מדינת ישראל נ' סנקר

החלטה

רקע

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשקלון, כב' השופטת רבקה בן יששכר, בבפ"מ 6612-06-13 מיום 17.7.13, לפיה הורה על ביטול הודעת איסור שימוש ברכב.

ביום 26.6.13 נעצר רכב המשיב לבדיקת בוחן תנועה. בבדיקה זו מצא הבוחן כי ברכב מותקנים רכיבים שתוארו כ"מגינים פריקים" על החלונות ובגוף הרכב. הבוחן מסר "הודעת איסור שימוש", לפי תקנה 308 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), סימן כי המערכת הפגומה היא ה"מרכב", וקבע כי ניתן להעביר הרכב לשם ביצוע התיקונים בגרירה בלבד. בד בבד עם הודעת איסור השימוש הוצא גם דו"ח "ברירת משפט".

לבית משפט השלום לתעבורה הוגשה "בקשה לביטול איסור השימוש". בהודעה זו נטען כי אין ראיה לכאורה לפגם מכני או חסר כלשהו ברכב וכי ההודעה הוצאה שלא כדין ושלא בהתאם לנהלים. לפיכך התבקש בית המשפט להורות על ביטול הודעת איסור השימוש והשבת הרישיון למבקש.

הדיון בבקשה התקיים ביום 8.7.13. יוער בדרך אגב שפרוטוקול הדיון נרשם בכתב יד, ויש להצטער על כך. שכן, מעבר לקושי הרב במיוחד שנגרם בכך, מן הסתם, לכב' השופטת בעת הדיון, הדבר מקשה גם על הצדדים ועל אחרים הנדרשים לעיין בכתוב.

לגופו של עניין, טען ב"כ המשיב (המבקש דהתם) כי מדובר בפריטים שהם פריקים ולכן אינם משפיעים על "מרכב" הרכב. כן טען כי התנגדות המשטרה למיגון נובעת משיקולים זרים, שאינם שיקולי תעבורה. עוד טען לפגמים טכניים בהודעת איסור השימוש. המדינה השיבה קצרות כי אף אם אין תקנה ספציפית האוסרת על הוספת מיגון, מדובר בהוספה מהותית, הדורשת את אישור רשות הרישוי. הוצג הנוהל המשטרתי לעניין מיגון כלי רכב, ונטען כי משהוסף מיגון ללא אישור רשות הרישוי, שוב אין מנוס מלאסור השימוש. מטעם זה הופנה בעל הרכב למשרד הרישוי על מנת להסדיר העניין.

לאחר הדיון בבית המשפט, ביום 11.7.13 הגישה המדינה בקשה לבית המשפט למחוק את הבקשה בשל חוסר סמכות עניינית (המדובר בבקשה שהוגשה בכתב יד, על נייר "מזכר", במסמך שהוכתר כ"תגובה" במקום כ"בקשה"). הטענה הייתה כי מדובר בהשבתה מנהלית, שביטולה אינו בסמכות בית המשפט. כן נטען כי "ניתן להעלות טענה של חוסר סמכות עניינית בכל שלב". בית משפט קמא הנכבד דחה טענה זו מבלי לבקש תגובה, וזאת במסגרת ההחלטה העיקרית. לנימוקי בית המשפט בהקשר זה אתייחס בהמשך.

לגופו של עניין, קיבל בית המשפט לתעבורה את טענת המשיב דנן (המבקש דהתם). בית המשפט דחה את טענת המדינה אשר ראתה בתוספות המיגון הפריקות בבחינת "שינוי מבנה הרכב". בית המשפט הפנה לכך שאין הגדרה ל"מבנה הרכב" בתקנה 380 האוסרת על שינוי המבנה, ואין התוספות המדוברות מוגדרות כאיסור בשום תקנה אחרת. בית המשפט קבע, בסיכומו של דבר, כי "התמונות אשר הוצגו לבית המשפט ממחישות כי אכן האביזרים בגינם הוצאה הודעת איסור השימוש הינם פריקים ולא מהווים שינוי רכב". בית המשפט הוסיף כי "יוצא איפוא כי הודעת איסור השימוש הוצאה שלא כדין וללא סמכות, ולמעשה הפעולה בטלה" (ההדגשה במקור). מכאן הערר.

ערר המדינה ודיון

הערר מכוון נגד שתי הקביעות של ערכאת הדיון. הן הקביעה שקיימת סמכות עניינית לבית משפט השלום לתעבורה לדון בבקשה לביטול הודעת איסור שימוש לפי תקנה 308, והן הקביעה לגופו של עניין, לפיה אין החלקים המדוברים מהווים שינוי במבנה הרכב, בהיותם חלקים פריקים ולא קבועים.

יאמר כבר עתה כי מקבל אני טענתה הראשונה של המדינה אודות העדר סמכות לדון בבקשה לביטול ההודעה לפי סעיף 308, במסגרת זו. לפיכך, איני סבור שיהיה זה נכון להביע כל עמדה בשאלה אם הודעת איסור השימוש הוצאה כדין ואם רכיבי המיגון שהוספו לרכב, בהיותם פריקים, אינם יכולים להיחשב כשינוי במבנה הרכב.

השלב בו הועלתה שאלת הסמכות

לפני הדיון בשאלת הסמכות לגופה, יש להתייחס לשלב בו הועלתה הטענה. המדינה לא העלתה את טענת הסמכות מיד עם פתיחת ההליך ואפילו לא בפתח הדיון, אלא רק מספר ימים לאחר סיום הדיון לגופו של עניין, בעוד ההחלטה נכתבת. הבקשה למחיקה על הסף הוגשה כ"הודעה בכתב", בשלב מאוחר בהחלט, כאמור. כב' השופטת סברה כי בקשה זו, אשר הוגשה באיחור, וללא רשות בית המשפט, ראוי היה לה שלא תקבל כל התייחסות, ואך לפנים משורת הדין השיב בית המשפט לשאלת הסמכות, נוכח חשיבותה המשפטית.

לעניין אמרת אגב זו של בית המשפט לתעבורה, טוענת המדינה שניתן להעלות את שאלת הסמכות בכל שלב, ואפילו בשלב הערעור, ומכל מקום לא נדרשה המדינה לקבל את רשות בית המשפט להעלאת הטענה. בהקשר זה מבקשת המדינה להקיש להוראות סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

טענה זו של המדינה אינה מדויקת כל צרכה. אמנם, בעבר התקיים כלל לפיו טענת העדר סמכות עניינית יכולה להיטען בכל שלב, וראוי לה אף שתועלה ביוזמת בית המשפט, בכל שלב בו החשש מתחוור לעיניו. אולם, כלל זה עוד כלל מוחלט עוד, בוודאי בעידן "הבטלות היחסית". העובדה שכללי סדר הדין מאפשרים האיחור לנאשם בפלילים, אשר כוחו הפרוצדוראלי רב וההגנה על זכויותיו מרובה, אינה מלמדת שהכלל יחול בהכרח גם על המדינה, בהליכים שאופיים שונה לגמרי.

כידוע, בשנים האחרונות, בהליכים האזרחיים נקבע כלל אחר בהקשר זה. כלל, לפיו אם הטענה אינה מועלית בשלבים הראשוניים של ההליך, אפשר שהדבר יתפרש כהסכמה למתן סמכות לבית המשפט, וכך אף יוקנה בפועל סמכות לבית המשפט לדון בעניין (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים ואח' פ"ד נו(6)295 (2002), והפסיקה שהמשיכה במגמה זו גם עד לאחרונה ברע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי ואח' (מיום 25.12.12)). אולם, עיון בפסיקה זו מלמד שאין חסימת הטענה המאוחרת מהווה סנקציה דיונית אוטומטית, בגין כל מחדל של בעל דין. הקביעה שקיימת סמכות עניינית מתוך השתק של בעל הדין המעלה הטענה באיחור, תיעשה אך ורק אם מדובר בשלב מתקדם מאוד של ההליך, כגון לאחר שנות התדיינות או לאחר שניתן פסק דין בערכאת הדיון. כן יעשה שימוש באפשרות חסימת הטענה המאוחרת, כאשר מתברר שהשיהוי באזכור שאלת הסמכות נעשה בחוסר תום לב, על מנת להשיג יתרון דיוני.

במקרה דנן, אין יסוד לומר שהמדינה נמנעה מהעלאת הטענה בעת הדיון בחוסר תום לב, אלא בחוסר תשומת לב בלבד. אף אין לומר שמדובר היה אז בשלב מתקדם מאוד, בו לא ראוי עוד להידרש לטענה. אמנם, מדובר בשלב בו הדיון הסתיים והצדדים המתינו למתן ההחלטה על ידי בית המשפט. אך מאידך גיסא, ההחלטה טרם ניתנה, הדיון לא כלל מאמץ משמעותי של הצדדים, כגון הבאת עדים, ראיות רבות או אסמכתאות מורכבות. מדובר בדיון משפטי אחד, לא קצר אך לא ארוך במיוחד, בו הוצג הנוהל המשטרתי והוצגו תמונות הרכיבים המפורקים.

אשר על כן, טוב עשה בית המשפט לתעבורה אשר בסופו של דבר נדרש לטענה ופסק בה. יוער, שלא הזדמן לנציג בעל הרכב לומר את דברו בעניין הסמכות, שכן טענת המדינה נדחתה על הסף, ומבלי לבקש תגובה. אולם, במסגרת הדיון בערר, ניתנה ההזדמנות להתייחס לעניין זה, בכתב ובעל פה, ולפיכך, לצורך הדיון לפני, הושלם החסר.

שאלת הסמכות לגופה