עניינה של העתירה בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים מיום 30.6.13, בה דחה את השגת העותר על החלטת המשיב שלא להחזיר לו את מעמדו כתושב קבע בישראל, לאחר שתושבותו פקעה.
רקע עובדתי
1. העותר הינו יליד מזרח ירושלים, וחי בה ממועד לידתו, בשנת 1973. מעמדו היה של תושב קבע. בשנת 1996 הכיר העותר צעירה יהודיה בעלת אזרחות בלגית, ונישא לה. לאחר נישואיהם, התגוררו השניים בשכונת בית צפפא שבירושלים. בשנת 1998 עברו בני הזוג להתגורר בבלגיה. בין השנים 1998-2000 למד העותר בארץ זו.
בשנת 2000 נולדה לבני הזוג בת. באותה שנה החלו יחסי בני הזוג להתדרדר, עד שבשנת 2007 התגרשו.
בשנת 2002 פנה העותר בבקשה לקבלת אזרחות בלגית. לטענתו עשה כן דווקא בשל היחסים המתדרדרים בינו לבין אשתו. בדרך זו ביקש להבטיח את זכותו השווה למשמורת על הבת, וכן את האפשרות להיכנס בקלות לבלגיה לשם ביקורי בתו. מאחר שעל פי הדין הבלגי (כך על פי העתירה, ואין בידי המשיב טענה לסתור) אין הליך ההתאזרחות כרוך בהמשך החיים המשותפים של בני הזוג, ובהיותו אב לאזרחית בלגית, אושרה הבקשה בשנת 2004, והוא הפך אזרח בלגי.
ביום 8.7.05, לאחר ביקור בארץ, שב העותר לבלגיה. בעת שהיה בנמל התעופה בדרכו לבלגיה תוחקר, ומשהתברר כי רכש אזרחות בלגית הועבר דו"ח על כך למשרדי המשיב. לטענת המשיב כבר במהלך התחקור נאמר לעותר כי תושבותו פקעה עקב ההתאזרחות בבלגיה. מכל מקום, ביום 20.7.06 נגרע העותר ממרשם האוכלוסין.
2. כשבועיים ימים לאחר הגירושין, ביום 13.6.07, חזר העותר לישראל, על מנת לשוב ולהתגורר בירושלים. העותר נכנס לישראל באשרת תייר בתוקף לשלושה חודשים.
ביום 11.9.07, יומיים לפני תום תקופת האשרה, פנה העותר למשיב בבקשה להארכת רישיון הישיבה שבידו ולהחלפת סוג האשרה. בו ביום הודיע המשיב לעותר על דחיית הבקשה, ובמכתב נוסף מאותו יום הודיע לו כי רישיונו לישיבת קבע פקע משום שהתאזרח בבלגיה.
3. העותר ערר על החלטה זו, ולאחר שההליכים המנהליים מוצו, פנה בעתירה לבית משפט זה. העתירה (עת"מ 8335/08) נדחתה, ובית המשפט (כב' סגן הנשיא ד' חשין, כתוארו אז) קבע כי התושבות אכן פקעה. בשולי פסק הדין העיר בית המשפט כי אינו מוצא לנכון לדון בבקשתו של העותר להחיל עליו את "נוהל שרנסקי" (בו עוד ידובר), שכן הוא לא מיצה את ההליך המנהלי בעניין זה, וכל בקשתו, עליה נסבה העתירה, הייתה כי יושב לו רישיונו לישיבת קבע לאלתר. בית המשפט הוסיף ואמר, כי
"לאור זאת, לא יהיה בפסק דין זה כדי למנוע מהעותר לפנות למשיב בבקשה להחיל עליו את נוהל שרנסקי, ולצורך כך גם לבקש אשרה לישיבה ארעית בישראל, שבמהלכה תיבחן זיקתו אליה" (להלן:
העתירה הראשונה). על פסק הדין לא הוגש ערעור, והוא הפך חלוט.
לא למותר להוסיף, כי במהלך הדיון בעתירה הראשונה (פרוטוקול הדיון צורף כנספח ע/8 לעתירה) פנה בית המשפט לצדדים בהצעה לפיה תינתן לעותר אשרת שהייה זמנית בת שנה - שנתיים, על מנת לאפשר לו לחדש את התושבות על בסיס נוהל שרנסקי. העותר היה מוכן לקבל את ההצעה, אולם המשיב דחה אותה (נספח ע/9 לעתירה).
4. סמוך לאחר פסק הדין בעתירה הראשונה, פנה העותר למשיב, הפעם בבקשה להשבת התושבות. העותר זומן לשימוע, שהתקיים ביום 13.2.11, וביום 13.5.11 נדחתה הבקשה. במכתב הדחייה נכתב כך:
"...בקשתו של מרשך לרישיון לישיבת קבע בישראל נבחנה על מלוא נתוני תיק הבקשה ונמצא כי אין לאשר השבת התושבות בגין רכישת דרכון זר, כפי הוראות תק' 11 ו11א לתקנות הכניסה לישראל.
מרשך שהה בבלגיה משנת 1998 ועד 2007 נישא לאזרחית בלגית ואף נולדה להם ילדה שם, ומרשך אף רכש את האזרחות הבלגית בשנת 2003.
בעתירה 8335/08 הוסכם כי מרשך יוכל להגיש בקשה להשבת תושבותו.
לאחר בחינת הבקשה פעם נוספת ומאחר ולא עלו נתונים חדשים היכולים לשפוך אור חדש על הבקשה הוחלט לסרבה פעם נוספת.
לאור זאת על מרשך לעזוב את הארץ לאלתר" (נספח ע/12 לעתירה).
ערר שהגיש העותר על החלטה זו נדחה ביום 10.8.11, תוך חזרה על נימוקי החלטת הסירוב.
5. העותר השיג על החלטה זו בפני ועדת ההשגה לזרים, ובעקבות הגשת ההשגה הורתה יו"ר הוועדה כי העותר לא יורחק מישראל עד להחלטה אחרת. כעבור מספר שבועות הודיע המשיב כי הוא מבקש להשלים את בחינת הבקשה ולזמן את העותר לשימוע נוסף, ולפיכך ביקש כי ההשגה תימחק. יו"ר ועדת ההשגה קיבלה את הבקשה, ובהחלטה מיום 3.1.12 הורתה על מחיקתה.
6. ביום 17.1.12 נערך לעותר שימוע, וביום 26.3.12 חזר המשיב והחליט לדחות את הבקשה להשבת התושבות. כך נכתב בהחלטה: