עניין לנו באחד המקרים הקשים והמצערים יותר שבאו לפתחנו.
בני הזוג שבפנינו נישאו זל"ז כדמו"י ביום כ' אייר התש"מ (5.5.80), ולהם בן אחד יליד שנת 1982. שש שנים בלבד לאחר נישואיהם נפרדו דרכיהם של הצדדים, ואולם רק כעשר שנים מאוחר יותר הגישה האשה את תביעתה הראשונה לגירושין, תביעה שהוגשה בפני ביה"ד הרבני בפתח תקווה. בכתב תביעתה ציינה האשה שבפני ביה"ד היא תובעת אך את גיטה וכתובתה, ע"ס 500,000 ל"י ושלדבריה הצמדתה למדד עולה לכדי סך של 83,720 ש"ח, ואילו את תביעות הרכוש היא הגישה לפתחו של ביהמ"ש.
נסיבות הפירוד שבין הצדדים כמו גם סקירה ממצה של העניינים שבין הצדדים באו בפסק הדין האחרון שניתן בבית דיננו (בהרכבו הקודם) ביום י"ח שבט התשס"ו (16.2.06). ביה"ד ציין שהאשה עזבה את בית בעלה בשנת 1986 עקב אלימות של הבעל כלפיה. הבעל הגיש בביה"ד בפ"ת תביעות לשלוםבית, האשה הגישה מספר תביעות לגירושין ונימקה זאת בטענה שבעלה אינו מעונין בה, ושברצונה להשתקם ולנסות לבנות את חייה מחדש. ואולם הבעל סרב, ובשנת 96 קשר קשרים עם אשה אחרת, ונולדו ממנה שני ילדים. לטענתו עד שלא יגמרו העניינים הממוניים שבין הצדדים הוא לא יסכים לתת גט, כלשונו "אם היא תגיע איתי להסכם אני אתגרש, אם לא תגיע להסכם - לא יהיה גט". כך גם בתגובה לשאלת ביה"ד מה אתה רוצה ענה הבעל: "אני לא רוצה שום דבר כמו שהיא חיה עשר שנים כך תחיה עוד עשר שנים."
עוד ציין ביה"ד כי כארבע שנים לאחר מכן, כשבעעשרה שנים לאחר הפירוד בפועל, בשנת תשס"ג הגיש הבעל תביעת גירושין בבית דיננו בנתניה (מקום מגוריהם של הצדדים הועבר לתחום השיפוט של בית דיננו). אולם עתה הייתה זו האשה שסירבה להתגרש, לטענתה "כל הזמן ביקשתי גט, אבל היום אני בת ארבעים ושש שנה ולא יכולה להתגרש..."
בא כוחה אף הוסיף:
"כשהאשה הייתה צעירה והיה לה סיכוי להקים משפחה וללדת עוד ילד רצתה להתגרש והוא לא רצה אבל היום מדבר אחרת וכו'."
לביה"ד התברר שהאשה חלתה כיום במחלה קשה ולפיכך אין היא מעוניינת בשלב זה בגירושין.
לאור כל האמור לעיל קבע ביה"ד כי:
"אין ספק שבמשך השנים בהם תבעה האשה להתגרש, ניצל הבעל את העובדה שהאשה מעוגנת כדי לנסות וללחוץ עליה שתוותר על דרישותיה הכספיות (שלכשעצמן לא ידועות לביה"ד ונידונו בביהמ"ש). אין ספק שהבעל היה מודע לעובדה שהשעון הביולוגי של האשה מתקתק, ועיכוב הגירושין ימנע ממנה לשקם את חייה מחדש... הבעל "הצליח" במעשיו, והיום כשהאשה חולה במחלה קשה וסיכוייה לשקם את חייה אינם גבוהים, ואין היא רדופה עוד לקבל את גיטה ולהתגרש, התעורר סוף סוף הבעל והגיש תביעתו לגירושין... ומשכך אין אנו יכולים למחות באשה על התנהגותה הנקמנית, הנובעת מהפגיעה האנושה שפגע בה הבעל במשך השנים, שלמרות שהמשיך את חייו וקשר קשר עם אשה אחרת והוליד ממנה ילדים, סירב לשחרר את האשה מעגינותה ולתת לה ג"פ. ומשכך קבע ביה"ד שמשורת הדין אין לחייב את האשה להתגרש, ובהחלטתו רמז לבעל שפתרון בעיית הצדדים תהיה במתן פיצוי הולם לאשה.
ד. והנה למרות שהעובדות לא נשתנו חזר הבעל והגיש תביעה נוספת לחייב את האשה להתגרש. בדיון שנערך בפנינו ביום ו' תמוז תשס"ה 13/7/05, חזרו הצדדים על טענותיהם, ביה"ד הבהיר בדיון זה כמו שהבהיר בדיונים קודמים שלבעל אין עילה לחייב את האשה להתגרש, אמנם המצב עצמו זועק שעל הצדדים להתגרש זה מזו. וכפי שנאמר בדיון שזה מצב ללא תכלית שהצדדים ישארו נשואים על הנייר ומצב זה אינו אף לכבודה של האשה להישאר נשואה למי שאינו רוצה בה והיא אינה מעונינת בו, וכל מטרת החזקת קשר הנישואין הוא לשם נקמה גרידא.
...
ז. ומעתה נהדר לנידון דידן, עזיבת האשה את בית הצדדים הייתה בשל אלימות הבעל, בהמשך גם קשר הבעל קשרים עם אשה אחרת ולמרות זאת סירב לתת לאשה גיטה, הבעל לא היסס לומר לאשה שכמו שהיא חיה עשר שנים כך תחיה עוד עשר שנים. וברור שאין הוא יכול לבא עכשיו ולטעון שהוא מעוגן כבר עשרים שנה, שהוא זה שגרם לעיגונו והמשבר שבין הצדדים אירע בעקבות מעשיו נראה שהיה בהם אף בכדי לחייבו לגרשה. בפועל מכיוון שהבעל עיכב גיטה של האשה הוא מחויב לה בכל חיובי אישות, חיובי אישות אלו כוללים מזונות ומדור, ועתה משחלתה האשה ויש לה הוצאות רבות לרפואתה הבעל מחויב גם ברפואתה, וכדאיתא באהע"ז סימן ע"ט ס"א 'רפואתה כיצד, לקתה חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה.'
העולה מכל הנ"ל שכיום הבעל חייב במזונות האשה וברפואתה והוא רוצה לגרשה ולפוטרו מחיובים אלו. אין ספק שאם תתגרש האשה כיום מבלי הבטחת משען ומשענה, לא יהיו לה סיכויים לשרוד ובוודאי שבמצבה הנוכחי אין לה סיכויים להנשא מחדש. במעשיו גרם הבעל לאשה להגיע למצב בו אין לה סיכוי סביר לשקם את חייה, ומשכך ביה"ד אינו יכול להיענות לתביעת הבעל לגרש את האשה ומשכך יפטר מחיוביו, והאשה תושלך ככלי אין חפץ בו. אין ספק שבמצב הנוכחי על הבעל להציע הצעה שתתקבל על דעת ביה"ד לפצות את האשה, אין ספק שהבעל חייב לשלם לאשה כתובתה ומלבד זאת לשלם לה סכום קבוע מדי חודש בחודשו לפיצויי מזונות ורפואה, וזאת בכדי לאפשר לה קיום סביר בשארית חייה. ביה"ד קובע שבאם יציע הבעל הצעה הוגנת לפיצויים לאשה, הצעה שתראה לביה"ד, ייכנס ביה"ד בעובי הקורה כדי להביא לידי פתרון וסיום פרשה כאובה זו.
לאור האמור לעיל ביה"ד קובע כדלהלן:
א. דוחים תביעת הבעל לגירושין.
ב. על הבעל להגיש לצד שכנגד ולביה"ד הצעת פיצויים הוגנת, שתוכל להבטיח קיומה של האשה אחרי הגירושין."
חמש שנים לאחר פסק דין זה, ביום כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011), שב הבעל והגיש בביה"ד תביעה נוספת לגירושין, ובדיון הראשון שהתקיים ביום ו' באלול התשע"א (05/09/2011) העלה ב"כ הבעל את עיקרי נימוקי תביעתו כדלקמן:
"נכון שעד מתן פסק דין לפירוק השיתוף הבעל התנה הגירושין בפירוק השיתוף, ברגע שענייני הרכוש הסתיימו הבעל היה נכון להתגרש מהאשה, לעומת זה האשה טוענת שמאחר שעד למתן הפירוק הבעל לא נתן הגט לכן לא מעוניינת להתגרש, ברור לכולם שלא עניין שלוםבית עומד בפני בית הדין, אף אחד מהצדדים אינו חותר לשלוםבית אלא שהאשה מבינה שהנישואין על הנייר הם ביטחון כלכלי לתשלום מזונות בסך 4600 ש"ח שמשלם לה במשך שנים, אנו חושבים שזה בלתי סביר להחזיק הנישואין לצורך כלכלי, אילו זה היה הפוך כל שדולת הנשים הייתה מתקוממת, האשה החזיקה הבעל מ93 וקיבלה מזונות, מזונות אלו ששולמו במשך השנים יכולים להוות פיצוי גם אם היה מגיע לה פיצוי."
בדיון שהתקיים ביום כ"ג באייר התשע"ב (15/05/2012)פירטה ב"כ האשה את תביעתה לפיצוי: