1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.10.2013 (ע"א 3645-03-13, השופטת ר' ברקאי), שדחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 9.1.2013 (תא"מ 3528/09, השופט ג' גדעון).
2. המבקשים הם סוכנות נסיעות (המבקשת 1) והמפעיל שלה (המבקש 2). המשיבים הם מי שרכשו מן המבקשים חבילת נופש (להלן: החבילה) שכללה טיול לאילת למשך שלושה ימים בין התאריכים 17.8.2006 ו-19.8.2006. החבילה כללה נסיעה הלוך ושוב לאילת וממנה וכן אירוח בבית המלון "אואזיס" (המכונה גם "מלון הים האדום") (להלן: המלון). המשיבים שילמו על החבילה האמורה סך של 2,400 שקל. לטענת המשיבים, הם נדהמו מן הלכלוך וההזנחה ששררה במלון, וכן מן היחס של עובדי המלון. ביום 18.8.2006 עזבו המשיבות 2-1 וכן חברתה של המשיבה 2 (שהמשיבים רכשו גם עבורה את החבילה) את בית המלון וחזרו לביתן בתחבורה ציבורית. המשיבים 4-3 נשארו במלון עד ליום 19.8.2006.
3. המשיבים הגישו לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה כנגד המבקשים, שבה עתרו להשבת התמורה ששילמו עבור החבילה, וכן לפיצוי בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו להם בסך של 5,200 שקל בתוספת של 5,000 שקל לכל אחד בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. כמו כן, תבעה המשיבה 1 פיצוי בסך של 10,000 שקל בגין הוצאת לשון הרע כלפיה מצד המבקשים, וזאת עקב מכתב ששלחו אל בא-כוחה ובו הטיחו בה לטענתה האשמות שווא קשות.
4. בית משפט השלום קבע כי החדרים במלון נמסרו למשיבים באיחור של מספר שעות, וכי המלון היה באותה עת במצב של "חורבן יחסי", שכלל, בין השאר, מזרן מטונף, כיור שנעקר ממקומו, אסלות מזוהמות, לכלוך ועזובה כללית במקום. בית משפט השלום קבע בהקשר זה כי כאשר הוצגו לו תמונות המתעדות את מצבו הירוד של המלון על-ידי המשיבים (להלן: התמונות) לא נרשמה התנגדות לכך מצד המבקשים. לפיכך, הוא דחה את התנגדות המבקשים לקבילות התמונות האמורות שהועלתה רק במסגרת הסיכומים. עם זאת, בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לאחר מספר שעות השתפר מצב הניקיון במקום, ואז הועמדו החדרים במצב סביר. כמו כן, דחה בית משפט השלום את טענת המשיבים לפיה המבקשים הציגו להם מצג שווא לפיו המלון נמצא כעשר דקות הליכה מחוף הים.
5. בית משפט השלום קבע כי אחריותו של סוכן נסיעות דומה לאחריות המוטלת על מתווך, ועל כן הוא אינו נושא באחריות לכל ליקוי בחופשה שנרכשה באמצעותו, אלא רק לתקלות שאותן עליו לצפות ועולות כדי הפרת החוזה בינו לבין רוכשי החופשה. בהתאם לכך, קבע בית משפט השלום כי לא ניתן להטיל על המבקשים אחריות בגין יחסם של עובדי המלון לאורחים, כיוון שלא יכלו לדעת על כך מראש. לעומת זאת, קבע בית משפט השלום כי המבקשים יכלו לדעת על מצב התחזוקה הירוד של המלון בטרם שיווקו את החבילה, ודחה את טענתם לפיה הופתעו ממצב זה שנגרם לטענתם בשל אירוח קבוצת נערים מאזור הצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה. בית משפט השלום קבע בהקשר זה כי המלחמה פרצה למעלה מחודש לפני שהמשיבים הגיעו למלון, וכי המבקשים לא הוכיחו שעשו את הדרוש מצדם על מנת להביא לקיום חלקם וחלקה של הנהלת המלון בעסקת הנופש.
6. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי המשיבים היו רשאים לבטל את החוזה שכרתו עם המבקשים. עם זאת, בפועל, מאחר שרק המשיבות 2-1 הפסיקו בפועל את החופשה נקבע כי רק הן זכאיות להחזר החלק היחסי של התמורה בגין חלקן בחבילה, החזר שהועמד על סך של 1,306 שקל. בנוסף לכך, זיכה בית משפט השלום את המבקשים בפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם, שאותו העמיד אותו על סך של 700 שקל לכל אחד מהמשיבים, וכן בפיצוי נוסף בסך של 150 שקל בגין הנזקים לא ממוניים שנגרמו להם. בסך הכול זיכה בית משפט השלום את המשיבים בפיצוי בסך של 4,256 שקל. בהמשך לכך, דחה בית משפט השלום את התביעה לתשלום פיצויים בגין הוצאת לשון הרע.
7. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על תשתית עובדתית איתנה שאין מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מאחר שהמבקשים לא דאגו לכך שהנופש יסופק בהתאם להזמנה, הרי שראוי לחייבם בפיצויים של המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי לא ניתן לקבל טענות של כורח או צידוק עקב המצב המלחמתי ששרר באותה עת, שכן לא מדובר היה במצב חדש ובלתי ידוע, וממילא לא היה בו כדי להצדיק את האיחור במסירת החדרים ואת המצב המוזנח שבו היו. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת הקיזוז שאותה העלו המבקשים, עקב כך שהמשיבים הביאו איתם למלון גם ילדה נוספת שעל האירוח שלה לא שילמו, הן משום שטענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות שהוגשו מטעמם, והן משום שהמבקשים כלל לא הוכיחו כי המלון חייב אותם בגין הילדה האמורה.
8. במסגרת הבקשה דנן טוענים המבקשים כי עניינם מעורר שאלה כללית שעניינה אחריותו של סוכן נסיעות לליקויים שלא יכול היה לצפות או למנוע. המבקשים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי לפסק דינו של בית משפט השלום בעניינם יש השלכות רוחב קשות על ענף התיירות כולו.
9. לגופם של דברים, המבקשים טוענים כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי המבקשים היו יכולים לצפות את מצבו הירוד של המלון, וגורסים כי טענתם לפיה הופתעו מכך לא נסתרה. המבקשים טוענים עוד כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי לא הוכיחו שעשו את שנדרש מהם כדי למנוע את מסירת החדרים באיחור. המבקשים טוענים גם כי שגה בית משפט השלום בכך שקיבל את התמונות כראייה ובכך שדחה את טענת הקיזוז שהעלו. בהמשך לכך, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאישר את קביעותיו המוטעות של בית משפט השלום ולא התערב בהן.
10. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ''ד לו(3) 123 (1982)). הגם שהמבקשים מנסים לעטות על טענותיהם כסות של כלליות, הרי שלמעשה אלה הן טענות הנטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. למעשה, עיקר טענותיהם של המבקשים מכוונת כנגד התשתית העובדתית שנקבעה בידי בית משפט השלום, הגם שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים כאלה, ולא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה, בפסקה 8 (11.3.2012)). לא מצאתי מקום לחרוג מכך גם במקרה דנא. בענייננו, קבע כאמור בית משפט השלום כי המבקשים יכלו לצפות ואף למנוע חלק מן הכשלים שהתגלו בחבילה שאותה שיווקו. אין מקום להתערבות בקביעה עובדתית זו.
11. למעלה מן הצורך, אציין כי יש טעם בהנחות היסוד שעליהן התבססו פסקי הדין שניתנו במקרה זה. אכן, סוכן הנסיעות אינו אחראי לכל תקלה שעלולה להתרחש במסגרת חבילת נופש שנרכשה דרכו. עם זאת, מוטלת עליו חובה להציג נכונה את מאפייניהם הבסיסיים של מוצרי הנופש שהוא משווק, לדאוג בהקשר זה כי המידע שבידיו בנוגע למאפיינים אלה הוא מדויק ועדכני, ובהמשך לכך, לספק בפועל מוצר התואם את מצגים אלה. סוכן הנסיעות נדרש אם כן לא רק שלא להטעות את לקוחותיו, אלא אף מוטלת עליו חובת גילוי אקטיבי של פרטים מהותיים בעסקה ושל פגמים הידועים לו בשירותים אותם הוא משווק (כפי שעולה מן העקרונות הכלליים של דיני החוזים, כמו גם מדיני הגנת הצרכן. ראו והשוו: סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ב: הדין המהותי 444-433 (2012)). ראוי להדגיש עוד כי בהתייחס לחובות החלות על סוכני נסיעות הותקנו תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003, המוסיפות על החובות המוטלות עליהם מכוח דיני החוזים הכלליים ודיני הגנת הצרכן. למעשה, תקנות אלה מהוות קונקרטיזציה של חובת הגילוי הנאות המוטלת על סוכני הנסיעות. בין השאר, קובעת תקנה 3(3)(ג) להן במפורש כי על סוכן הנסיעות לגלות ללקוחותיו מידע שקרוב לוודאי להניח כי אילו ידעו אותו, לא היו רוכשים את החבילה. נראה כי חובה זו יפה גם לענייננו.
12. סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ו בשבט התשע"ד (16.1.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ענ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il