם כדי להטות את הכף, כך שהיה ראוי לקבל את התביעה.

3.         בפסק הדין קבע בית המשפט, כי המנוח ביצע מעשה אובדני בתא המעצר של בית הכלא "אוהלי קדר" ביום 20.10.08. המנוח הועבר אל בית החולים סורוקה במצב של מוות קליני ונפטר כעבור שלושה ימים. המעשה האובדני נעשה לאחר שהמנוח נעצר שלושה ימים קודם לכן בחשד לתקיפת בת זוג, התפרצות לדירה והדחה בחקירה. מעצרו הוארך בשלושה ימים על פי החלטת בית המשפט, ועל כן הוא הועבר לחזקת השב"ס והיה נתון במעצר בבית הכלא "אוהלי קדר".

4.         במסגרת פסק הדין בחן בית המשפט את חובת הזהירות המוטלת על השב"ס ועל משטרת ישראל כלפי עצור הנמצא במשמורתם. כמו כן, דן בית המשפט במשמעות שיש להליכי הקליטה והאבחון שבהם חייב השב"ס. במסגרת זו התייחס בית המשפט למסמכים שהמציאה המשיבה, שבהם נמצא חומר הגלם שעמד בפני ועדת הבדיקה שבדקה את נסיבות התאבדות המנוח. בין המסמכים היו תיקו הסוציאלי של המנוח בשב"ס משנת 2004 עד שנת 2007, גיליונות טיפול שנערכו על ידי עובדים סוציאליים בעניינו של המנוח ומסמכים שונים הקשורים למנוח שהועברו על ידי המשיבה מבתי כלא נוספים. כמו כן, הוגשו לבית המשפט תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם, וכן העידו עדים נוספים.

5.         בית המשפט קבע, כי ביום 20.10.08 נמצא המנוח תלוי בתאו, כאשר סדין כרוך סביב צווארו והוא ללא תנועה. בעת שביצע את המעשה האובדני היה המנוח לבד בתאו. קודם לכן, הוא סירב לאכול או לצאת לחצר. בית המשפט ציין, כי לא היה זה מעצרו הראשון של המנוח. יום קודם למעשה האובדני התקיים דיון בבית המשפט בבקשה להאריך את מעצרו של המנוח, ובית המשפט נעתר לבקשה והאריך מעצרו בשלושה ימים.

6.         במישור העקרוני קבע בית המשפט, כי אין מחלוקת שהמשיבה חבה חובת זהירות מושגית למנוח; וכי במסגרת השאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, יש לבדוק האם המשיבה חבה באופן ספציפי, היינו - האם השוטרים בתחנת המשטרה והסוהרים בבית הכלא יכלו לצפות את האפשרות שהמנוח יתאבד. בית המשפט התייחס לכך כי בעבר נקבע בפסיקה שיכולת הצפייה של גורמי המשטרה שייגרם נזק מסוג זה לעציר, תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית שבה שרוי העציר (ראה: ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל (12.3.09) (להלן: " פסק דין לוי").

7.         במסגרת בחינה זו התייחס בית המשפט למספר עובדות, ובכללן כי המנוח ריצה ארבע שנות מאסר בשנים 2003-2007. במסגרת זו בחן בית המשפט את הגיליונות הסוציאליים מבתי הכלא שבהם שהה המנוח בתקופה זו. בית המשפט קבע כי לא נמצאו במסמכים אלה אינדיקציות לפיהן המנוח סבל ממצוקה נפשית באותן שנים. לפיכך סבר בית המשפט, שהואיל ואין המדובר במעצר ראשון, לא ניתן היה לצפות שבעצם המעצר יהא כדי לגרום לקושי נפשי קשה במיוחד עבור המנוח, וכי מדובר בעצור שהיה מוכר למערכת ולא הראה בעבר כוונות אובדניות.

8.         בית המשפט הוסיף ובחן את השאלה האם בעת שנעצר היה המנוח שרוי במצוקה נפשית קשה, כאשר המעצר היה כשנה לאחר שחרורו מהמאסר שאותו ריצה כאמור. בית המשפט בחן את הראיות והגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח שהיו מספיק אינדיקציות אשר מהן היה על המשיבה להסיק שהמנוח היה נתון במצוקה נפשית בעת המעצר, או במהלכו. במסגרת זו התייחס בית המשפט גם לעדות בת זוגו של המנוח, שאמרה בהודעתה מיום 16.10.08, כי לא ידוע לה שיש למנוח כוונות אובדניות (מדובר בהודעה שניתנה עקב האירוע שבגינו נעצר המנוח, ונמסרה ארבעה ימים בלבד לפני שהמנוח ביצע את המעשה האובדני). בית המשפט סבר, כי אמנם המנוח אמר לבת זוגו קודם לכן, כי הוא בדיכאון, אולם יש מקום לסברה שהדברים נאמרו כדי לשכנע את בת הזוג לחזור בה מהתלונה שהגישה נגדו מספר ימים קודם לכן.

9.         עוד התייחס בית המשפט לעובדה שהמערערת, שהיא אמו של המנוח, אמרה בעת המעצר לשוטרים, כי היא מודאגת ממצבו הנפשי של המנוח, אולם בית משפט קמא סבר שאין בדברים אלה כדי להוות אינדיקציה לכך שהמנוח שוקל לבצע מעשה אובדני. גם אחיו של המנוח העיד באורח דומה, אולם בית המשפט לא ראה בכך אינדיקציה כאמור. בית המשפט גם הצביע על כך, שהאם והאח לא פנו באופן יזום לגורמים המתאימים כדי להעמידם על הסכנה או החשש שהמנוח עומד לבצע מעשה אובדני. כך גם הצביע בית המשפט על העובדה, כי במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 19.10.08, סנגורו של המנוח, וכן אחיו שהיה בדיון, לא העלו את החשש כי המנוח עומד לבצע מעשה אובדני.

10.       בית המשפט בחן את ההודעות שמסר המנוח בעת חקירתו הנוגעת למעצרו. מדובר בשתי הודעות מיום 13.10.08 ומיום 17.10.08. המנוח לא מסר בהודעותיו אלו כי הוא חש מצוקה נפשית ולא העלה כל רמז או חשש לכך שהוא שוקל לבצע מעשה אובדני.

11.       בית המשפט הפנה לדו"ח הערכת מסוכנות שנערך בתחנת המשטרה בדימונה ביום 16.10.08, וכן לטופס המידע אודות עציר מיום 17.10.08, המועבר ממשמורת המשטרה למשמורת שירות בתי הסוהר; וציין כי גם שם לא נמצאו אינדיקציות לחשש האמור. לפיכך, סבר בית המשפט, כי בפני הרשויות שהיו אחראיות על המנוח לא היו אינדיקציות כי המנוח עומד לבצע מעשה אובדני, ולמעשה לא הפרו הרשויות את חובת הזהירות הקונקרטית לדאוג למצבו הגופני והנפשי של המנוח או החובה לשים לב לקיומן של אותות מצוקה בהתנהגותו, שאילו התקיימו - היו מצריכות התערבות מיוחדת (ראה פס"ד לוי לעיל).

12.       בהמשך בחן בית המשפט את הטענה, כי המשיבה הפרה את פקודות הקבע של נציבות שירות בתי הסוהר. מסקנת בית המשפט הייתה כי טענה זו של המערערים כלל לא הוכחה. בית המשפט הפנה לסעיף 11(ב) לנוהל שב"ס המכונה פקודת קליטה נוסח יוני 2009. בנוסח זה נקבע, כי העצור ירואיין על ידי קמ"ן היחידה או קצין אג"ם, ובהעדרם על ידי מפקד משמרת. סעיף 11(ג) לפקודה הנ"ל קובע, כי העצור יעבור ראיון קליטה ראשוני על ידי עובד סוציאלי בסמוך לקליטתו בתוך 48 שעות, או בתוך 96 שעות אם נעצר בסוף השבוע או בחג. בהעדר עובד סוציאלי יישאל העצור על ידי מפקד המשמרת אודות רקע אובדני. בסעיף 12(ג) לפקודה נקבע כי בדיקה רפואית לעצורים תיערך על ידי חובש עד 48 שעות מקבלת העצור ובביקור הקרוב של הרופא, ולא יאוחר מ-48 שעות לאחר קבלתו. כממצא עובדתי קבע בית המשפט, כי המנוח לא רואיין על ידי עובד סוציאלי כאמור וגם לא נבדק על ידי רופא כאמור. אולם, בית המשפט הדגיש כי בעת קליטת המנוח הפקודה שהייתה בתוקף היא פקודת הקליטה נוסח יוני 2008, שבה סעיפים 11 ו-12 הנ"ל כלל לא נמצאים. לפיכך סבר בית המשפט, כי לא ניתן לקבוע שהוראות הפקודה הופרו.

13.       באשר לביצוע הדברים בשטח, קבע בית המשפט שיתכן ובאותה תקופה נהג השב"ס לקיים את הנהלים האמורים למרות שטרם נכנסו לתוקף. לראיה קבע בית המשפט, כי מהעובדות עלה שהמשיבה ערכה למנוח ראיון קמ"ן על ידי מפקד המשמרת, למרות שהחובה טרם עוגנה בנוהל הקליטה. כמו כן עלה, כי נערכה בדיקה על ידי חובש. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי טענות אלו הועלו לראשונה על ידי המערערים בסיכומיהם, ועל כן לא ניתן היה לבצע בירור עובדתי של הטענה, דהיינו, אלו נהלים נהג השב"ס לקיים באותה תקופה. בית המשפט סבר, כי גם אם נהגו באותה תקופה לקיים נהלים שטרם עוגנו בפקודה, הרי שאם במקרים מסוימים נהלים אלה לא קוימו, לא ניתן לקבוע שמדובר בהפרה של חובת הזהירות.

14.       בית המשפט הפנה לטופס ראיון קמ"ן שהוגש על ידי המשיבה. על המסמך חתום ואדים גולדשטיין. בעדותו העיד מר גולדשטיין כי הוא היה הקמ"ן באותה תקופה וכי מי שביצע את הראיון היה אדם אחר ולא הוא. המסמך לא הוצג על ידי עורך הראיון והמשיבה מסרה בהקשר זה כי לא הצליחה לאתרו. כך גם נאמר על ידי בא כוח המשיבה במהלך הדיון בערעור שהתקיים לפנינו. בית המשפט סבר, כי מאחר שהמערערים הם אלה שהגישו את המסמך במסגרת ראיותיהם, לא ניתן לקבל את טענתם השוללת את קבילות המסמך הואיל ועורך המסמך לא העיד. כמו כן סבר בית המשפט, כי לא ניתן לשלול את קבילות המסמך בכל הנוגע לעצם קיומו של הראיון. באותו מסמך נכתב על ידי עורך המסמך, כי " יש לעקוב אחר הסתגלותו באגף וכל דבר חריג לדווח לפיקוד...". לפיכך טענו המערערים, כי הדבר היה צריך לעורר חשש אצל אנשי השב"ס בדבר מצבו הנפשי של המנוח, ומכל מקום העובדה שעורך המסמך לא הובא להעיד עומדת למשיבה לרועץ. מסקנת בית המשפט הייתה, כי יש להסיק מסקנה הפוכה והיא, כי עצם ציון ההערה מעיד על זהירות המראיין ביחס למצבו הנפשי של המנוח וכי אילו סבר המראיין שהמנוח נמצא בסיכון לאובדנות, יש להניח שהיה מסב את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר. משלא עשה כן, המסקנה היא כי לא היה עליו לצפות את התוצאה הטראגית.

15.       במישור הרפואי הצביע בית המשפט על כך שבעת קליטתו של המנוח הוא רואיין על ידי חובש, והחובה להיבדק על ידי רופא בתוך 48 שעות לא הייתה קיימת בנוסח פקודת הקליטה מיוני 2008. לעומת זאת, בסעיף 6 לפקודת בתי הסוהר נאמר, כי קיימת חובה לבדיקת רופא בסמוך ככל האפשר לאחר שהעצור מתקבל. מאחר שקיימת סמיכות זמנים רבה בין מועד קבלתו של המנוח לבית המעצר לבין הבאתו פעם נוספת לדיון בהארכת מעצרו לבית המשפט, סבר בית המשפט כי לא הופרה חובה כלשהי שעה שהמנוח טרם נבדק על ידי רופא. בית המשפט גם בחן את נוהל הטיפול בעציר שקיים לגביו חשש כי הוא במצוקה נפשית. אותו נוהל מפרט את האינדיקציות שנועדו לאתר מצוקה נפשית של עצור. במישור העובדתי סבר בית המשפט, כי מהעובדות שהיו ידועות לגבי המנוח בעת המעצר ולאחריו, כפי שתוארו בפסק הדין, עולה כי אף לא אחת מהאינדיקציות התקיימה לגבי המנוח. במסגרת זו התייחס בית המשפט לכך שהמנוח סירב לצאת לחצר. בית המשפט לא ראה בכך אינדיקציה למצוקה נפשית, אלא קיבל את הסברי הזקיף שהעיד לפניו, כי הליכי המעצר, לרבות היציאה והחזרה מבית המשפט, גורמים לעייפות, ואלה מהווים הסבר סביר להתנהגות המנוח.

16.       מכל הטעמים האמורים סבר בית המשפט כי הוכח שהמשיבה או מי מטעמה לא יכלו לצפות את התאבדות המנוח, וכי לא הופרו הוראות פקודת הנציבות; ועל כן דחה את התביעה.

טענות המערערים בערעור