השופטת ד' ברק-ארז:
1. דייר מוגן תוקף באלימות את בעל הנכס שבו הוא מתגורר. האם תקיפה מסוג זה מקימה עילה לפינויו של הדייר המוגן מביתו? וביתר פירוט - האם ניתן לומר שאירוע התקיפה מניח בסיס לעילת הפינוי הסטטוטורית הנסבה על דייר "שדרכו להטריד"? שאלות אלה ושאלות קשורות שעניינן היקף הפיצוי הנלווה לפינוי, אם אמנם הונח לו בסיס, התעוררו בפנינו במקרה זה.
התשתית העובדתית וההליכים עד כה
2. עיקריה של התשתית העובדתית למחלוקת שבפנינו כבר נפרסו בהחלטתי מיום 13.6.2013, שנסבה על הבקשה שהוגשה לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן בעניין זה על-ידי בית המשפט המחוזי. להלן אחזור על עיקרי הדברים, על מנת להניח תשתית להכרעה בסכסוך המר שנפל בין המשיב לבין המבקש (המכונה בהמשך הדברים המערער, בשל כך שבקשת רשות הערעור שלו התקבלה על-ידנו ונדונה כערעור).
3. המשיב הוא דייר מוגן המתגורר מאז שנת 1980 בדירה בראשון לציון (להלן: הדירה). בשנת 2008 רכש המערער את הדירה מבעליה הקודמים, לצד דירה נוספת הממוקמת אף היא באותו בניין, ושבה הוא עבר להתגורר עם רכישתה על ידו. בין המשיב לבין המערער, שגרו מאז בשכנות, התגלעו סכסוכים, שכללו טענות של המערער בדבר התנהגות "מציקה" מצד המשיב, ובכלל זאת השתלטות על תיבות דואר וטלטול סולם בעת שהמערער טיפס עליו, ומנגד טענות של המשיב על כך שהמערער הטריד אותו כדי להביא לפינויו מהדירה, ובכלל זה התקין מצלמות בכניסה לה ואף הציב במקום פח אשפה. לכל אחד מהם הסברים משלו באשר לאופן התפתחותם של הסכסוכים, ולא ניתן לומר כי למי מהצדדים אחריות בלעדית לסכסוכים אלו. ביום שבו אירעה ההתפרצות האלימה הגיע המערער בסמוך לדלת הדירה שבה התגורר המשיב על מנת לצלם את המקום. בתגובה לכך, תקף המשיב את המערער באופן חמור - הוא הכה באגרופיו את המערער בחזהו ובראשו, והוסיף להכותו אף כאשר נשכב המערער על הארץ וניסה להגן על עצמו. בשלב זה, נטל המשיב אבן והכה באמצעותה בראשו ובפניו של המערער וכן משך בשערות ראשו של המערער. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרמו למערער שבר וחתך באפו וכן חבלות נוספות בפנים ובחלקי גוף אחרים, וכיום הוא סובל מנכות בשיעור 10% עקב הפגיעה באפו ומנכות בשיעור 10% עקב הפגיעה בפרקי הלסת.
4. בשל מעשים אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום. ביום 14.2.2010 הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 2965/09, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) את המשיב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך לכך, נגזר על המשיב עונש של חמישה חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 2,500 שקל. כמו כן, חויב המשיב בתשלום 5,000 שקל פיצוי למערער. עוד קודם לכן, שוחרר המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, במסגרתה נאסר עליו לשהות בעיר ראשון לציון. ביום 29.10.2009 קיבל בית משפט השלום בראשון לציון (ב"ש 10729/09, השופט א' שוורץ) את בקשת המשיב לעיון חוזר בתנאי השחרור וצמצם את צו ההרחקה במובן זה שאסר על המשיב להתקרב למרחק הנופל מ-250 מטר מדירת המערער, וממילא נאסר עליו לשהות בדירה שבה התגורר בטרם האירוע. ביום 4.2.2010 הוציא בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ט 8544-02-10, השופט א' יקואל) צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: החוק למניעת הטרדה מאיימת) במסגרתו נאסר על המשיב להתקרב לביתו של המערער, כלומר אף לדירתו של המשיב עצמו. תוקפו של צו זה הוארך בהמשך עד ליום 8.5.2010.
5. תחילתו של ההליך המשפטי שבפנינו בתביעה שהגיש המערער לבית משפט השלום בראשון לציון ביום 1.2.2010, שבה עתר לפינויו של המשיב מהדירה על-פי העילה הקבועה בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), היינו בנסיבות שבהן "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". במסגרת הדיון בתביעה, ביום 9.5.2010 הוציא בית משפט השלום צו עשה זמני לפינוי המשיב מהדירה עד להכרעה בהליך העיקרי. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על צו זה נדחתה. בסיום ההליך, קיבל בית משפט השלום את תביעתו של המערער בפסק דינו מיום 19.7.2011 (ת"א 2401-02-10, השופטת א' סורוקר).
6. בפסק דינו עמד בית משפט השלום על כך שככלל די באירוע בודד כדי להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, ובלבד שמדובר באירוע בודד שעוצמתו וחומרתו רבות במיוחד עד כדי יצירת חשש להכבדה על מגורי הבעלים בדירתו. בפסיקתו זו הנחה עצמו בית משפט השלום בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א (מחוזי ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה (13.7.2006) (להלן: עניין מדני) שבו הורה בית המשפט המחוזי על פינוי דיירת מוגנת שבני משפחתה תקפו את בנה של בעלת הנכס, תוך התניית הפינוי בתשלום פיצוי. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום כי במקרה דנן מדובר באירוע אלימות חמור במיוחד, המניח בסיס לחשש משמעותי למסוכנות הנשקפת למערער מצד המשיב, למרות שהאחרון נעדר עבר פלילי. זאת, במיוחד נוכח העובדה שבעדותו לא לקח המשיב אחריות על מעשיו ואף הכחיש שביצע אותם, למרות שהודה בהם במסגרת ההליך הפלילי. הוא הוסיף וציין כי למעשה היה נטוש בין הצדדים סכסוך מתמשך, שהוביל לתלונות הדדיות במשטרה אף בטרם אירוע התקיפה, ועל כן קיים חשש ממשי להישנות האלימות מצד המשיב. בית משפט השלום הוסיף והתחשב גם בכך שהדירה ודירת מגוריו של המערער צמודות זו לזו, וקבע כי כאשר מצרפים עובדה זו לאלימות החמורה והחריגה שבה נקט המשיב, קמה עילת פינוי.
7. עם זאת, בית משפט השלום הוסיף וקבע כי למשיב יש זכות לקבל את חלקו בדמי המפתח (למרות שאין לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה), כסעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. לצורך כך, התחשב בית משפט השלום בעובדה שהמשיב היה כבן 65 בעת שניתן פסק הדין, במצבו הכלכלי הקשה, בעובדה שבני משפחתו אינם יכולים לתמוך בו, וגם בעובדה שהמערער לא השלים עם נוכחותו של המשיב בדירה כדייר מוגן. בסופו של דבר, הורה בית משפט השלום כי הצו הזמני יהפוך לקבוע, וכי המשיב יפנה את הדירה לצמיתות, בכפוף לכך שהמערער ישלם לו פיצוי בסך של 121,996 שקל.
8. הן המערער והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המערער הלין בעיקר על כך שבית משפט השלום הורה לו לשלם למשיב פיצוי בגין פינוי הדירה, ואילו המשיב הלין על כך שבית משפט השלום הורה לו לפנות את הדירה לצמיתות.
9. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בפסק דינו מיום 5.5.2013 (ע"א 31606-10-11, סגן הנשיאה א' שילה והשופטות מ' נד"ב ו-ו' פלאוט). בית המשפט המחוזי פסק כי מאחר שמעשה התקיפה היה אירוע חד פעמי הרי שחרף חומרתו הוא אינו מקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר המתייחס, כאמור, לדייר ש"דרכו להטריד או להרגיז". בית המשפט המחוזי סבר שיש לאבחן את המקרה דנן מעניין מדני, הן משום ששם ארעה תקיפה חמורה בהרבה שפצעה קשה את בנה של בעלת הבית, והן משום שבאותו עניין הנכס שבמחלוקת היה בית עסק, להבדיל מדירת מגורים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לתרומתו של המערער ליחסים המתוחים בין הצדדים, כמו גם לעובדה שבין המערער לבין בעלת הבית שקדמה למשיב היו יחסים טובים. כן קבע בית המשפט המחוזי שבית משפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב ולעובדה שמשמעות פסק הדין היא שהמשיב ימצא עצמו ללא קורת גג. לפיכך, הוא קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המערער. מייד עם מתן פסק הדין, שב המשיב לדירה, שבה לא התגורר במשך תקופה של כארבע שנים.
10. ביום 7.5.2013 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין ובמסגרתה עתר לכך שחזרתו של המשיב לדירה תעוכב. בהמשך, ביום 5.6.2013 הוגשה בקשת רשות לערער על פסק הדין לבית משפט זה, ולצידה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בעקבות כך, ביום 5.6.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי משהוגשה בקשת רשות ערעור, נתונה סמכות עיכוב הביצוע לערכאת הערעור, ולפיכך הורה על מחיקתה של הבקשה שהוגשה אליו.
11. בהחלטתי מיום 13.6.2013 הוריתי על עיכוב ביצועו של פסק הדין, בכפוף לתנאים שנועדו למנוע את הותרתו של המשיב ללא קורת גג עד להכרעה בערעור, ובמרכזם חיובו של המערער להעביר למשיב סך של 1,500 שקל בכל חודש כל עוד יהיה עיכוב הביצוע בתוקף, על מנת שהמשיב יוכל לעשות שימוש בסכום זה לשם שכירת מקום מגורים חלופי, עד שתינתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור והערעור
12. כאמור, עניינם של הצדדים הגיע בפנינו במסגרתה של בקשת רשות ערעור, לאחר שההליך המשפטי ביניהם החל בתביעה שהוגשה בבית משפט השלום, כמפורט לעיל. נוכח אופייה העקרוני של המחלוקת הנוגעת לפרשנות הוראותיו של חוק הגנת הדייר הודענו על מתן רשות ערעור על אתר ועל דיון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפיה. יוער כי אף המשיב לא חלק על כך שראוי לתת רשות לערער במקרה מסוג זה. ראוי להבהיר, כי רשות הערעור ניתנה אך בשאלה המשפטית הנוגעת לפרשנותו של סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר והתנאים להפעלתו. טענות אחרות שהעלו הצדדים בכל הנוגע לעובדות המקרה ולעילות פינוי אחרות (למשל, על רקע מחלוקות באשר לתשלום שכר הדירה במלואו) אינן טענות בעלות אופי עקרוני המצדיקות רשות ערעור וממילא נוגעות לקביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות שדנו בתיק, שאין מקום להתערב בהן כעת. המשך הדברים יעסוק אפוא אך בטענות הנוגעות לעניין שבו ניתנה רשות הערעור.
הטענות בערעור
13. המערער טען בפנינו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתעלם מן האלימות הקשה שהופעלה כלפיו, המצדיקה את פינויו של המשיב מן הדירה. לשיטתו, מסקנה זו מתבקשת מ"קל וחומר" בהשוואה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מדני, שבו תקפו בני משפחה של הדייר המוגן את בעלת הבית, בעוד שבענייננו תקף את בעל הבית הדייר עצמו. בנוסף לכך, המערער סבור כי משהתקיימה עילת הפינוי אין מקום להורות על פיצויו של המשיב. המערער טען בעניין זה, במישור העקרוני, כי למעשה אין כלל עיגון חוקי למנגנון של פיצוי הדייר המוגן במקרה של פינוי, וכן הוסיף, כי בנסיבות העניין המשיב לא הוכיח כי אמנם שילם דמי מפתח בסך של 110,000 שקל ישן תמורת זכות הדיירות שלו, כפי שטען, ואף לא הוכיח כי מצבו הכלכלי קשה.
14. מנגד, טען המשיב כי פינויו מן הנכס יותיר אותו במצב קשה ביותר - ללא קורת גג, וזאת בשלהי חייו ולאחר שהשקיע את כל כספו בזכות ל"דמי מפתח". הוא אף העלה טענות רבות באשר לתרומתו של המערער לקנטורו, עד אשר ברגע אחד, בלתי מייצג, איבד את השליטה העצמית. לשיטתו, לא נשקפת ממנו כל מסוכנות ואין לקבוע ש"דרכו להטריד או להרגיז" ובוודאי שלא קמה עילה לפנותו מן הדירה.
המסגרת החקיקתית ופרשנותה עד כה