מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום נ' הלוי ואח'

1.         חמישים וחמישה המשיבים פלשו            /עלו לקרקע על הר אלדד, כשלושה ק"מ דרומית מערבית לאתר עבדת שבהר הנגב והחלו בהקמת ישוב ו/או התנחלות במקום. המקרקעין אליהם פלשו המשיבים הינם מקרקעי ציבור בבעלות המדינה, בניהול מקרקעי ישראל (ממ"י) בייעוד של שטח פתוח. לאיש מהמשיבים אין זכות נטענת כלשהי במקרקעין ואין טענה לזכות כלשהי.

            אין חולק כי הפלישה/העלייה לקרקע המאורגנת הייתה ביום 4.8.13 - ובו ביום פרסמו המשיבים (המזהים עצמם כמאורגנים בגוף ששמו "גרעין הראל") הודעה באתר האינטרנט שלהם כדלהלן:

            "עלינו לקרקע ב- 4 באוגוסט והקמנו את היישוב בדרך של חומה ומגדל... ההר נמצא ברשות מינהל מקרקעי ישראל... בנינו בשטח 35 מבנים... התקנו מערכת סולארית". (לטענת המשיבים כבר במהלך יולי 2013 הם ביצעו בשטח מדידות ופעולות התארגנות לקראת הפלישה לקרקע ב- 4.8.13).

2.         ביום 7.8.13 (שלושה ימים לאחר הפלישה) הבחין פקח של ממ"י בשורת "כיפות" שצצו בשטח הנ"ל ובסיור שערך במקום ב- 9.8.13 מצא במקום שורות מבנים ארעיים בנויים משלדי מוטות ברזל מחופים ביריעות בד ובמספר אוהלים דמויי טיפי אינדיאנים, בסככות, באוהלי קמפינג ובכלי רכב רבים. במקום סבבו אנשים רבים.

            המשיבים הציגו עצמם בפני הפקח (באמצעות המשיב 1) כ"גרעין התיישבות" שבחרו להקים יישוב בשטח הנ"ל.

            לאחר התראת פינוי שמסר להם הפקח (ביום 9.8.13), לאחר הגשת תלונה על הסגת גבול למשטרת דימונה (ביום 11.8.13),  פנה ביום 18.8.13 מנהל מרחב דרום בממ"י במכתב לב"כ המשיבים בו הודיע בין היתר כדלהלן:

            "...נבקש להודיעך למען הסדר הטוב כי רשות מקרקעי ישראל מתכוונת לממש בימים הקרובים את זכותה במקרקעין לרבות בדרך של עשיית דרך עצמית, וכי תפעל כאמור בעת שיסתייע הדבר בידה במגבלות הזמן העומד לרשותה.

            מדובר במקרקעין הרשומים על שם המדינה בהם אין למרשיך זכות כלשהי.

            היבט זה לבדו מחייב לפנות לאלתר את מי שבחרו לעשות דין לעצמם ולפלוש לקרקעות מדינה.

            בפרט נכונים הדברים שעה שייעוד המקרקעין אינו מאפשר הכשרת הפלישות בשטח אף לא באופק התכנוני הנראה לעין".

3.         בתגובה, ולמחרת היום (20.8.13), פנו המשיבים לבימ"ש השלום בבאר שבע ב"בקשה בהולה לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין" נגד ממ"י ובה עתרו ל"צו בהול ומידי "לביטול והפסקת כל הפעולות הבלתי חוקיות ו/או העומדות להתבצע על ידי המשיב (ממ"י)... בישוב הנמצא בהקמה במקום הידוע כהר אלדד ברמת הנגב...".

            ממ"י בתגובתה שבכתב טענה כי המדובר בחבורת פולשים למקרקעי ציבור - שבבעלות ובהחזקת המדינה - מבלי טענה כלשהי לאיזו זכות שהיא באותם המקרקעין - ועל כן דין בקשתם לסעד של צו מניעה זמני להידחות על הסף מתוך העדר ניקיון כפיים.

            לגופם של דברים טען ממ"י בתגובתו כי מדובר בפלישה טרייה למקרקעי ציבור (מיום 4.8.13) ועל כן זכאית היא, כמחזיקת המקרקעין בדין, לפנותם מהמקרקעין עפ" הוראות סעיפים 18 ו/או 21 לחוק המקרקעין.

4.         בהחלטה מיום 21.8.13 קבע בית המשפט השלום (כב' השופט אור אדם) כי הבקשה שבפניו הינה לצו מניעה זמני דהיינו "סעד מן היושר אשר הבא לפתחי ביהמ"ש לבקש אותו חייב לבוא כאשר הוא נקי כפיים".

            ביהמ"ש הוסיף וקבע כי "אין מחלוקת כי - אין בידי המבקשים כל אישור להקמת הישוב, כי הם עשו דין לעצמם, התיישבו על אדמת המינהל ללא אישורים ואף הקימו מבנים ללא היתרים. מכך עולה בבירור כי ידיהם אינן נקיות".

            כמו כן הוסיף ביהמ"ש קמא וקבע כי בבחינת סיכויי התביעה העיקרית (בטרם הוגשה אותה השעה) "...יש ממש בטענות המשיבה (ממ"י) כי בהעדר זכויות שבדין, דבר שבו מודים המבקשים (המשיבים דנן - י.א.), הסיכוי שיינתן צו מניעה קבוע בסופו של התיק העיקרי הינו סיכוי נמוך יחסית".

על אף שתי קביעות ברורות אלה פנה ביהמ"ש קמא לבחינת "מאזן הנוחות בין הצדדים" ומצא כי "הכף נוטה דווקא לכיוון המבקשים באשר אי מתן צו המניעה יכול להביא לשינוי ממשי בטרם יתבררו הנסיבות".

            לאור זאת החליט ביהמ"ש קמא כדלהלן:

            "סופו של דבר, כאשר אני מאזן בין השיקולים לקבלת הבקשה אשר נובעים בעיקרם ממאזן הנוחות, בין השיקולים לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני הנובעים בעיקר מהיעדר ניקיון כפיים וסיכויים נמוכים לקבלת התביעה העיקרית, נראה לי כי יש מקום למתן צו, אולם יש להתנותו בערבויות משמעויות". ביהמ"ש נעתר אפוא לבקשת המבקשת (המשיבים דנן) והורה בצו מניעה זמני על ממ"י שלא לנקוט בהליכים לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין בכפוף לערבויות עצמיות וצד ג'.