מילנר ואח' נ' עיריית באר שבע ואח'

פסק דין משלים

תביעת נזיקין. התובעת, ילידת 1943, הילכה לה לדרכה בטבורה של עיר, מעדה ונחבלה. מעידתה של התובעת נגרמה כתוצאה מכך, שהיא נתקלה במה שכונה בתביעה "מכסה ביוב בולט". התובעת סברה, שהאחריות רובצת על הרשות המקומית ומשום כך, הגישה תביעה נגדה ונגד המבטחת של החבות של הרשות המקומית.

הרשות המקומית הגישה הודעה לצד שלישי נגד ""הוט" מערכות תקשורת בע"מ" בטענה, שהמכסה הנדון, "שייך " לחברת "הוט".

לשבחם של הצדדים יאמר, שקיבלו את הצעת הפשרה של בית המשפט ולפיה, הסכימו על מסגרת הפיצוי לתובעת, כך שהתובעת "יצאה מן התמונה" ומה שנותר לדיון היא, השאלה מי מן הצדדים חב בפיצויה של התובעת. מטעם זה, לא ראיתי מקום לפרט את פגיעתה של התובעת. אומר רק, שעל פי הסכמת הצדדים, התובעת פוצתה בסכום של 65,000 ₪ בתוספת שכ"ט בשיעור של 17 אחוז ומע"מ והחזר אגרה ששילמה (ראו פרוטוקול מיום 19.06.13).

הראיות שנשמעו, נגעו אפוא רק בשאלה מי חייב בפיצוי.

הוצגו צילומים של מקום נפילתה של התובעת. בצילומים ניתן לראות, שמדובר במכסה של בור, ושהשוליים מסביב למכסה, אינם מרוצפים. נוצר אפוא מצב של פער (במימד העומק) של מספר ס"מ בין המשטח הכללי (המדרכה) לבין שולי המכסה. התוצאה היא, אפוא, שהמכסה מצוי פחות או יותר, בגובה המדרכה, אבל השוליים שלו, נמוכים במספר ס"מ.

הצדדים לא נחלקו לגבי העובדה, שאין מדובר בבור ביוב כפי שתחילה סברה התובעת, אלא, מדובר ב"שוחה " שמשמשת את חברת "הוט" הצד השלישי.

עמדתה של הרשות המקומית היתה, שמכיוון שמדובר בשוחה של מתקן השייך לחברת "הוט", ממילא האחריות לפיצוי התובעת, מוטלת כולה, באופן בלעדי, על חברת "הוט".

מצד שני, עמדתה של חברת ""הוט"" היתה, שהאחריות ה"מיניסטריאלית" לתקינותם של רחובות ומדרכות העיר, מוטלת על הרשות המקומית, ולכן, היא זו שצריכה לשאת בכל נטל הפיצוי או לפחות, במרביתו.

על פי עדותה של הגב' עידית סגל, מפקחת במחלקת הדרכים של עירית באר שבע, הרשות המקומית, איננה נוקטת יוזמה כדי לחשוף ולגלות תקלות ומהמורות מהסוג הנדון, אלא שהיא ניזונה מפניות של אזרחים המועברות למוקד העיריה. המוקד מעביר את הפניה למחלקת הדרכים, וזו אמורה לבדוק, ולתקן את הטעון תיקון. ככל שמתברר שמדובר במפגע שאיננו באחריות העיריה, המחלקה מעבירה את הטיפול לגורם הרלבנטי.

במקרה דנא, דבר המפגע הובא לידיעת העיריה רק לאחר מעשה. נערכה בדיקה שגילתה שהמקום הוא באחריות חברת "הוט", והועברה פניה מתאימה.

ודאי שלא ניתן לחייב כל גוף שהוא, בין רשות מקומית ובין תאגיד כמו חברת "הוט", להציב פיקוח על כל שוחה ולדאוג באופן אבסולוטי, שמפגעים מהסוג הזה לא יתקיימו. מאידך, תקנת הציבור היא, שהרשות המקומית וגם חברה כמו חברת "הוט", יקיימו מערך של פיקוח על מכלול השוחות שבעיר.

פיקוח כזה, עשוי, להביא לצמצום מספר המפגעים הקיים. כאמור לעיל, אף לא אחד מן הגופים האמורים, קיים פיקוח יזום, כדי להקטין את ההסתברות שאזרח יתקל בשוחה או במהמורה, שאינם תקינים.

נכון אמנם, שהאחריות הכוללת בענין רחובות, מוטלת על הרשות המקומית (ראו: סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]).

מצד שני, גם לא ניתן להתעלם מהוראת חוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב - 1982 סעיף 22 הקובע את אחריות "בעל הרשיון" (במקרה זה חברת "הוט") לתשלום פיצויים לניזוק.

נראה לי, שמכלול הנסיבות מביא למסקנה, שבמקרה דנא, אכן, עיקר האחריות, צריך לחול על חברת "הוט". הוראת סעיף 22(א) לחוק התקשורת, קובעת, כי בעל הרשיון ימנע עד כמה שהדבר ניתן, מגרימת נזק, ויחזיר את המקרקעין ככל האפשר למצב שהיו בו, אלמלא נעשה שימוש בסמכותו של בעל הרשיון.

מצד שני, רשות מקומית, אינה יכולה להתנער מחבותה לדאוג לשלום התושבים בטענה, שהמפגע איננו מצוי בתחומי אחריותה. גם אם בור או "שוחה" אינם "שייכים" לרשות המקומית, לא ניתן לומר לגביהם, שהם בבחינת שטח "אקסטריטוריאלי". האחריות של הרשות המקומית לגבי בור או שוחה כאלה, מתבטאת, לפחות, במחויבות לפקח עליהם כדי לגלות קיומו של מפגע טרם פורענות.

במסגרת טענות הצדדים, הפנה ב"כ חברת "הוט" לפסק הדין בענין ת.א 15250/05 סוהא הלון (בימ"ש השלום בחיפה). שם, בנסיבות דומות, נפסקה חלוקת אחריות בין הרשות המקומית לבין חברת בזק ביחס של אחד לשלוש לחובת הרשות המקומית. דעתי בכל הכבוד היא, שבמקרה דנא, היחסיות צריכה להיות שונה. עמדתי היא, שחברת "הוט" צריכה לשאת ב- 65% מהנטל הכספי הכולל, ועירית באר שבע תשא ב- 35%.

חלוקת האחריות שלעיל, נובעת מתוך הנחת המוצא, שחברת "הוט" היתה אמורה לדאוג לכך, שהשוחה וסביבתה יהיו במצב תקין. גם אין לפטור את חברת "הוט" מאחריות כלשהי בענין הפיקוח על תקינות השוחה שהתקינה. האחריות של הרשות המקומית, מתבטאת בעיקר בכך, שלא פיקחה כפי שראוי היה, כדי למנוע מבעוד מועד, תקלות מן הסוג האמור.

סוף דבר, אני קובע כי חברת "הוט" תשא ב- 65% מנזקה הכולל של התובעת, ואילו עירית באר שבע תשא ב- 35% הנותרים.