הכרעת דין בתיק ת"פ 16158-05-12

1. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין כך שביום 28.12.11 בתחום שמורת הטבע מכתשים עין יהב בנחל גוב, הכניסו אופניים ורכבו עליהם במורד מעלה העקרבים הרומי בשביל המיועד להולכי רגל בלבד.  נטען כי הנאשמים עשו כן למרות שילוט האוסר זאת וללא היתר ובכך פעלו בניגוד לתקנות 5 ו - 15 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) התשל"ט 1979 (להלן: "התקנות") וסעיף 57(ב) לחוק גנים לאומיים שמורות טבע אתרים לאומיים ואתרי הנצחה תשנ"ח 1998.

2. אציין בתחילת דברי, כי החלטתי לזכות את הנאשמים מחמת הספק. 

3. נשמעו בפני עדויות מפורטות של כל אחד מן הנאשמים ושל פקח המאשימה בנוגע להשתלשלות העניינים ביום האירוע, למרות שבנוגע לעובדות הרלוונטיות לכתב האישום, כמעט לא היו מחלוקות בין הצדדים, שכן הנאשמים לא הכחישו כי רכבו על האופניים בזמן ובמקום הנטען. טענתם היחידה של הנאשמים הייתה כי לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי השביל בו נסעו אסור לרכיבה על אופניים ואילו ידעו לא היו רוכבים במקום.

4. הנאשמים טענו, כי לא היה כל שילוט האוסר על רכיבה באופניים בשביל הולכי הרגל וכן הפנו למפת סימון שבילים (נ/3) ממנה (בה"ש 3 למקרא) עלה לטענתם כי מקום שהנסיעה ברכב או באופניים אסורה, יש שילוט מפורש הקובע זאת. 

5. המאשימה בסיכומיה מסבירה את הרציונל באיסור הקבוע בתקנות וכן טוענת כי אין מקום להסתמך על מפת סימון השבילים כפי שמנסים הנאשמים לעשות.  ראשית כי גם במפה השביל בו רכבו הנאשמים מסומן כשביל להולכי רגל ולא כשביל לרכב ושנית משום שהתקנות מבוססות על סימון השבילים בשטח והוא שקובע ולא המפה.

6. אציין כי עובדתית, לא הייתה מחלוקת על כך שבכניסה לשביל בו רכבו הנאשמים, לא היה שילוט מפורש האוסר על רכיבה על אופניים.  פקח המאשימה, השיב לשאלת בית המשפט וציין זאת מפורשות (ע' 16 ש' 12,13). 

7. עוד אציין, כי טענת הנאשמים כי בקטעים העמוסים בהולכי רגל של השביל בו רכבו, הם ירדו מן האופנים והלכו איתם, איננה ממין העניין.  תקנה 5 לתקנות קובעת כדלקמן:

"לא יכניס אדם לתחום השמורה רכב, כמשמעותו בפקודת התעבורה, ולא יחנה אדם רכב אלא בדרכים ובמגרשי החניה שסומנו לשם כך על ידי הרשות."

8. עולה מן האמור, כי עצם הכנסת האופניים, ככל שאיננה מותרת, היא ההפרה והתקנה איננה דורשת כי תהיה גם רכיבה על האופניים ומכל מקום, האיסור על רכיבה ככל שחל, איננו מותנה בעומס הולכי הרגל בשביל. 

9. טוענים הנאשמים, כי המאשימה לא הוכיחה כי השביל בו רכבו, היה מיועד להולכי רגל בלבד, שכן דמות האיש עם המקל והתרמיל שללא ספק הופיעה על השלט במקום בו פגש הפקח את הנאשמים (ת/5), מעידה רק כי קיימים במקום מסלולי טיול רגליים ואיננה מלמדת על שביל להולכי רגל בלבד.  טענתם זו של הנאשמים מבוססת על ה"ש 2 במקרא של מפת סימון השבילים נ/3, בה מצוין כי ציור זה מורה כי באזור קיימים שבילים לטיולים קצרים ברגל. אינני יכולה לקבל טענה זו של הנאשמים משום שבמקרא של המפה נ/3 עצמו, מצוין ליד אותה דמות כי פירושה - "שבילי טיול קצרים להולכי רגל" ועל כן ברור כי מקום בו מסומן אותו איש, מדובר בשביל להולכי רגל. 

10. עוד טוענים הנאשמים, כי שילוט זה אשר מופיע בת/5 תמונה רביעית, איננו כלל של המאשימה, אלא הוא שילוט כללי שנועד לכלי הרכב הנוסעים בכביש הסלול ואינו מתייחס לשביל הספציפי בו רכבו הנאשמים.  אינני מקבלת טענה זו, שכן אין חשיבות לשאלה של מי השילוט. ככל שמדובר בשילוט כדין, הוא מחייב ואינו חייב להיות שילוט של המאשימה.  אשר לטענה כי השילוט לא מתייחס לשביל הספציפי בו רכבו הנאשמים אציין, כי הנאשמים לא טענו במסגרת שמיעת הראיות כי במקום היו שבילים נוספים, על כן ככל שהדברים הוכחו בבית המשפט, השביל היחידי במקום היה השביל בו רכבו ועל כן אין ממש בטענה זו. 

11. על כן אני סבורה כי טענתם היחידה של הנאשמים אשר יש בה ממש ויש לבחון אותה בזהירות, היא כי אותו שילוט המציין את השביל כשביל להולכי רגל, לא היה קיים בכניסה לשביל ועל כן הנאשמים לא יכולים היו לדעת כי מדובר בשביל להולכי רגל בלבד וכי בתחילת השביל היה שלט כפי שצולם על ידי הפקח והוגש במסגרת ת/4, אולם הוא אינו קובע כי מדובר בשביל להולכי רגל בלבד. 

12. לכאורה, אין חשיבות גם לשאלה זו שכן הוראת התקנות ברורה.  אין להכניס רכב (לרבות אופניים) לתחום השמורה אלא בדרכים ובמגרשי החנייה שסומנו לשם כך.  הנאשמים לא טענו בשום שלב, כי נסעו בדרך שהיה בה סימון כי רכב רשאי לנסוע בה ולכאורה מתבקשת הרשעתם.  אלא שהנאשמים טוענים, כי למרות זאת, דרשה הפסיקה כי יהיה גם שילוט ברור בשטח וכשהשילוט לא היה ברור, לא הייתה הרשעה.

13. כך, מפנים הנאשמים לת.פ. (ק"ג) 1092/00 מדינת ישראל נ. בוסקילה, שם הורשע הנאשם שרכב על אופנוע בתחום השמורה בניגוד לאיסור, כשבית המשפט קיבל גרסת הפקח כי היה שילוט מפורש שאסר זאת.  עוד הם מפנים לת.פ. 1171/01 (ק"ג) מדינת ישראל נ. בן דוד ואח', שם הורשעו הנאשמים בנסיעה בכלי רכב שלא בדרך מסומנת, אולם גם שם לא היה ספק כי היה שילוט בצומת, אלא שהנאשמים נכנסו לדרך במקום אחר ולא ראו את השילוט.

14. בת.פ. (ק"ג) 1083/05 מדינת ישראל נ. בבייב ואח'  זוכו הנאשמים מחמת הספק מאשמה של גלישה באומגה משום שבדרך ממנה הגיעו לא היה שילוט האוסר על כך.  בת.פ. (ב"ש) 2849/04 מדינת ישראל נ. חשין ואח' זוכו הנאשמים מחמת הספק מהליכה בשבילים לא מסומנים בשמורה, בשל היעדר שילוט ברור בדבר הכניסה לשמורה. 

15. אף אחד מפסקי הדין אליהם מפנים הנאשמים, איננו מכריע בשאלה המדויקת הנבחנת במקרה זה, יחד עם זאת, אין ספק כי בכולם הייתה התייחסות לשילוט כחלק רלוונטי מן הנורמה המשפטית.  יתר על כן, נראה כי המאשימה עצמה רואה בשילוט בשטח חלק הכרחי מן הנורמה הקובעת את האיסור. 

16. המאשימה, מצאה לציין בעובדות כתב האישום כי הנאשמים הכניסו את האופניים לשמורה ורכבו עליהם למרות שילוט האוסר על כך.  גם בסיכומיה, מתייחסת המאשימה לכך שהשילוט בשטח הוא הקובע, להבדיל מהסימון במפה. אכן בסיכומיה טוענת המאשימה כי בהתאם לתקנות נדרש סימון שיתיר את הכנסת האופניים ולא שילוט שיאסור הכנסה זו, אולם למרות זאת בכתב האישום ואף במסגרת הראיות הקפידה המאשימה להדגיש קיומו של השילוט.  על כן, נראה כי לא ניתן להתעלם מסוגיה זו ויש לבחון את השילוט בשטח. 

17. אילו הייתה המאשימה מראה כי בכניסה ממנה נכנסו הנאשמים עם האופניים היה שלט כמו זה שהנאשמים צולמו לידו (ת/5), על פיו מדובר בשביל להולכי רגל, די היה בכך מבחינתה.  כפי שציינתי לעיל, אני דוחה את הניסיון להסביר את הסמל של הולך רגל עם תרמיל ומקל כמסמן כי קיימים שבילי טיול להולכי רגל.  אולם המקום היחידי בו נראה אותו סמל המסמן שביל הולכי רגל, הוא המקום בו פגש הפקח את הנאשמים (ת/5), בעוד שבתמונות של הכניסה העליונה לשמורה, ממנה כפי שעלה מן העדויות נכנסו הנאשמים לשמורה, אין סימון כזה (ת/4).  כלומר, המאשימה הוכיחה כי בכניסה לשמורה ממנה נכסנו הנאשמים, היה שילוט כללי, שציין כי "התנועה מותרת בדרכים ובשבילים המסומנים בלבד" ובתחתיתו היה ציור של איסור על נסיעת מכוניות. באגב אציין, כי ניסיונות הפירוש של חלק מן הנאשמים לציור זה, כאיסור על ירידה לשוליים, היו בלתי משכנעים ואני דוחה אותם.