לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי התובע עקב סירוב הנתבעת, הנשואה לו, לקבל גט מידיו.
אקדים ואציין כי זהו "סבב" שני של הליכים בין הצדדים עקב טענת התובע לסרבנות-גט מצד הנתבעת.
תמצית העובדות הדרושות לעניין, ופירוט הליכים קודמים
כללי - יחסי הצדדים
1. הצדדים נשואים זה לזה כדמו"י מאז שנת 1990, ונולדו להם חמישה ילדים, כיום כולם בגירים.
2. התובע איננו מכחיש כי לאורך השנים ניהל במקביל לנישואיו מערכות יחסים עם נשים אחרות, ויחסי הצדדים ידעו מורדות ומשברים, עד אשר בשנת 2001 נפרדו זה מזה. בסמוך לכך חתמו הצדדים על הסכם גירושין כולל, בו הוסדרו בין השאר חלוקת הרכוש, דמי מזונות, הסדרי ראיה, ובגדרו הנתבעת אף הסכימה לוותר על כתובתה (להלן -
הסכם הגירושין).
3. אין מחלוקת כי הצדדים חזרו לחיות יחדיו בשנת 2003 אך שבו ונפרדו בשנת 2007.
4. נטושה מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לשאלה האם התובע שב להתגורר עם הנתבעת לאחר שנת 2007, ואם כן - אימתי ולמשך כמה זמן. בעוד הנתבעת טענה כי התובע חזר לגור עמה בבית לפרקי זמן שונים לסירוגין לאחר שנת 2007, לרבות למשך חודשיים תמימים לאחר הגשת התובענה הנוכחית, בשלהי שנת 2012, הכחיש התובע את טענה זו, עמד על גרסתו כי הצדדים חיים בפירוד ממושך מאז שנת 2007 (תצהיר התובע, סעיף 1.4), ובאשר למגוריהם הנטענים בשנת 2012 - הסביר ששהה בבית הנתבעת למשך לילה אחד בלבד וגם זאת רק מכיוון שביקש להימנע מנסיעה תוך חילול שבת (ע' 3, עדות התובע).
5. במחלוקת העובדתית המתוארת, בהתבסס על חומר הראיות שהוצג ונטלי ההוכחה הרובצים על כתפי הצדדים לשם הוכחת טענה זו, יש לקבל את גרסת התובע בנקודה זו. לשם הוכחת טענתה היתה הנתבעת יכולה להביא בנקל ראיות למכביר, כגון תצהירים מטעם שכנים ואנשים אחרים אשר ודאי ידעו על מגוריהם המשותפים לכאורה של הצדדים, במשך חודשיים תמימים, כנטען, בשנת 2012. אך הנתבעת לא עשתה כן, ללא שסיפקה כל הסבר למחדלה זה, ועל כן יש בנקודה זו משקל ראייתי לחובתה. מדובר ב"התנגשות חזיתית" של גרסה מול גרסה, והנטל להוכחת הטענה בדבר המגורים המשותפים רובץ על כתפי הנתבעת שהעלתה את הטענה; כאשר הנתבעת נמנעה מהצגת ראיות המצויות בהישג-ידה אשר היו עשויות להוכיח טענתה בנקל, או-אז המסקנה היא כי לא הוכח כדבעי שהצדדים שבו להתגורר יחדיו לאחר שנת 2007.
6. ועם זאת, חשוב להדגיש בהקשר זה, כי אפילו לפי שיטת הנתבעת פרקי הזמן בהם חזרו הצדדים לגור יחדיו היו קצרים מאוד וזמניים, ואף לגרסתה הצדדים נפרדו, לכל המאוחר, בחודש 12.2012, ומאז לא שבו עוד להתגורר יחדיו. כך שממילא לא היה בגרסתה, גם אילו הוכחה, כדי לשנות מן ההכרעה.
הליכים משפטיים בפני בית הדין הרבני:
7. הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים, ונזכר לעיל, אושר בפני בית הדין הרבני (3.3.2001). במקביל הגיש התובע תביעת גירושין לבית הדין הרבני כנגד הנתבעת, אך תביעתו נזנחה הלכה למעשה ולא קודמה, כפי הנראה על רקע זה שהצדדים שבו לחיות יחדיו בשנת 2003. בשנת 2007 שוב נפרדו הצדדים זה מזה, כאמור; התובע חידש את הליכי הגירושין כנגד הנתבעת בבית הדין הרבני, ואף התקיימו מספר דיונים בפני בית הדין הרבני. בשנת 2010 הגיש התובע תביעה חדשה לגירושין לבית הדין הרבני (לאחר שתביעתו הקודמת לגירושים נמחקה מחמת חוסר מעש, כהחלטת בית הדין הרבני מיום 18.8.2008). ביום 11.5.2010 נערך דיון בפני בית הדין הרבני, בו הצהיר התובע על רצונו להתגרש, ואילו ב"כ הנתבעת ציינה כי הנתבעת תסכים לגירושין כפוף לדרישותיה הממוניות ותשלום כתובתה. בדיון נוסף שנערך בפני בית הדין הרבני ביום 7.6.2010, ציין התובע כי יסכים לדרישות כספיות מסויימות של הנתבעת אך לא לדרישות כספיות אחרות (לעניין זכויות פנסיה), ובתגובה השיבה ב"כ הנתבעת בזו הלשון: "
אם כך אין גט". בהמשך לכך נתן בית הדין הרבני החלטה (9.6.2010) לפיה על הנתבעת לקבל גט וכי בית הדין יכריע בדרישת הנתבעת לזכויות בפנסיה של התובע
לאחר סידור הגט. על החלטה זו הגישה הנתבעת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר נדחה (החלטה מיום 26.1.2011). אלא שהנתבעת עמדה בסירובה להתגרש, ובדיון בפני בית הדין הרבני מיום 8.7.2010 הצהירה ב"כ הנתבעת כי היא עומדת על זכותה, לכאורה, שלא להתגרש לפני בירור הנושא הרכושי. בהחלטתו מיום 30.5.2011 קבע בית הדין הרבני כי על הצדדים להתגרש, והתרה בנתבעת כי אם תעמוד בסירובה תידון האפשרות לחייבה בקבלת הגט. ואמנם, ביום 25.9.2011 נערך עוד דיון בפני בית הדין הרבני, במהלכו הצהיר התובע על התנגדותו הנחרצת לשלום בית, ועמד שוב על דרישתו להתגרש מן הנתבעת. במענה לדרישתו השיבה ב"כ הנתבעת, כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון: "
אני הצעתי דבר פשוט שיפסקו לאשה מחצית מכל הרכוש וכל הזכויות הפנסיוניות וכן כתובה שהיא 54,000 ש"ח, ואז האישה תסכים להתגרש". בהמשכו של דיון זה נתן בית הדין הרבני פסק-דין (25.9.2011), בגדרו נקבע כי הנתבעת חייבת לקבל גט מידי התובע, בין היתר מאחר שהצדדים חיים בפירוד במשך שנים רבות, ומן התקופות הקצרות בהן שבו לחיות יחדיו אין ללמוד כי הצדדים יכולים לחיות בשלום בית, וברור שהנתבעת רצונה בגירושין רק לאחר שייענו דרישותיה הכספיות בפנסיה של התובע. לשם פשרה, פסק בית הדין הרבני כי התובע ישלם לנתבעת את כתובתה, אך ציין כי ספק אם היא אמנם זכאית לכך. על פסק-דין זה הגישה הנתבעת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, טענה בכתב הערעור כנגד חיובה בגט, והליך הערעור עודנו תלוי ועומד.
הליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה:
8. במקביל להליכים המשפטיים בפני בית הדין הרבני, נערכו בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים בפני בית משפט זה, כמה מהם, הנוגעים לענייננו, יוזכרו להלן. הנתבעת הגישה תביעה לפירוק שיתוף במסגרת תמ"ש 13874/99. בפסק הדין באותה תובענה (25.5.2009) ניתנו הכרעות שונות בנוגע לחלוקת הזכויות הרכושיות של הצדדים ביחס לתקופה שתחילתה לאחר אישור הסכם הגירושין ועד לשנת 2007.
9. ביום 27.3.2011 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעת בתמ"ש 49883-03-11 (ולהלן - "
התביעה הראשונה"). מהות התביעה הראשונה, כפי שצויין בכותרתה, הינה לתשלום פיצויים ונזקים בגין סירוב הנתבעת לקבל גט מידיו. בכתב התביעה הראשונה ציין התובע כי עקב סירוב הנתבעת לקבל ממנו גט ולהתגרש, נגרמו לו עד מועד הגשת התביעה נזקים של פגיעה באוטונומיה, פגיעה בכבוד, בושה, כאב וסבל, ואשר אותם העריך בסך 500,000 ש"ח; ובנוסף, ביקש כי בית המשפט יחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי פרוספקטיבי בסך 5,000 ש"ח בעד כל חודש נוסף של המשך סירוב מצד הנתבעת לקבל גט בעתיד (סעיף 5(ג) לכתב התביעה הראשונה).
10. זמן-מה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הגישה הנתבעת תביעה כספית מצידה כנגד התובע (תמ"ש 30802-10-11) בגין נזקיה אשר נגרמו לה לכאורה כתוצאה מבגידותיו הנטענות של התובע בה במהלך נישואיהם. בטרם נפתח שלב דיוני ההוכחות בבירור שתי התובענות ההדדיות הנזכרות, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים שבית המשפט יפסוק בשתי התובענות על-דרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, לאחר שכל צד יגיש סיכום טיעונים מטעמו.
11. בהמשך לאמור, ניתן ביום 23.2.2012 פסק-דין
בשתי התובענות הנזכרות גם יחד (ולהלן - "
פסק הדין"). בפסק הדין נקבע, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,000 ש"ח. פסק הדין ניתן ללא כל פירוט של נימוקי ההכרעה, בהיותו פסק-דין על דרך הפשרה, כאמור.
12. ראוי אף להזכיר, כי בסמוך לאחר מתן פסק הדין הגיש התובע בקשה להבהרת פסק-הדין בתביעה הראשונה, בה הסביר כי בתביעתו עתר לחיובה של הנתבעת בתשלום חודשי עתידי בסך 5,000 ש"ח לכל חודש עד שתיאות לקבל את הגט בפועל, אך מאחר שאין בפסק הדין התייחסות להיבט זה של תביעתו, הניח התובע כי מדובר בהשמטה מקרית או בטעות מצד בית המשפט, כפי שנכתב בבקשתו. בקשת התובע להבהרה או לתיקון פסק הדין, נדחתה כאמור בהחלטה מיום 3.4.2012 אף מבלי להידרש לעמדת הנתבעת. לא למותר לציין, כי הצדדים לא הגישו ערעור על פסק הדין, כמו גם על ההחלטה הדוחה את הבקשה להבהיר או לתקן את פסק הדין.
13. ומכאן - אל התביעה הנוכחית אשר בפניי.