פסק דין
לפני תביעה כספית לתשלום סך של 4,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של התחייבויות הנתבע כלפי התובעים.
התובע 1, מר גד חיטרון (להלן: "חיטרון"), הינו איש עסקים והנתבעת 2, גדקס בע"מ, הינה חברה בשליטתו. התובע 3, מר אלון קצף (להלן: "קצף"), אף הוא איש עסקים, התובעת 4 הינה חברה שבשליטתו והתובעת 5 היא כמפורט בסעיף 4 להלן. הנתבע, מר עדי טלר (להלן: "טלר") הינו רואה חשבון.
על פי המתואר בכתב התביעה, בשנת 2000 חברו יחד מר חיטרון ומר קצף והקימו באמצעות התובעות 2 ו-4 חברה חדשה בשם דיוידשילד סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ (להלן: "דיוידשילד"), העוסקת במתן שירותי בטוח רפואי לישראלים השוהים בחו"ל ומתמחה, בין היתר, במתן שירות זה לישראלים הנמצאים בחו"ל לפרקי זמן ארוכים (relocation). מיום היווסדה של דיוידשילד משמש מר קצף מנכ"ל החברה ומר חיטרון משמש יו"ר הדירקטוריון שלה. הנתבע, רואה חשבון במקצועו, עבד בתפקיד מנהל הכספים של דיוידשילד ולימים מונה גם כמנהל מערכת המיכון, המחשוב ומערכות המידע שלה.
בסוף שנת 2006 פנה הנתבע אל התובעים 1 ו-3 והציע להם להקים חברה חדשה שכל עיסוקה יהיה פיתוח ומכירת תוכנה לחברות ביטוחי בריאות כמו גם מתן שירותי תמיכה שוטפים לחברות אלה. בתום משא ומתן בין הצדדים הוחלט כי לצורך המיזם החדש ייעשה שימוש ב"חברת מדף" שהיתה בבעלות התובעים ששמהD.S.G ווב אפליקשיין בע"מ (D.S.G - David Shild Group) (להלן: "DSG" או "החברה").
על פי הנטען בכתב התביעה, חיטרון, אלון וטלר ערכו ביניהם הסכם מייסדים לפיו 20% מהון המניות המונפק של החברה יהיו בבעלות הנתבע, הנתבע ישמש מנכ"ל החברה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים ויהיה זכאי למנות דירקטור אחד לחברה. עוד בהסכם, נאסר על הצדדים להתחרות בפעילותה של החברה, או לעסוק בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, כל עוד הם מחזיקים מניות בחברה ובמשך 3 שנים לאחר מכן.
יסודה של החברה ותחילת פעילותה התבססו על תכנית עסקית שכתב הנתבע. על פי התכנית העסקית, הציבו הצדדים יעד אסטרטגי לחברה שכלל התקשרות עם חברת כלל-בריאות בע"מ (להלן: "כלל-בריאות") כלקוח ראשון של החברה. הנתבע, כמנכ"ל החברה, פתח במשא ומתן עם כלל במטרה לגבש עסקה לרכישת התוכנה על ידי כלל, אולם בסיומו של תהליך, עסקה כזו לא גובשה ולא יצאה אל הפועל. תחת זאת, הנתבע הקים חברה עצמאית שעיסוקה בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, באמצעותה התקשר עם כלל בעסקה שמהותה זהה למהות עסקה שניסה לגבש בין כלל לבין D.S.G. בסמוך לאחר מכן, הודיע הנתבע לתובע 3 על כוונתו להתפטר מתפקידיו בדיוידשילד ובD.S.G ולצאת לדרך עצמאית וחדשה ב"חברה משלו".
על יסוד האמור, הגישו התובעים תובענה זו במסגרתה הם טוענים כי הנתבע מעל בתפקידו ובאמון שניתן בו תוך הפרת כל התחייבויותיו כלפי התובעים וכלפי החברה. נטען כי הנתבע הפר את התחייבותו לכהן כמנכ"ל החברה לתקופה של 3 שנים לפחות; הפר את התחייבותו שלא להתחרות בעסקי החברה; הפר את חובת האמון המוטלת עליו כנושא משרה בחברה וניצל הזדמנות עסקית של החברה בעודו מנהל משא ומתן בשם החברה ועבורה. עוד נטען כי הנתבע הפר את הוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, עת עשה שימוש בלתי מורשה ולצרכיו הפרטיים בסודותיה המסחריים של החברה והתערב באופן בלתי הוגן בעסקיה. כמו כן נטען לעשיית עושר ולא במשפט.
התובעים טוענים כי במעשיו, גרם הנתבע לפגיעה קשה בפעילותה של החברה ולאבדן הכנסותיה הצפויות בסכומים שלא ישוערו. לצרכי אגרה העמידו התובעים את סכום התביעה על 4,000,000 ₪. לחילופין, טענו כי עליו לשלם לידיהם את הרווחים שעשה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף, עתרו התובעים לצו מניעה קבוע נגד הנתבע האוסר עליו להתחרות בעסקיה של החברה למשך 3 שנים לפחות, אולם בהמשך ההליך זנחו תביעתם זו.
בהגנתו, טוען הנתבע כי הסכם המייסדים שעליו סומכים התובעים את תביעתם, הינו טיוטה שלא נחתמה ואינה מחייבת את הצדדים. לטענתו, התובעים מעולם לא ראו בהסכם זה הסכם מחייב, לא קיימו אותו ולא הקצו לנתבע מניות על פיו.
לשיטתו של הנתבע תפקידו בדיוידשילד הסתכם בהיותו מנהל הכספים של החברה. כל פועלו בתחום המיכון והמחשוב של דיוידשילד נעשה ביוזמתו בלבד, על סמך ידע אישי קודם ומתוך כוונה לקדם את תפקידו כמנהל כספים בדיוידשילד. ממילא, כך הוא טוען, לא קיבל מדיוידשילד כל הכשרה מקצועית בתחום או שכר, לבד משכרו כמנהל הכספים של דיוידשילד ועל כן לשיטתו הוא אינו מחויב כלפי התובעים.
הנתבע טוען כי הוא פעל על דעת עצמו בלבד כאשר ניסה להכניס תוכן לחברת DSG, אשר היתה חברה בלתי פעילה במשך שנים. הוא החל לכנות את עצמו "מנכ"ל DSG" מתוך תקווה לקדם את המיזם, אך מעולם לא מונה להיות מנכ"ל החברה באופן פורמלי. הנתבע הכחיש שניהל משא ומתן על כלל מטעם החברה וטען כי השתתף בפגישה אחת בלבד שלאחריה התברר כי לא תיתכן עסקה עם כלל. בהמשך, הנתבע ניסה, על דעת עצמו וביוזמתו האישית, לחדש את המשא ומתן מול כלל-בריאות, אך ניסיון זה נכשל. הנתבע מכחיש כי גזל מהתובעים הזדמנות עסקית כלשהי, שכן לטענתו הצעת התובעים לכלל-בריאות נדחתה על ידי כלל-בריאות ולא היה סיכוי לקדם עסקה כלשהי בין הצדדים.
עוד הוא טוען, כי החלטתו להקים עסק עצמאי התקבלה לאחר שנואש מלחכות לקיום הבטחותיהם של התובעים וחתימת ההסכם עמו ומשאיבד את אמונו בהם.
לאחר שנודע לכלל-בריאות כי הנתבע פנה לדרך חדשה, היא פנתה אליו מיוזמתה והציעה לרכוש ממנו את שירותי תוכנה. לטענתו, התוכנה שמפתחת החברה החדשה שהקים – טלדאר – שונה באופן מהותי מהתוכנה שאליה מתייחסים התובעים בתביעתם ופותחה בהתאם לדרישות הספציפיות של כלל.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרת האמון על ידי הנתבע וחבירתו בסופו של יום לכלל-בריאות, תחת עסקה שלא יצאה אל הפועל בין DSG לכלל. כך, בישיבת יום 16/05/10 ניסחו הצדדים בהסכמה את השאלה שבמחלוקת ביניהם והיא "האם יש חובת נאמנות של הנתבע למי מן התובעים והאם חובה זו הופרה" (עמ' 10 בפרוטוקול מיום 16/05/10). כמו כן, הוסכם על מינוי מומחה, מתחום הנדסת התוכנה, אשר יבדוק את המוצר אשר פיתח הנתבע עבור התובעים אל מול המוצר שהוא מפתח עבור כלל-בריאות, במטרה לבחון האם שני המוצרים הם תוכנות לניהול חברת ביטוח בריאות, מה השוני בין שני המוצרים והאם מדובר בשוני מהותי מבחינת הלקוח (פרוטוקול מיום 21/10/10).
על חובת האמון
הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון כללית אשר חלה כל אימת שמתקיימים יחסי כוח או כפיפות של פרט אחד כלפי משנהו. בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 278 (1984) קבע כב' השופט ברק כך:
"עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו ... רשימת המצבים, בהם קיימים יחסי אמון, אינה סגורה, והריהם מתקיימים "במגוון רב של יחסים משפטיים" (ע"א 793/76, המ' 506/78 [3], בעמ' 557- השופט י' כהן).
אחד מאותם יחסים משפטיים הוא זה הקיים בין המנהל לבין החברה. המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים, כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות.
חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזאציה".