פסק דין
המבקשים הינם כיום חברי האגודה, המשיבה 1.
ביום 25/2/10 התקבלה החלטה של האסיפה הכללית, שעניינה חלוקת נחלות פנויות באגודה בין חבריה. במועד זה טרם התקבלו המבקשים לחברות באגודה (מה שהתבצע בחודש יוני 2010), ומכאן, שלא יכלו להשתתף בה, להצביע על הצעת ההחלטה שהועלתה, ולטענת האגודה גם אין הם יכולים ליהנות מנפקויות ההחלטה שהתקבלה, שאינה חלה אלא על מי שהיו חברים אותה עת.
בהמרצת הפתיחה עותרים המבקשים לקבוע, כי ההחלטה תוחל גם עליהם, כאילו היו חברים באותו מועד, סעד מן היושר, שלשיטתם מגיע להם היות שהאגודה מנעה מהם להשתתף באסיפה בחוסר תום לב, ומתוך כוונה לבצע "מחטף" ולהדירם מזכאות אפשרית לנחלות נוספות, משמע - חלוקת "העוגה" תיעשה בין פחות חברים.
קשת הטענות והסעדים שהתבקשו היתה במקור רחבה יותר. לאחר שהועלו טענות סף על ידי המשיבה 1, ניתנה החלטה, ביום 20/11/12, הממקדת את גדרי הדיון ואת הסעדים האפשריים שיכולים להינתן, אם תתקבל התביעה, וכמובן, החלטתי זו בעינה עומדת, ומנימוקיה.
קבעתי באותה החלטה, כי :
"ההליך הנוכחי יתמקד אך ורק בבדיקת הטענה שהתנהלות האגודה בשלב שלאחר השלמת המסמכים הדרושים לקבלה לחברות היתה בלתי תקינה, מטעמים זרים. דברים אמורים בהשהיית הבאת עניינם של המשיבים בפני האסיפה (קבלתם לחברות), עוד טרם קבלת החלטת 25/2/10, ולחלופין ההימנעות מדחיית אותה אסיפה "גורלית" עד לאחר שיוודע האמנם המשיבים התקבלו לחברות. לשון אחר - האם נעשה, בדרך כלשהי - "מחטף" במטרה לקבל את ההחלטה מבלי שהמשיבים יוכלו להיות שותפים פוטנציאליים ב"חלוקת העוגה" של הנחלות הנוספות".
כמו כן, נקבע כי "הסעד ההצהרתי שיכול ויוענק למבקשים, אם יזכו בתביעה, הינו מכח דיני היושר, ועניינו בקביעה, כי בשל החלת דוקטרינות של תום לב, השתק ומניעות, וכיו"ב - יש לחייב המשיבה לנהוג כלפיהם, במגבלות האמור בסעיף 1 לעיל, כאילו לעת קבלת ההחלטה מ- 25/2/12 היו חברים מלאים באגודה. דברים אמורים בזכות לפיצוי כספי מקופת המשיבה, חלף הקצאת נחלה, ואולי גם בצירופם לרשימת המומלצים הפוטנציאליים אם "תוחזר" נחלה מוקצית ו"תשוחרר" מסיבה כלשהי, בעתיד".
עוד הובהר, באותה החלטה, כי:
"לאחר שעו"ד ווסר הודיע על הסרת הבקשה לסעד זמני, הודיע שאין בדעתו לבקש צירוף משיבים נוספים, ובהינתן טענת "מעשה עשוי", שחלק מהעובדות הצריכות לה אינן במחלוקת - ברי שהסעד העיקרי שהמבקשים יכולים לעתור לו הינו זה שנפקותו תהיה החלת רכיב הפיצוי הכספי עליהם, מתוך החלטת האסיפה. אפשרות אחרת היא שנחלה שהוקצתה תשוחרר, וניתן יהיה להקצותה, כנגד החזרת הפיצוי, ככל ששולם. נראה, שכל הכרה בזכאות המבקשים לסעד אחר, אם וכאשר תוכר עילת תביעתם, ברמה העקרונית, עלולה לפגוע בצדדים שלישיים ובזכויות שקנו, בלא שצורפו להליך".
כפי שנראה להלן, מסקנתי הסופית, במישור הסעדים הפוטנציאליים, אף מצמצמת מעבר למה שנאמר באותה החלטת ביניים.
הטענה המרכזית בפי המבקשים הינה, שלמרות שהתגלעה מחלוקת בינם לבין האגודה בדבר התנאים הנדרשים לשם התקבלות כחברים (ועל כך יורחב להלן), הם עמדו בכל הדרישות, אף אלה שהאגודה עמדה עליהן, והם עצמם סברו אחרת, וזאת, לכל המאוחר, ביום 24/12/09 (מבקשים 1 ו-2) ו- 28/12/09 (מבקשים 3 ו- 4). מכאן - שכאשר עסקינן באסיפה כללית חשובה ומכרעת, לגבי חלוקת הנחלות, ניתן היה או לכנס הצבעה בדבר קבלתם לחברות עוד קודם לכינוס האסיפה של 25/2/10, או לדחות ההתכנסות וההצבעה בעניין הנחלות, עד אשר יושלם תהליך קבלתם לחברות, והם יוכלו להשתתף ולהצביע באסיפה הנדחית, וכמובן ליהנות מפירות אפשריים של ההחלטה שתתקבל (כפוף לכך שאכן יתקבלו לחברות, ואנו יודעים שכך היה, חודשים ספורים אח"כ).
העובדות הבסיסיות הצריכות להכרעה בהתדיינות הנוכחית (שאינה הראשונה בין הצדדים, בין בהליכי בוררות, בין בבתי משפט, וחוששני, בהינתן התוצאה שאליה הגעתי כאן, שאף אין זו ההתדיינות המסיימת והאחרונה), הן מועטות בהיקפן, ורובן אף אינו במחלוקת כיום, הגם שבתחילת ההליך נדמה היה שהפלוגתאות מרובות ונרחבות ביותר.
הליך קבלתם של המבקשים לחברות היה שנוי במחלוקת. בעיקר לא השלימו המבקשים (יחד עם מועמדים נוספים שאינם בעלי דין כעת) עם הדרישה לתנאי מוקדם של המצאת אישור על סיום בניית ביתם, בצורה של "טופס 4" המונפק על ידי הרשות המקומית. האגודה ראתה בכך הוכחה להתקיימות הדרישה התקנונית לכך שהמועמד "גר דרך קבע ובפועל" בישוב יתד. המבקשים סברו שדי בכך שהם השלימו את הבניה וגרים בפועל בביתם. הסוגיה נדונה בבוררות בפני עו"ד אופיר כץ, אשר פסק (ביום 18/12/09 להלן: "פסק החברות"), כי הדין עם האגודה, וכי נחוץ להמציא טופס 4 קודם שחברותם של המבקשים תועמד להצבעה.
כאמור, המבקשים קיימו את הוראות פסק החברות, ומלוא הדרישות והמסמכים, שבהם הותנתה הבאת מועמדותם להצבעת האסיפה, קויימו, זמן קצר לאחר נתינת הפסק, במחצית השניה של דצמבר 2009.
לצד זה - הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבורר (בפני ביהמ"ש המחוזי בב"ש) וזאת ביום 5/1/10, וביקשו סעדי ביניים, לרבות סעד שנועד למנוע כינוס האסיפה הכללית שנועדה ל 25/2/10, אולם, מנימוקים שאינם רלוונטיים להכרעה כעת, נמנע ביהמ"ש מהענקת סעדי הביניים הללו, ולא היתה מניעה פורמאלית, או מהדין, להתכנסות האסיפה במועדה. לימים (4/3/10), ביקשו המבקשים שלפני למחוק את הבקשה לביטול הפסק, ככל שמדובר בהם (להבדיל ממבקשים אחרים שאינם בעלי דין כעת. קיים פסק בורר נוסף, מיום 25/3/10, בין האגודה לחבריה, שבגדרו קבע הבורר עו"ד אופיר כץ שהחלטת האסיפה תחשב כמחייבת את האגודה וחבריה).
ההצעה שהועמדה להצבעה ואשר התקבלה, מסדירה את חלוקת הנחלות הפנויות באגודה, ומנגנון פיצוי כספי לאלה שלהם לא יוקצה מגרש. מניסוח הסעיפים שהוצעו עולה, כי מדובר בהחלטה הנטועה לעומקם של נתונים מספריים מפורטים, ולא בכללים עקרוניים שניתן להחילם, על אתר, על עניינם של המבקשים, אם תתקבל עמדתם בדבר הקיפוח וחוסר תום הלב באי-שיתופם בהצבעה. מהיבט זה אקדים את המאוחר: קשה מאוד ליתן לבוש אופרטיבי לסעד, שאמצא כי המבקשים ראויים לקבל. אין לדעת, האם בהינתן קבלתם לחברות של המבקשים עובר ליום 25/2/10, לו כך היה מתרחש, ולו היו גם הם "נלקחים בחשבון" ובמניין החברים הזכאים להקצאה, כיצד היתה נראית הצעת ההחלטה, לא כל שכן, כיצד הדבר היה יכול להשפיע על התוצאה ועל התקבלות ההחלטה הסופית וניסוחה הפרטני. אומנם, המשיבה 1 טוענת, שממילא התמונה לא היתה משתנה וכי המבקשים, ספציפית, לא היו זכאים לנחלה נוספת, אף לא לפיצוי על פי הקריטריונים שנקבעו, אולם, לא רק שב"כ המבקשים חולק על תיזה זו, שבירורה העובדתי חורג מגדרי ההליך כעת, אלא, שאף נוצר מעין "מעגל שוטה", שהרי, אין לדעת כיצד היתה יכולה השתתפות המבקשים באסיפה וזכותם לשכנע, להציע הצעות, וכמובן להצביע עליהן, להשליך על הקריטריונים ועל מפתחות הזכאות.
ההחלטה האמורה מדברת על שמונה נחלות מוקפאות על ידי המינהל (משיב 2, אשר עמדתו הינה כי החלטות האסיפה הכללית, יהיו אשר יהיו, אינן מחייבות אותו כרשות ציבורית. המינהל יפעל לפי נוהליו ומדיניותו. בין היתר - אין כוונה להקצות נחלה נוספת למי שכבר יש לו נחלה, והמבקשים נמנים על סקטור זה. אין למינהל עמדה, ככל הידוע, לגבי החלופה של פיצוי כספי). כמו כן, מדובר בהחלטה על "26 נחלות לאיכלוס על פי ההצעה הזאת. 110 מגרשים בהרחבה קהילתית מפותחים על ידי מנהלת סלע. עיקרון מנחה של ההצעה שיוויון בין החברים. סה"כ 34 משקים של חברים, 21 משקים יזכו לנחלה לבן שני, ו13 משקים של חברים, יזכו בפיצוי (3 נחלות איישו כבר על ידי בן שני של חברים)". קיים הסדר לגבי איכלוס המגרשים בהרחבה הקהילתית לפי התפלגות שפורטה, ונאמר כי "יתרת הנחלות המאושרות לפי הפרוגרמה שלא אויישו ומיועדים לאיכלוס לפי החלטה זו, סה"כ 26 נחלות פלוס שלוש נחלות לבן שני כבר אויישו... שמונה נחלות המוקפאות על ידי המינהל יוקצו לקליטה של מתיישבים שאינם בני המקום, הכוללים את המשפחות שנדחו... 21 נחלות יאוכלסו על ידי מומלצים של חברים באגודה, ושמעוניינים בנחלה לבן שני. (שלוש נחלות כבר אויישו על ידי בן שני של חברים)". בהמשך קיים סעיף של פיצוי כספי ולפיו "משקים של חברים שלא יזכו לנחלה נוספת, יפוצו בערך נחלה פחות עבור תשתיות, סה"כ 280,000 ₪. מספר המשקים שיפוצו הוא 13 משקים. אם יווצר עודף מבקשים לפיצוי (יותר מ 13 משקים של חברים) תיערך הגרלה בין המבקשים".
מהאמור עולה, בבירור רב, עד כמה ההחלטה דנן, לרבות רכיב הפיצוי (הנשען על הנחת יסוד של 13 משקים החולקים את התקציב שיועד לכך), תלויה במערך עובדתי - מספרי מסוים, כאשר כל שינוי בנתוני היסוד, בראייה היפותטית - רטרואקטיבית, מעורר שאלה קשה במישור עד כמה אותה החלטה היתה מתקבלת כלשונה, בנתונים מספריים שונים, ומומחש הקושי ליתן סעד כדוגמת החלה, מכח דיני תום הלב והמניעות, של ההחלטה על המבקשים, שאותה עת לא היו עדיין חברים, וקיומם לא הובא בחשבון לעת ניסוחה והתקבלותה על ידי האסיפה.
משמעות הענקת סעד מעין זה, אינה אלא "כתיבה מחדש" של החלטת האסיפה הכללית, דבר שאינו מתיישב עם גדרי ההתערבות המצומצמים והממוקדים של בית המשפט בהחלטות האסיפה הכללית ובניהול הפנימי של האגודה, דברים שהפסיקה חזרה והדגישה. קושי נוסף, נעוץ בקיומו של פסק בורר, שאוזכר לעיל, והמאשר את תקפות ההחלטה, אולם אין צורך להיכנס לניתוח מעמיק כעת.