פסק-דין בתיק תמ"ש 6062/96

עניינו של פסק דין זה, בתביעת אשה לפיצוי בגין הנזק שגרם לה בעלה כאשר דקר אותה בבטנה.

א.        רקע והליכים קודמים:

א.1       הצדדים נישאו לראשונה ביום --- כאשר התובעת רווקה שגילה מעל 40 והנתבע אב לארבע בנות. כעבור כחצי שנה התגרשו וביום --- נישאו בשנית. לצדדים אין ילדים משותפים.

א.2       ביום --- חזרה מעבודתה והשיבה לשיחת טלפון מצד אם הנתבע. כאשר גילה הנתבע כי נתקיימה אותה שיחה, תפס את התובעת בידה, נשך באצבעה, עיקם לה אצבע נוספת עד זוב דם ולבסוף נטל סכין ודקר אותו בבטנה באופן שחדר אל רקמת הבטן והגיע עד דופן הקיבה. התובעת הובהלה לביה"ח כאשר היא מדממת, שם אושפזה ועברה ניתוח בקיבה אשר הסתיים ב 30 תפרים לאורך הבטן כולה. 

א.3.      בגין מעשה זה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום, הוא הורשע בדין, וביום --- ביהמ"ש המחוזי גזר דינו לשתי שנות מאסר בפועל ועוד שני שנות מאסר על תנאי למשך שלוש  שנים. בנוסף, נפסק לתובעת פיצוי עונשי בגובה 10,000 ש"ח.

א.4.      ביום --- הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה לצו מניעה בשל נקיטת האיום כלפיה, בתמ"ש 6061/96, אשר הסתיימה במתן צו מניעה קבוע בהסכמת הצדדים.

א.5.      בסוף אותה שנה התגרשו הצדדים בשנית, ובחודש --- נפתחו ההליכים נשוא תובענה זו.

ב.         ההליך נשוא התובענה:

ב.1.      בכתב תביעה טוענת התובעת, בתמצית, כי הדקירות הקשות שדקר אותה בעלה בבטנה הותירו אותה נכה בגופה ובנפשה. מאז הדקירה חייה אינם חיים, אין היא מסוגלת לעבוד, ואת ימיה מעבירה בעצב, כאשר רק בני משפחתה משמשים לה משענת.

לפיכך, דורשת פיצוי בגין אבדן ימי עבודה ואבדן כושר השתכרות עתידי בגובה 448,500 ש"ח,  טיפולים פסיכולוגיים והוצאות רפואיות בגובה 24,000 ש"ח, וכן כאב וסבל בגובה 100,000 ש"ח.  

סכום התביעה הכולל הינו 572,500 ש"ח.

ב.2.      בכתב הגנה טען הנתבע, בתמצית, כי הביע חרטה על מעשיו, הסיע את התובעת לבית החולים, ריצה את עונשו ופיצה אותה בגובה 10,000 ש"ח כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. הנתבע הוסיף וטען כי התובעת אף היא שברה את ידו ועל כן יש לפצות גם אותו בגין הפסד השתכרות. לפיכך, אין לחייבו בדבר.

ב..3      בישיבות קדם המשפט מונו שני מומחים להערכת נכותה של התובעת:

האחד בתחום הכירורגיה הפלסטית והשני בתחום הפסיכיאטריה.

הגשת חוות הדעת ארכה זמן רב, בשל כך ששכרם לא שולם במועד.

ב.4.      המומחה לכירורגיה פלסטית ד"ר --- קבע לבסוף נכות קבועה בשיעור 4% בגין הצלקת בבטנה של התובעת, באופן התואם את תקנה 75(1) של המוסד לביטוח לאומי.

ב.5.      המומחה לפסיכיאטריה ד"ר --- קבע כי חייה המשותפים של התובעת והנתבע היו רצופים באלימות מצידו עוד טרם הדקירה, כאשר אירוע זה מהווה שיאו של מסע התעללות ואלימות שנמשך כשנתיים. המומחה קובע כי קיימים תסמינים אופייניים של פוסט טראומה שהם קשר ישיר לדקירה. בנוסף קובע המומחה כי חרף הטיפולים הפסיכולוגיים והטיפול התרופתי שמקבלת התובעת, נותרה בה נכות נפשית כדלקמןן :

בתקופה שממועד הפגיעה ועד ---, נכותה הזמנית עמדה על 50%.

בתקופה שמיום --- ועד ליום --- עמדה נכותה הזמנית על 30%;