ביום 1.2.12 נגדעו בחתף חייה של איריס רוזן ז"ל, בתאונת דרכים מחרידה שנגרמה עקב רשלנות רבתי של הנאשם. המנוחה היתה כבת 44 שנים בלבד במותה ואם לשלושה ילדים, ואחריה תהום עמוקה של כאב ויגון פערה פיה לרגליהם של ילדיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם.
בהכרעת הדין שניתנה בתיק זה ביום 9.9.13, לאחר ניהול משפט הוכחות, נקבע כי במועד הנ"ל, בסמוך לשעה 16:30, נהג הנאשם רכבו בכביש מס' 9119 מכיוון המושבה יסוד המעלה לכיוון כביש מס' 90 שבצפון הארץ. נקבע, כי הנאשם, ללא כל סיבה מוצדקת, נהג רכבו במהירות עצומה, תחת גשם שוטף בכביש עירוני מוצף מים וסחף, במהירות אשר הפקיעה מידו מראש את השליטה המוחלטת ברכב במקרה צפוי של צורך בבלימה או בהטיית ההגה, והכשירה את הקרקע לתאונה. מקרה צפוי כאמור אכן קרה לדאבוננו, כאשר רכב אחר הפריע - מרחוק - להמשך תנועת רכבו של הנאשם, ובעקבות תגובה כלשהי מצד הנאשם, ובהינתן מצב הכביש והמהירות הבלתי סבירה שבה נהג הנאשם את רכבו, איבדו צמיגי הרכב כצפוי את אחיזתם בכביש, הרכב צף ושט לעבר הנתיב הנגדי והתנגש חזיתית ברכבה של המנוחה שהגיע ממול; כתוצאה מהתאונה נהרגה המנוחה והנאשם יצא ללא פגע.
עוד נקבע בהכרעת הדין, כי הנאשם נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תאונה קטלנית צפויה והפקיר את המשתמשים האחרים בדרך לסכנת חיים. המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אופן נהיגתו המסוכנת של הנאשם שהיה בה משום סטייה ניכרת מכל סטנדרט התנהגות סביר, ולא נותר ספק כי התאונה היתה נמנעת אילו נהג הנאשם במהירות סבירה והקדיש תשומת לב מספקת למתרחש בסביבתו. הסכנה שיצר הנאשם בדרך נהיגתו היתה ברורה ומיידית, בבחינת "הכתובת היתה על הקיר", והתוצאה הטרגית לא איחרה לבוא.
לפיכך, הנאשם נמצא אחראי לגרימת מותה של המנוחה, והורשע בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, ובעבירות נלוות שיוחסו לו בכתב האישום.
בישיבת יום 3.11.13 הובאו טיעוני הצדדים לעניין העונש, לאחר שנשמעו בהקשר זה עדויותיהם של אמה, אחיה ובתה של המנוחה, וכן נשמעו עדויותיהם של אשתו ובנו של הנאשם ושניים מחבריו והוגשו שני מכתבים נוספים של חברי הנאשם שהעידו על אופיו הטוב. הנאשם השמיע את טענותיו אחרון לעניין העונש.
אקדים ואומר כי בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לא אתעלם מנסיבותיו האישיות, מעובדת היותו אדם נורמטיבי בדרך כלל עד לתאונה, מהפגיעה של העונש בו ובבני משפחתו ומהנזקים שנגרמו להם בעקבות המקרה. יחד עם זאת, אציין כבר עתה, כי נסיבות אלה אינן שקולות כנגד התוצאות הטרגיות של מעשי הנאשם, וחייה של המנוחה שקופחו ראויים למתן ביטוי הולם בדרך של ענישה מחמירה. הנאשם נמצא כאמור אחראי לגרימת התאונה בה קופד פתיל חייה של אישה צעירה ואם לילדים, שנסעה לתומה בדרכים ואיתרע מזלה ודרכה הצטלבה באותה שעה בדרכו של הנאשם. דרגת הרשלנות של הנאשם, כפי שעולה מהכרעת הדין, ממוקמת ברף הגבוה, ובנסיבות כאלה האינטרס החברתי בשליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח גובר כאמור על המחיר שישלמו הנאשם ובני משפחתו - עם כל ההבנה למצוקתם האישית. פסיקתו של בית המשפט העליון במקרים דומים היא ברורה וחד משמעית, ונראה כי אין בעניינו של הנאשם שבפניי כל ייחוד המצדיק הבחנה (ראו: רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (2006); ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009)).
השאלה הנשאלת אפוא הנה מה יהיה אורך תקופת המאסר שיושת על הנאשם.
העונש הראוי לנאשם בנסיבות המקרה שבפנינו, נקבע בהתאם לעקרונות ולשיקולים המנחים הקבועים בסימן א'1 בפרק ו' שבחלק הכללי של חוק העונשין (תיקון 113 לחוק), ועל רקע מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים לפי פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים והערכאות הדיוניות.
הנאשם ראוי לגמול הולם על מעשיו, גמול אשר ישקף את חומרת העבירה שחיי אדם קופדו בעקבותיה, וכפועל יוצא מכך ייתן ביטוי לכבוד שחברתנו רוחשת לערך המקודש של חיי אדם. הדברים אמורים במיוחד בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין אשר העניק את מעמד הבכורה לשיקול הגמול בענישה (ראו לעניין זה: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל(5.8.13). אכן, חיי המנוחה שנגדעו אין להם תמורה, ושום מאסר לא יביא נחמה ומזור לבני משפחתה המתמודדים עם תחושת אסון כבדה מאז התאונה וכאב קשה מנשוא מלווה אותם מאז מותה - כאב שהוא אף מעבר ליכולתה של נפש האדם להכיל. עדיין, הדרך היחידה למתן ביטוי לחייה של המנוחה שקופחו היא באמצעות הטלת ענישה מחמירה שתכלול מאסר ממשי. בנוסף, חומרת מעשה העבירה משקפת גם את שיקולי ההרתעה אשר מצדיקים החמרה מסויימת בענישה (במסגרת מתחם העונש ההולם), כחלק מן המאבק בתופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו ואשר גובה קורבנות בגוף ובנפש כעניין של יום ביומו.
יחד עם זאת, חומרת העבירה ומידת הפגיעה בערך החברתי המוגן (קדושת החיים) אינם השיקולים הבלעדיים בענישה. העיקרון המנחה בענישה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין מוסיף למשוואה את השיקול בדבר מידת אשמו של הנאשם. כך שאין להתעלם, בהקשר של עבירות ההמתה, ממידת האשם הפחותה של הנאשם לנוכח הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות - שהנה סוג מזערי של יסוד נפשי - ולא בעבירת הריגה שדורשת מחשבה פלילית. העונש המקסימלי בגין עבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית עומד על 3 שנות מאסר לעומת העונש המקסימלי בעבירת ההריגה שדינה 20 שנות מאסר. יש לראות בכך שיקול מקל בעת גזירת העונש אשר מקהה בנסיבות העניין את עוצמתו של שיקול הגמול בענישה. עדיין, וכפי שציינתי לעיל, במדרג עבירות הרשלנות, רשלנותו של הנאשם ממוקמת במקום גבוה - על גבול הפזיזות ממש - והעונש שייגזר ייתן ביטוי הולם לכך. חשוב להדגיש כי מעשה העבירה שביצע הנאשם אינו מתבטא בהתנהגות של רשלנות רגעית או של היסח הדעת, אלא בהחלטה מודעת לנהוג בצורה מסוכנת המגלה אדישות לערכי החברה, זלזול מופגן בשלום הציבור ובטחונו, והתעלמות בוטה מהחוק ומכללי הזהירות הבסיסיים המחייבים כל נהג. בהקשר זה אציין כי, בניגוד לטענת ההגנה, הנאשם אינו זכאי להקלה בעונשו בשל האשם התורם כביכול של נהגת הרכב האחר שהפריעה מרחוק לתנועת רכבו של הנאשם. כפי שנקבע בהכרעת הדין, אשמו של הנאשם היה הסיבה המכרעת לתאונה, והנאשם הוא האחראי הבלעדי לגרימת התוצאה הקטלנית.
לפיכך, ומשנקבע כי רשלנותו של הנאשם ממוקמת כאמור ברף הגבוה, וכאשר נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן ייחודיות במידה המצדיקה הבחנה בינו לבין מרבית הנאשמים המורשעים בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, אין מנוס מהמסקנה כי עונש המאסר שיוטל על הנאשם ירוצה מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת יחסית. אין בכך כאמור התעלמות מההשלכות הקשות שעשויות להיות לעונש זה מבחינת הנאשם ובני משפחתו, כי אם העדפת האינטרס החברתי שבענישה והאינטרס של קורבן העבירה ובני משפחתה על פני האינטרס של הנאשם ובני משפחתו (ראו: ע"פ 287/13 פלונית נ' מדינת ישראל (16.6.13); רע"פ 1436/12 תראוה נ' מדינת ישראל (2012); ע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009); וראו גם: רע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012); רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012).
בית המשפט אמור ומצווה לעשות כל אשר לאל ידו כדי להטמיע בקרב הציבור נורמות של הקפדה על כללי נהיגה זהירה. מן הראוי שבית המשפט ייתן מהלכים להוראת סעיף 304 לחוק העונשין אשר "בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקיפוח חיי אדם ... להזהיר ולהתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזול בחיי אדם. המחוקק הוא שקבע שלמרות שבעבירה זו נעדר היסוד הנפשי (המנס-ריאה), הרי זו עדיין עבירה פלילית, וזאת כאמור מפאת החשיבות שמייחס המחוקק לערך קדושת החיים (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל (1994).
ברי כי אין די ברטוריקה הקובעת סטנדרט התנהגותי מחמיר, ויש לגבות את האמירות שבהכרעת הדין בענישה הולמת אשר תבטא את חומרת הסטייה מסטנדרט זה.
בראי ההלכות של בית המשפט העליון, ונוכח רשלנותו החמורה של הנאשם, נסיבות התאונה ותוצאותיה, סבורני כי מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, עומד על תקופה שבין 18 ל- 30 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לפסילה בפועל שבין 10 עד 15 שנים (ראו לדוגמא: רע"פ 5619/12 חמאד נ' מדינת ישראל (2012)).
בגזירת עונשו של הנאשם, אתחשב כאמור בנסיבותיו האישיות ובהשלכות העונש עליו ועל בני משפחתו, ומאידך לא אוכל להתעלם מעברו הכולל 29 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה (מאז שנת 1988), שמתוכן 8 הרשעות קודמות בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת.
לאור כל האמור לעיל, ובמאזן כל השיקולים, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:
1. מאסר בפועל לתקופה של שנתיים.
הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו ביום 5.12.13 עד השעה 10:00 בבית המעצר קישון, או במתקן כליאה אחר שיורה עליו שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על הנאשם לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפון: 08-9787377 או 08-9787336.
2. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים.