השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה פלפל) מיום 12.8.12 בת"א 2464-04. במוקד הערעור - פרשנותו ומהותו של הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל וממשלת גרמניה לפני למעלה מ-60 שנה, בשנת 1952, בזיקה לקבוצה מסוימת של ניצולי השואה. טרם נתאר את השתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום בתיק, נעמוד - בקצירת האומר - על הרקע ההיסטורי: הסכם השילומים וקבוצת "ילדי טהרן", עליה נמנים יוזמי ההליך בבית המשפט המחוזי, הם המשיבים בערעור, מר חיים רובינסון (להלן רובינסון) ו-218 משיבים נוספים (להלן המשיבים); המדינה היא המערערת; המשיבים ורובינסון הם המערערים שכנגד.
הסכם השילומים
ב. שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת היו שנים חשוכות וזוועתיות בהיסטוריה של האנושות, ובתוכה באופן בולט העם היהודי, אותו פקדה שואה נוראה. הצורר הנאצי ימ"ש רצח שישה מיליון יהודים במיתות משונות. יהדות אירופה הושמדה ברובה הגדול וחרבה, ונפגעו גם יהודים בצפון אפריקה. רבים מאלה ששרדו את התופת, וגם מאלה אשר הצליחו למלט נפשם מציפורניה של מכונת ההשמדה הנאצית קודם לפרוץ מלחמת העולם השניה, בחרו לבנות מחדש את חייהם בארץ ישראל; ובשנת 1948 קמה בה מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי.
ג. עוד קודם להקמת המדינה התקיימו דיונים באשר לפיצויים שיש לדרוש מממשלת גרמניה בעקבות פשעי הנאצים. כבר ביום 20.9.45 שלח נשיא ההסתדרות הציונית דאז ד"ר חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, מכתב לארבע המעצמות, בעלות הברית המנצחות - ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת, שבו עמד על ההצדקות לתשלום פיצויים לעם היהודי וניצולי השואה. הדבר קיבל ממדים מעשיים לאחר קום המדינה. ביום 16.1.51 שלחה ממשלת ישראל איגרות לארבע המעצמות בדבר פיצויים והחזרת רכוש על-ידי גרמניה ליהודים, וביום 12.3.51 נשלחה איגרת נוספת בה תבעה ממשלת ישראל להטיל על גרמניה שילומים בסך 1.5 מיליארד דולר. ביום 27.9.51 הצהיר ראש ממשלת גרמניה המערבית, כי "הממשלה הפידיראלית (כך במקור - א"ר) נכונה להשתתף עם נציגי היהדות ומדינת ישראל, זו המדינה שקלטה כל כך הרבה פליטים יהודים חסרי-בית, ולמצוא פתרון לבעית הפיצויים החומריים". ביום 6.12.51 הודיע ראש ממשלת גרמניה המערבית על נכונותו לפתוח במשא ומתן בסוגית הפיצויים. ביום 7.1.52 הודיע ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, מעל בימת הכנסת, על פתיחתו של משא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה בנוגע לשילומים (הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה מיום ט' טבת תשי"ב (7.1.52), דברי הכנסת 10 (תשי"ב) 897-895). ביום 15.1.52 אישרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לממשלה לנהל משא ומתן עם ממשלת גרמניה. סוגית השילומים פרטה על נימים רגישות מאין כמותן בחברה הישראלית של אותם ימים, והיא עוררה פולמוס ציבורי עז (ראו, למשל, הישיבות השלושים ושמונה, שלושים ותשע וארבעים של הכנסת השניה, דברי הכנסת 10 (תשי"ב) 964-895). אכן, רבות נאמר, נכתב ודובר על היבטיו השונים של הסכם השילומים - המדיניים, הכלכליים והמוסריים. ענייננו כאן אינו נסב על היבטים אלה.
ד. ביום 10.9.52 חתמה ממשלת ישראל על הסכם עם ממשלת גרמניה, שנודע כהסכם השילומים. ברישת ההסכם נאמר, בין היתר, כי:
"הואיל ומדינת ישראל נטלה על עצמה את העול הכבד להושיב מחדש מספר כה רב של פליטים יהודיים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו לפנים תחת שלטון גרמני, והציגה על בסיס זה תביעה נגד הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה על פיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של פליטים אלה".
בסעיף 1(א) להסכם השילומים נקבע, כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה תשלם למדינת ישראל 3 מיליארד מרק גרמני, וכן תשלם 450 מיליון מרק גרמני לאיגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה. בסעיף 2 להסכם השילומים נקבע אופן התשלום:
"הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה תעמיד לרשות מדינת ישראל את הסכום הנזכר בסעיף 1 ... לשם רכישתם, בהתאם להוראות הסעיפים 6, 7, ו-8, של הסחורה והשירותים שישמשו להרחבת האפשרויות ליישובם ולשיקומם של פליטים יהודיים בארץ ישראל. כדי להקל על רכישת הסחורה והספקת השירותים האלה, תנקוט ממשלת הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה את הפעולות ותעניק את ההקלות שנקבעו בסעיפים 5, 6 ו-8".
בסעיף 6(א) להסכם השילומים נקבע, כי "הסחורה והשירותים שתקנה משלחת ישראל יוכללו בתוספות". בסעיף 6(ד) נקבע, בהתייחס לשתי שנות הכספים הראשונות, כי הסחורה והשירותים יוכללו בקבוצות הבאות - מתכות ברזליות ולא ברזליות; מוצרי תעשיית הפלדה; מוצרי התעשיה הכימית ותעשיות אחרות; מוצרי חקלאות; ושירותים.
ה. להסכם השילומים צורף מכתבו של שר החוץ דאז ולימים ראש הממשלה, משה שרת, לראש ממשלת גרמניה (מכתב 1א), בהאי לישנא:
"בשים לב לכך שהרפובליקה הפידיראלית של גרמניה קיבלה על עצמה, בהסכם שנחתם היום, את ההתחייבות לשלם פיצוי בעד ההוצאות שכבר הוציאה מדינת ישראל או שתוציא להבא ליישובם מחדש של פליטים יהודיים, תראה ממשלת ישראל את תביעתה של מדינת ישראל לפיצוי כזה, במידה שהיא מכוונת כלפי הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, כתביעה שיושבה עם תחילת תקפו של ההסכם האמור. מדינת ישראל לא תגיש תביעות נוספות נגד הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה הנובעות מאבידות שנגרמו עקב הרדיפות הנציונל-סוציאליסטיות או בקשר אתן.
ממשלת ישראל יוצאת כאן מההנחה שתביעותיהם של אזרחים ישראליים לפי החוקים הנוהגים ברפובליקה הפידיראלית של גרמניה בדבר החזרת רכוש בגרמניה גופה, בדבר פיצויים, או בדבר תיקון אחר של מעשי עוול נציונל-סוציאליסטיים, וזכויות שיצמחו באופן אוטומאטי לאזרחים ישראליים מכל תחיקה מסוג זה שתוחק בעתיד, לא ייפגעו על ידי חתימת הסכם זה. אולם הוראות נקודה מס' 14 של פרוטוקול מס' 1 שנערך ונחתם היום בין איגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החמריות נגד גרמניה ובין ממשלת הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, לא יחולו על אזרחים ישראליים אלא במידה שהוראות אלה נוגעות לתשלום פיצויים על שלילת חופש ולתשלום קצבאות שנתיות לשאירים של נרדפים".
תכנו של מכתב זה אושר בידי ראש ממשלת גרמניה המערבית (מכתב 1ב שצורף להסכם השילומים).
ו. "פרוטוקול מס' 1" הנזכר במכתבו של השר שרת, שצורף אף הוא להסכם השילומים כחלק בלתי נפרד הימנו, עסק "בהתחייבויות מפורטות מצד גרמניה לתקן ולהרחיב במידה ניכרת את החוקים שהיו תקפים באותו הזמן בגרמניה בעניין מתן פיצויים אישיים לנרדפי השואה" (י' כץ על חשבון הקרבנות - עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל (2009) 64 (להלן כץ)). סעיף 14 לפרוטוקול זה עסק בפיצויים בגין שלילת חירות ונזק לבריאות ולאברי הגוף ל"בני אדם שנרדפו בשל דעותיהם המדיניות, גזעם אמונתם או השקפת עולמם בימי משטר האימים הנציונל-סוציאליסטי והם עכשיו מחוסרי נתינות או פליטים פוליטיים", וכן בקצבאות שנתיות לשאיריהם של נרדפים כאלה. ממכתבו של השר שרת עולה איפוא, כי סעיף 14 לפרוטוקול "לא יחול על אזרחי ישראל בנושא מתן פיצויים על נזקי בריאות, אלא יתייחס אך ורק לפיצויים על שלילת חירות ולתשלום קצבאות שנתיות לשארי נרדפים" (כץ, בעמ' 65; ראו גם דין וחשבון ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (2008) 34 (להלן דוח ועדת דורנר)); על הגורמים והנסיבות להחרגה זו ראו כץ, בעמ' 70-67; דוח ועדת דורנר, בעמ' 31.
ז. הסכם השילומים פורסם ברשומות (כתבי אמנה 69 (תשי"ב) 75), ונכנס לתוקפו ביום 27.3.53 (כתבי אמנה 105 (תשי"ג) 469).
ילדי טהרן
ח. "ילדי טהרן" הוא כינוי לקבוצה של ילדים יהודים ילידי פולין, אשר עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחו, ברובם עם משפחותיהם, אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על ידי הצבא האדום הסובייטי בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. השלטונות הסובייטים פעלו להעברתם ולהגלייתם של הפליטים הפולנים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית. לאחר שב-1941 הופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, הוקם על אדמת ברית המועצות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", ובו חיילים בצבא הפולני מכבר, שהיו מאז ספטמבר 1939 ותבוסת פולין בשבי הסובייטי (וביניהם אבי עליו השלום, אשר כפי שסיפר לי היה מן המסייעים לילדי טהרן) וכן מצטרפים שהיו לפני כן אזרחי פולין (בהם מנחם בגין ע"ה). נספחו אל צבא אנדרס אלפי פליטים ובהם קבוצות ילדים. בהגיע צבא אנדרס לאיראן, רוכזו הילדים במחנה שהקימה הסוכנות היהודית שנקרא "בית הילד היהודי", אשר שכן ליד טהרן, ומכאן שמה של הקבוצה - ילדי טהרן; וניהלה אותו צפורה שרתוק, רעייתו של משה שרתוק, לימים שרת. בחודש פברואר 1943 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של ילדי טהרן, שמנתה כ-860 ילדים, רובם בלא הורים והשאר עם הורה או שניים (ראו דינה פורת, הערך "ילדי טהרן", האנציקלופדיה של השואה ג' (תש"ן-1990) 571). קבוצה שניה, שמנתה למעלה מ-100 ילדים, הגיעה לארץ ישראל ככל הנראה בחודש אוגוסט 1943. הילדים נקלטו ברובם בעליית הנוער, כפי שכותבת פרופ' פורת (שם, 572-571) "'ילדי טהרן' היו בעיני היישוב קבוצת הניצולים הגדולים ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שהם לא ניצלו במישרין בשטחי הכיבוש הנאצי". ראו עליהם גם בן ציון תומר (עורך), אדום ולבן וריח תפוחי זהב, 'ילדי טהרן' (תשל"ב); עוד ראו מחזהו של תומר ילדי הצל.
ההליכים בבית המשפט המחוזי