1. אם התובעת והנתבע, שאינו אביה, היו בני זוג במשך שנים רבות. התובעת הועסקה במשך שמונה וחצי בבית עסק לעבודות זכוכית, שהנתבע הוא בעליו. יחסי העבודה נותקו על רקע סיום הקשר הזוגי בין התובע לאימה של התובעת. בפנינו תביעתה שבה אנו מתבקשים לפסוק לה, בין היתר, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורין שלא כדין.
רקע עובדתי
2. לפני למעלה מ-30 שנה הקים הנתבע עסק לעבודות זכוכית וזגגות בשם "***************" (להלן: "
העסק").
בשנת 1997 עברו הנתבע ואם התובעת להתגורר תחת קורת גג אחת, כבני זוג. שנתיים מאוחר יותר הם התחתנו. הנתבע היה לאביה החורג של התובעת לכל דבר ועניין (לפי הגדרתה, סעיף 5 לתצהירה, עליה לא חלק הנתבע). בני הזוג כמו גם התובעת התגוררו בדירה אחת במשך 13 השנים בהם נמשכה הזוגיות, עד לפרידת בני הזוג בשנת 2010.
3. עם שחרורה של התובעת משירות צבאי, בשנת 2002, החלה התובעת לעבוד בעסק (עמ' 9 ש' 7 לפרוטוקול). התובעת עבדה בעסק החל מיום 1.1.02 ועד ליום 5.6.10, דהיינו במשך כ- 8 שנים וחמישה חודשים. היא עסקה בין היתר בפרסום, שיווק, ניהול משא ומתן עם לקוחות וספקים, בדיקת עלויות וגביית חובות מלקוחות. ביחד עם התובעת עבדו בעסק, שהוגדר על ידי הכל כעסק משפחתי, גם האחים שלה, א' ו מ' (להלן:
א'
ומ').
4. מפנה לרעה ביחסים שבין התובעת לנתבע החל על רקע סיום הקשר בין הנתבע והאם וילדיה - לרבות התובעת - וחידוש הקשר שלו עם ילדיו הביולוגיים, עימם לא היה בקשר לאורך שנים.
5. מערכת היחסים שבין הצדדים הפכה במהירות לקשה עד בלתי אפשרית, וביום 4.5.10 הוצא על ידי בית משפט השלום בתל-אביב, לבקשת הנתבע, צו למניעת הטרדה מאיימת לפי
חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001(ה"ט 6421-05-10
***ו
נ'
****, הצו נספח א' לתצהיר הנתבע) כנגד א' ומ'. על פי הצו, נאסר בין היתר על א' ומ' להימצא במרחק של 2 ק"מ מהעסק, דהיינו הם הורחקו לחלוטין מהעסק.
6. למחרת היום, ביום 5.5.10, קיבלה התובעת מכתב פיטורים, כתוב על נייר המכתבים של העסק, שבו נאמר שפיטוריה נכנסים לתוקף בו ביום. בין הצדדים מחלוקת בשאלת זהות החותם על מכתב הפיטורים. מכל מקום, אין מחלוקת שבפועל פוטרה התובעת בו ביום.
דיון והכרעה
זהות המעסיק
7. טענת ההגנה המרכזית שהעלה בפנינו הנתבע, הינה שהוא לא היה המעסיק בפועל של התובעת החל משנת 2006, וככל שהעסק נותר חייב כספים כלשהם לתובעת - כטענתה בכתב התביעה - הרי שמי שחייבים בתשלומם הם מ' וא', ולא הנתבע. בסעיף 6 לכתב ההגנה נטען בהקשר זה כי מ' וא' "היו מעסיקיה של התובעת, עימם באה התובעת בדין ודברים באשר למשכורתה, לאופן עבודתה בעסק, ומולם נתנה התובעת דין וחשבון באשר לעבודתה ולמעשה לא היה לתובעת בשנות עבודתה האחרונות בעסק כל מגע ו/או קשר עם הנתבע בכל הנוגע לעבודתה".
8. על בסיס מכלול חומר הראיות, והתרשמותנו ממסכת העדויות, אנו דוחים מכל וכל את הטענה, וקובעים שהוכח בפנינו שהנתבע היה מעסיקה של התובעת לכל אורך תקופת עבודתה, עד לפיטוריה במאי 2010. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשיתעל גבי כל תלושי המשכורת של התובעת מצוין באופן הברור ביותר שם המעסיק "*********". כך גם על מסמכים נוספים של העסק שהוגשו. למעשה, לא הוגש לנו מסמך אחד כלשהו הנוגע להעסקת התובעת שבו מופיעים מ' וא' כמעסיקים. הנתבע עצמו אישר ש"החשבונות, דוח מע"מ, תיק הניכויים, כל האופרציה המנהלתית של העסק היתה על שמו" (עמ' 15 ש' 6). מכאן, שעל פני הדברים, על פי הכתובים, התובעת תבעה את המעסיק הנכון, הנתבע. על הנתבע היה הנטל להוכיח שלא כך;
שניתהנתבע טען שמ' וא' הדירו אותו לחלוטין מהעסק החל משנת 2006, נטלו ממנו את כל סמכויות המעסיק, ובין היתר נטלו את זכויות החתימה של העסק בבנקים. אלא שהנתבע לא הגיש לנו כל ראיה לעניין זה, על אף שלכל הפחות לעניין זכויות החתימה בבנקים ניתן היה בקלות יחסית - בשלב גילוי המסמכים בתיק זה - לבקש צווים מתאימים לקבלת פרטי מיופי הכוח ומורשי החתימה בחשבונות העסק בבנקים. מכאן, שטענתו של הנתבע (סעיף 22 לתצהירו, וכן ראו בעמ' 15 ש' 16 ואילך) כי "ידוע לו שלמ' וא' היו זכויות חתימה בחשבונות הבנק של העסק" נותרה כטענה בעלמא, חסרת כל גיבוי במסמך כלשהו. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע, בניגוד חד לטענותיו בתצהירו, שלכל הפחות על דוחות סיום השנה מול רואה החשבון המשיך הוא עצמו לחתום במשך כל השנים (עמ' 17 ש' 12);
שלישית הנתבע טען כי בין השנים 2006 ל- 2010 מיעט לבקר בעסק, בין היתר מטעמי בריאות, ובשלב מסוים אף הפסיק לחלוטין להגיע אליו (סעיף 8 לתצהירו), אך בחקירתו לא דבק בטענתו זה וציין שהוא המשיך להגיע, גם אם מעט: "הגעתי מעט, רציתי לראות מה הולך עם העסק" (עמ' 17 ש' 5);
רביעית ואם אכן לא היה הנתבע מגיע לעסק, מדוע ראה לנכון לבקש את הצו למניעת הטרדה מאיימת, שבגידרו הורחקו מ' וא', ולמעשה במשתמע גם התובעת, מהעסק? לא מצאנו כל הגיון בתשובותיו של הנתבע לשאלות שהופנו אליו בעניין זה בחקירתו (עמ' 16 ש' 24). על כן אנו קובעים, על יסוד עדותה האמינה של התובעת, כי הנתבע אכן המשיך להגיע לעסק ולהיות המעסיק שלה בפועל - ובין היתר: "הוא היה אומר מה לרשום בהצעת מחיר" (עמ' 9 ש' 15, 22); "דיווחים לגבי כספים זה היה הנתבע" (עמ' 10 ש' 10), "הוא היה הבוס" (עמ' 10 ש' 25) - עד למועד שבו הורחקו אחיה והיא עצמה פוטרה;
חמישית כאשר נשאל הנתבע מתי מ' וא' עזבו את העסק, השיב שזה היה ב- 2010 לאחר שלטענתו הם איימו עליו ודרשו ממנו לעזוב את העסק (עמ' 14 ש' 23). בצדק הוא נשאל מיד על ידי ב"כ התובעת מדוע היה בכך איום, אם ממילא, כך לטענתו, הוא לא היה בעסק בכלל (עמ' 24 ש' 27). תשובתו היתה רחוקה מלהישמע אמינה;
שישית אחת הדרכים המקובלות בפסיקה לבחינת השאלה "מיהו המעסיק" הינו בידי מי הכוח לפטר את העובד. ובמקרה שלפנינו, דומה שאין מחלוקת של ממש על כך שמי שסילק את התובעת מהעסק - ובכך פיטר אותה - היה הנתבע עצמו;
שביעית התרשמנו לחיוב מאמינותו של רו"ח של העסק בחלק מהשנים, וידיד המשפחה, מר ד'. מעדותו התרשמנו שמ' וא' אמנם עבדו בעסק, אך הם עבדו בכפיפות לנתבע (עמ' 5 ש' 1 לפרוטוקול). כן מצאנו בעדותו תמיכה של ממש לטענת התובעת שהנתבע "גירש את הילדים של האישה מהעסק" באמצעות צו בית משפט, ובכך למעשה היה זה הוא שפיטר גם את התובעת (עמ' 8 ש' 1);