א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט י' בכר), מיום 1.7.13 בתיק ת"ד 1400-06-11, לפיו נדונה המערערת לשלושה חודשי מאסר לריצוי על דרך עבודות שירות; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 60 חודשים; וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל תעבור המערערת עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ובנוסף תשלם קנס בסכום של 1,200 ש"ח, וחתימה על התחייבות כספית ע"ס 5,000 ש"ח.
ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:
כנגד המערערת, ילידת שנת 1973, הוגש כתב אישום בו נטען, שבתאריך 12.12.08 נהגה ברכבה בכביש 805 שבעיר סכנין, שהוא כביש עירוני. המנוח חצה את הכביש, שלא במעבר חצייה, מבלי שהמערערת הבחינה בו, ופגעה בו עם חזית רכבה. כתוצאה מכך הועף המנוח לשמשת הרכב, והוטל אל עבר הכביש. המנוח סבל מחבלות קשות בראשו ובחזהו ולמחרת היום נקבע מותו בבית החולים.
ג. נטען בכתב האישום שהמערערת, אשר ידעה שפגעה במנוח, המשיכה בנסיעה רציפה ולא עצרה במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, ולא הגישה למנוח עזרה שהיה ביכולתה להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי.
יודגש - שכתב האישום איננו מייחס למערערת אשמה בגין אירוע התאונה, אלא בגין עבירה של הפקרה לפי סעיפים 64 א (א) + 64 א (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.
ד. בישיבת בית משפט קמא מיום 30.4.2012 הודה סניגורה דאז של המערערת, עוה"ד תומר בן חמו, בעובדות כתב האישום. בית משפט קמא התיר למערערת לחזור בה מכפירתה בעובדות, ובהכרעת הדין שניתנה באותו מעמד, הורשעה המערערת לפי הודאתה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום.
ה. לפי הוראת בית משפט קמא, הוגש תסקיר שירות המבחן מיום 9.4.2013, ממנו עולה כי המערערת, העובדת בתפקיד מורה, היא אם לתאומים כבני 11 ומגדלת אותם בגפה בהיותה גרושה.
המערערת נוטלת, לפי האמור בתסקיר, אחריות לעבירה בה הורשעה ומביעה צער וחרטה על כך, אם כי ניכר שהיא מתקשה להתחבר רגשית לאירוע המפורט בכתב האישום, ומשתמשת במנגנוני הגנה שונים כדוגמת רציונליזציה והשלכה.
לדברי המערערת, היא עצרה לאחר התאונה במטרה להגיש עזרה, אך לאחר שראתה התקהלות גדולה של אנשים, פחדה שיפגעו בה, עזבה את המקום, ופנתה לתחנת המשטרה על מנת לדווח על התאונה. המערערת ציינה בפני שירות המבחן כי היא מבינה שהתנהלותה הייתה שגויה, וכי כיום, מתוך מחשבה רציונלית, הייתה פועלת אחרת.
ו. נכתב בתסקיר, שלאחר התאונה החלה המערערת לסבול ממצבי ניתוק עד כדי עילפון, והיא חווה מאז התאונה הפרעות שונות העשויות להצביע על היותה במצב פוסט-טראומתי, שייתכן ומוגבר על רקע טראומות קודמות מחייה האישיים.
אין למערערת הרשעות בפלילים. עבירות התעבורה שביצעה אינן מן הדרג החמור.
ז. שירות המבחן הפנה את המערערת לקבוצה טיפולית בשירות המיועדת לאנשים שביצעו עבירות תעבורה אשר הסתיימו במות הקרבן. התרשמות שירות המבחן היא שהמערערת מגלה כוחות ויכולות תפקודיים טובים, והיא מנהלת בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי ופרודוקטיבי. למערערת כוחות להתמודדות שסייעו לה באירועים קשים שעברה בחייה, ומסייעים לה כיום בהיותה אם חד הורית המתמודדת עם מצב כלכלי מורכב. חרף היותה אישה חזקה ומתפקדת, ניכר כי בשנים האחרונות, מאז ביצוע העבירה, חלה התדרדרות משמעותית במצבה הרגשי של המערערת המשליך גם על תפקודה היום-יומי.
לדעת שירות המבחן שליחת המערערת למאסר בפועל, יותיר את ילדיה הקטינים ללא הורה המטפל בהם, וכן יוביל להחמרה נוספת במצבה הרגשי והנפשי, המורכב ממילא.
מכאן המלצת שירות המבחן בפני בית משפט קמא, להטיל על המערערת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, לצד צו מבחן למשך שנה, במסגרתו תמשיך בטיפול מרפאתי, וכן בקבוצה טיפולית שבשירות המבחן.
ח. בפני בית משפט קמא טענה המשיבה, שיש להטיל על המערערת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, פסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה ממושכת וארוכה, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס.
המשיבה הדגישה בפני בית משפט קמא, שמדובר בעבירה חמורה הבאה לידי ביטוי במעשה אנטי חברתי. הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה הוא ביטחונם ושלומם של ציבור הולכי הרגל (הפקרת המנוח וההימלטות מן המקום). לחובת המערערת 16 הרשעות תעבורה ובהן: מהירות מופרזת, אי ציות לתמרור, שימוש בדרך שלא כחוק, ואי נקיטת אמצעי זהירות.
כמו כן הפנתה המשיבה את בית משפט קמא, לפסיקה לפיה מאסר בעבודות שירות או מאסר קצר מאחורי סורג ובריח, יחטיאו את תכלית הענישה ואת היסודות העומדים בבסיס הנורמה המוסרית והמשפטית של עבירה זו.
בהתייחס למתואר בתסקיר שירות המבחן, טענה המשיבה בפני בית משפט קמא, כי ההגנה על האינטרס הציבורי, מצדיקה הטלת עונש מרתיע, גם כשקיימות נסיבות אישיות קשות.
ט. לעומת זאת, טען הסנגור בפני בית משפט קמא, שיש להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. מדובר באחריות מופחתת מאוד של המערערת לעבירת ההפקרה, ואין מחלוקת שהמערערת כלל לא הואשמה באחריות לתאונה ולא באחריות למות המנוח.