1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט שלמה אלבז) מיום 19.2.13 בתמ"ש 54566-11-10, לפיו נדחתה תביעת המערערת למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות הסכם הממון שנחתם ביום 27.8.99 בינה לבין המשיב.
עיקרי העובדות
2. המערערת והמשיב הכירו זו את זה בשנת 1992, בהיותם במחצית העשור החמישי לחייהם. המערערת הייתה אז גרושה, אם לילד בן 18, והמשיב היה מצוי בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ואב לשני ילדים בוגרים. המשיב כיהן אז כמנכ"ל [...] בע"מ. לטענת המערערת, בשנת 1993 היא עברה להתגורר יחד עם המשיב בדירה שכורה ברחוב [...] בירושלים. לטענת המשיב, מגוריו המשותפים עם המערערת החלו רק בשנת 1999. בשנת 1997 התגרש המשיב מאשתו הראשונה.
3. בשלב מסוים שמעו המערערת והמשיב מחברתה של המערערת, שהתגוררה אף היא יחד עם בן זוג בלא נישואין, כי חתמה עם בן זוגה על הסכם לחיים משותפים אותו ניסח עו"ד קניר מתל-אביב. המערערת יזמה פגישה עם המשיב אצל עו"ד קניר, והלה נתן לצדדים הסבר לגבי העקרונות המקובלים בהסכם מסוג זה. אלא שהמשיב לא הסכים לכך שההסכם ייערך על ידי עו"ד קניר, והציע משרד עורכי-דין בירושלים שייצג אותו בענייניו האישיים והעסקיים. המערערת הסכימה לכך.
4. הסכם הממון הוכן על ידי הנוטריון שפירא ממשרד עורכי-הדין בירושלים האמור, ונחתם בפניו ביום שישי, 27.8.99. הצדדים נחלקו בשאלה האם קדמה לחתימת ההסכם פגישה נוספת בינם לבין הנוטריון. בית משפט קמא העדיף את גרסת המשיב לפיה מספר ימים טרם חתימת ההסכם התקיימה במשרד הנוטריון פגישה בה דן הנוטריון עם שני בני הזוג בפרטי ההסכם וקיבל מהם את פרטי הנכסים המוזכרים בו.
5. ההסכם נושא את הכותרת "
הסכם יחסי ממון". להסכם מצורף מסמך בחתימת הנוטריון שכותרתו "
אימות הסכם ממון לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973". בגוף המסמך אישר הנוטריון כי בני הזוג התייצבו בפניו, ולאחר שהוא הקריא להם את ההסכם והם הצהירו בפניו כי עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו, ולאחר שנחה דעתו שהצהרתם אמת, חתמו שניהם בפניו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי. בהסכם עצמו נכתב (בסעיף 11) כי הצדדים מאשרים שעשו אותו בהסכמה חופשית וכי הוא הוסבר להם והם הבינו את תוכנו ואת המשמעות המשפטית שלו.
6. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת כי לא הבינה את הוראות ההסכם, וקבע כי לפני שחתמה על ההסכם היא קראה אותו בעיון, הבינה את כל פרטיו, ואישרה זאת בפני הנוטריון. טענה נוספת של המערערת שנדחתה גרסה שהנוטריון לא קרא בפניה ובפני המשיב את ההסכם ולא הסביר לה את תנאי ההסכם והשלכותיו (פסקה 17(א) לפסק הדין). יחד עם זאת, בהמשך פסק הדין (פסקה 20) נקבע כי הנוטריון חתם על מסמך האימות לאחר שהמערערת אישרה בפניו שקראה את ההסכם בעיון והבינה את כל פרטיו. לא נאמר שם שקדמה לחתימת הנוטריון הקראה של ההסכם על ידו בפני בני הזוג; וכך גם עולה מדברי המשיב (סעיפים 28-27 לתצהיר עדותו הראשית): "
עו"ד שפירא נתן לנו לקרוא את טיוטת ההסכם שהוא הכין וזאת בהסתמך על הישיבה הקודמת שהיתה לנו איתו מספר ימים לפני כן... לפני שאני ו[המערערת]
חתמנו על ההסכם, שאל עו"ד שפירא את [המערערת]
האם היא קראה והבינה את ההסכם ומשמעותו והיא ענתה לו במפורש שהיא אכן קראה והבינה את משמעות ההסכם".
7. בית משפט קמא קיבל את גרסתו של המשיב כי הנוטריון מסר לכל אחד מבני הזוג עותק של ההסכם החתום. בית המשפט לא האמין למערערת בטענתה שההסכם נשכח מליבה מיד לאחר החתימה.
8. המשיב פרש מהחברה בשנת 2003 וקיבל פיצויי פרישה. עוד קודם לכן, בסביבות שנת 1996 (לפני חתימת הסכם הממון), רכש המשיב את הדירה הנזכרת ברחוב [...] בה התגורר עד אז (לטענת המערערת - יחד עמה) בשכירות. לאחר פרישתו מהחברה עבר המשיב לניהול עסקים שונים שהקים.
9. בתחילת שנת 2004 אושפז המשיב בבית חולים למשך כחודשיים בשל מחלה קשה. המערערת סעדה אותו במסירות רבה ולא משה ממיטתו. במהלך אשפוזו ביקש המשיב למסור למערערת צוואה לטובתה שנועדה להבטיח אותה אם הוא לא יחלים מהמחלה. לאחר שהחלים, נישאו בני הזוג כדת משה וישראל ביום 5.9.04.
10. בשנת 2005, לאחר הנישואין, רכש המשיב דירה נוספת ברחוב [...] בירושלים. בשנת 2006 רכש, באמצעות חברה בשליטתו, דירה שלישית ברחוב [...] בירושלים, אליה עבר להתגורר עם המערערת.
11. ההתדרדרות ביחסי בני הזוג החלה בסוף שנת 2008, והגיעה לשיאה באירוע שהתרחש ביום 27.10.09. במועד זה הוזעקה המשטרה לדירת הצדדים בעקבות תלונות הדדיות על אלימות. בשל מצבו הרפואי של המשיב, הסכימה המערערת לעזוב את הדירה למשך מספר ימים, אך כאשר ביקשה לחזור אליה נתקלה בהתנגדות מצד המשיב, שהחליף את המנעול וסירב לאפשר לה להיכנס לדירה. לטענת המערערת, רק בשלב זה היא קראה לראשונה את הסכם הממון יחד עם עורך דינה והבינה כי ההסכם עשק אותה ונישל אותה מכל הרכוש שנצבר במהלך חייה המשותפים עם המשיב.
12. ביום 2.11.09 הגישה המערערת לבית משפט קמא נגד המשיב בקשה ליישוב סכסוך. ביום 21.1.10 הוגשו על ידה לבית המשפט תובענות למזונות ולרכוש. תובענות אלה עדיין תלויות ועומדות. ביום 29.11.10, לאחר שהחליפה את הייצוג המשפטי, הוגשה תביעתה נושא הערעור דנן לביטול הסכם הממון. בין לבין, ביום 18.2.10, ביקש ב"כ המשיב מב"כ המערערת להגיש בקשה מוסכמת לבית הדין הרבני לסידור גט בין הצדדים. ב"כ המערערת השיב בסמוך כי היא אינה מעוניינת להתגרש וחוזרת ודורשת לקבל מפתח לדירה. בהמשך הוגשו לבית הדין הרבני תביעת גירושין מצד המשיב ותביעת שלום בית מצד המערערת. המערערת הגישה לבית משפט קמא ביום 21.3.10 בקשה לאפשר לה להוציא מהדירה את חפציה האישיים ואת המיטלטלין שהביאה. משלא ניתנה החלטה בבקשה, שבה המערערת והגישה אותה ביום 21.2.11. ביום 18.4.11 החליט בית המשפט כי הבקשה תידון במסגרת התובענה העיקרית. כיום הצדדים גרושים (הגט סודר בינואר 2012).
כתב התביעה
13. בכתב התביעה העלתה המערערת טענות רבות נגד תוקפו של הסכם הממון. קבוצת הטענות הראשונה גרסה כי ההסכם בטל מעיקרו בשל מספר עילות:
ראשית, ההסכם נחתם חמש שנים לפני הנישואין, בשלב שבו לא הייתה לצדדים כל כוונה להינשא, בעוד סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן -
חוק יחסי ממון) מקנה סמכות לנוטריון לאמת הסכם ממון רק אם ההסכם נכרת לקראת הנישואין.
שנית, מאחר שהסכם הממון לא אושר כחוק, אין תוקף להוראותיו המסדירות את זכויותיה של המערערת ברכושו של המשיב, שכן מדובר בהסכם בדבר ירושתו העתידית של אדם, האסור על פי סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
שלישית, הנוטריון לא מילא את חובתו החוקית להסביר לצדדים את משמעות הוראות ההסכם טרם חתימתם עליו ולוודא כי הם אכן הבינו את פרטי ההסכם ותוצאותיו.
רביעית, ההסכם מנשל את המערערת מהנכסים הרבים שהמשיב צבר במהלך 17 שנות חייהם המשותפים, ומותיר אותה עם פיצוי כספי מזערי, בעוד היא לא עבדה כל אותן שנים על פי דרישת המשיב והפסידה בכך יכולת השתכרות וזכויות סוציאליות שיאפשרו לה להתקיים לעת זקנה. בכך עומד ההסכם בסתירה לעקרונות היסוד של צדק ושוויון המהווים חלק מתקנת הציבור.
14. טענות נוספות שהועלו בכתב התביעה מבססות, לשיטת המערערת, את זכותה לבטל את הסכם הממון:
ראשית, עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן -
חוק החוזים). לטענת המערערת, המשיב או עורכי הדין שניסחו עבורו את ההסכם הטעו אותה לחשוב כי ההסכם נועד להבטיח את זכויותיה במקרה של פירוד או מוות. הוראות ההסכם אמורות היו לתאום להסבר שעו"ד קניר הציג בפניה ובפני המשיב, לפיו נכסים שנרכשו לפני תחילת חייהם המשותפים לא יהיו משותפים ואילו על נכסים שיירכשו לאחר תחילת הקשר יחול משטר של שיתוף. כך גם עולה מסעיף 3(ג) להסכם הקובע כי באופן עקרוני ולמעט נכסים חריגים "
על יחסי הממון בין [המשיב והמערערת]
יחול הסדר איזון המשאבים... על כל שלביו וחלקיו". בפועל ההסכם נוסח בצורה מעורפלת ומסורבלת השוללת ממנה את זכויותיה ומעניקה למשיב לבדו גם את הרכוש שנצבר לאחר חתימת ההסכם.
שנית, עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. לטענת המערערת, המשיב ניצל את חולשתה, את תמימותה, את חוסר ניסיונה ואת התלות המוחלטת שפיתחה בו במהלך כשבע שנים בהן לא עבדה על פי דרישתו, כדי להחתימה על הסכם שתנאיו מרעים את מצבה במידה בלתי סבירה מן המקובל.
שלישית, חוסר תום ליבו של המשיב עובר לחתימת ההסכם, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים.
15. עוד טענה המערערת בכתב התביעה כי הנישואין שנערכו בשנת 2004 ושלא נצפו בעת החתימה על הסכם הממון, ובכלל זה חתימת המשיב על שטר הכתובה בעת הנישואין, איינו את תוקף ההסכם והיוו ביטול מכללא שלו. כן טענה כי המשיב הפר את חובתו על פי סעיפים 5(א) ו-5(ב) להסכם הממון לשלם לה "מענק פרידה" בסך של 150,000 דולר עם פינוי הדירה על ידה, ולהמשיך לשלם לה בנוסף מידי חודש, מלבד מזונותיה, 1,000 דולר (עד לסך של 170,000 דולר). הפרות אלה נחשבות להפרות יסודיות ומקנות לה זכות לבטל את ההסכם.
כתב ההגנה
16. בכתב ההגנה טען המשיב כי המופרכות של כתב התביעה נלמדת כבר מן העובדה שהמערערת נמנעה מלהעלות את טענותיה נגד תוקף הסכם הממון בתביעה הרכושית שהגישה לבית משפט קמא ביום 21.1.10, עשרה חודשים לפני שהגישה את תביעתה לביטול ההסכם. לגוף התביעה טען המשיב כי מאחר שקיימת בהסכם התייחסות מפורשת ומפורטת למצב שבו בני הזוג יינשאו, ממילא היה הנוטריון מוסמך לאמת את ההסכם על פי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, שהדרישה היחידה שבו היא שאימות הנוטריון יינתן לפני הנישואין. לדבריו, הנוטריון מילא בדקדקנות אחר הוראות הדין החלות על הליך אימות ההסכם, ובכלל זה הקריא לבני הזוג את ההסכם ונתן להם הסבר לגבי כל סעיפיו. בכל מקרה, גם בהעדר תוקף כהסכם הממון, עומד ההסכם בתוקף כהסכם סתם, המסוגל על פי הדין להוציא נכסים מכלל איזון המשאבים. אשר לסעיף 8(א) לחוק הירושה טען המשיב כי סעיף זה מונע מיורשים לבצע עסקאות עתידיות ברכושו של מוריש שעודנו בחיים, אך אינו מגביל את המוריש מלערוך הסכמים שמהותם הענקת זכויות בעיזבונו. המשיב דחה את טענת המערערת בדבר העוול שההסכם הסב לה, וגרס כי ההסכם שומר באופן שווה על האינטרסים ההדדיים של הצדדים. כל אחד מהם הגיע לקשר כשמאחוריו נישואין קודמים. המערערת כבר הייתה אז בעלת נכסים, מצבה הכלכלי היה טוב משל המשיב, והיא ביקשה להבטיח את נכסיה. המשיב מצדו, שגירושיו הראשונים הותירו אותו כמעט ללא נכסים, ביקש גם הוא להבטיח את רכושו. לאורך כל תקופת חייהם המשותפים נשמרה ביניהם הפרדה רכושית, כל אחד מהם החזיק בחשבון בנק נפרד אליו הפקיד את הכנסותיו, והם לא צברו יחד רכוש משמעותי, זולת דירה בפתח-תקוה בה נעשו שותפים כנגד הלוואה שהעניקו לאחיה של המערערת, שהיה הבעלים של הקרקע עליה נבנתה הדירה. מסיבה זו נקבע בהסכם מנגנון של הפרדת נכסים, ובנוסף הובטחו בו זכויותיה של המערערת לקבלת כספים מהמשיב (או מעיזבונו) בין במקרה של פרידה ממנו ובין במקרה של מותו. בכל מקרה, טען המשיב, אין בעובדה שבחלוף שנים מכריתת ההסכם דעתה של המערערת אינה נוחה ממנו, כדי להקים בידיה עילה לביטולו בשל סתירה כביכול לתקנת הציבור.