כוונת שיתוף ספציפי בבית מגורים מלפני הנישואין

האם התובעת זכאית להירשם כבעלים של מחצית מבית המגורים שבו מתגוררים הצדדים ומה סכום המזונות שעל הנתבע לשלם לשלושת ילדיו?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         הצדדים נשאו זל"ז כדמו"י ביום 4.9.98 ומנישואין אלו  נולדו לצדדים שלושה ילדים: נ' ילידת 2003, א' יליד 2005 וי' ילידת 2008.

2.         ביום 23.5.99 העבירו הוריו של הנתבע, לנתבע  ולאחותו,  את זכויותיהם במגרש ב... במתנה  (להלן: " המגרש").

3.         ביום 21.6.00 חתמו הצדדים על הסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.9.00 (להלן גם: " ההסכם").

4.         בהסכם נקבע, כי כל רכוש שיש לצדדים במועד החתימה וכל רכוש שייצבר או יתקבל בעתיד במתנה או בירושה ע"י מי מהצדדים, יהיה רכוש משותף. אולם, ביחס למגרש נקבע, כי הוא יישאר בבעלותו הבלעדית של הנתבע " וייחשב בכל עת רכושו שלו" והוא לא ייכלל ולא  ייחשב כחלק מן הרכוש המשותף. נקבע גם, כי זכויות הבעל במגרש "הינן מלאות ומוחלטות ולא תושפענה כהוא זה כתוצאה מבנייה או השבחה או מכל סיבה שהיא".

5.         בהסכם נקבע גם כי: " במידה וייפרדו דרכיהם של בני הזוג, תהא האישה זכאית לפיצוי קצוב בסך 25% משווי חלקו של הבעל במקרקעין ובהקשר זה מצהירה האישה כי מובן וידוע לה כי זכויותיו של הבעל במקרקעין מגיעות רק עד כדי מחצית שווים".

6.         ביום 5.1.07 חתם הנתבע על תצהיר מתנה שבו הוא העניק מחצית מחלקו במגרש לתובעת ללא תמורה. בתצהיר נאמר גם כי: " הנני מצהיר כי אין בכוונתי ובדעתי לחזור בי ממתנה זו מעתה ואילך". באותו יום, חתמה התובעת על תצהיר הסכמה לקבלת המתנה.

7.         סמוך לאחר מכן, הגישו הצדדים בקשה משותפת לביטול ההסכם. בדיון שהתקיים ביום 27.2.07 הצהיר המבקש כי: " אני מבין כי אני מוותר על טענותיי בכל הנוגע לזכויותיי במקרקעין המצוינים בהסכם". התובעת הצהירה כי: " אני מבינה כי אני מוותרת על  הפיצוי המגיע לי" ושני הצדדים הצהירו  כי: " אנו מבינים שעל יחסינו  חלות עדיין הוראות חוק יחסי ממון". בית המשפט נענה לבקשת הצדדים וביטל את ההסכם.

8.         על המגרש נבנה בית ולצורך הבנייה, נטלו הצדדים שלוש הלוואות בסך כולל של מעל מיליון ש"ח. שני הצדדים רשומים כלווים. הפעולות הקשורות בבנייה נערכו במהלך השנים 2006-2009 והיתר בנייה ניתן ביום 23.9.08 (נספח ז1 לכתב התביעה).

9.         עו"ד שלקוביץ טיפל עבור הצדדים ברישום הזכויות במגרש. מאחר והזכויות לא היו רשומות כלל ע"ש הנתבע ואחותו בלשכת רישום המקרקעין, פעל עו"ד שלקוביץ לרישום הזכויות ע"ש הנתבע ואחותו.

10.        שולם מס רכישה עבור עסקת המתנה בין הצדדים  ואף החברה המשכנת רשמה בפנקסיה הערה על העברת הזכויות ( נספחים ד' - ה' לכתב התביעה).

11.        בתחילת שנת 2010, לאחר שבניית הבית הושלמה,  עברו הצדדים וילדיהם להתגורר בו.

12.        ביום 4.10.10 נרשמו הזכויות במחצית המגרש ע"ש הנתבע בלשכת רישום המקרקעין  ומחצית המגרש השנייה נרשמה ע"ש אחות הנתבע. הנתבע טוען כי לאחר שעו"ד שלקוביץ מסר לו  כי הוא השלים את העברת הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, הוא ביקש ממנו שלא להמשיך בפעולות הנדרשות לרישום עסקת המתנה בינו  לבין התובעת בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, הנתבע נותר רשום כבעלים של המגרש (המחצית - שהרי המחצית השנייה שייכת לאחות הנתבע) והתובעת  לא נרשמה כבעלים של מחצית מזכויות הנתבע במגרש.

13.        ביום 16.2.11 התייצבו הצדדים בפני עו"ד שלקוביץ וחתמו שוב על תצהירי מתנה זהים לאלו שהם חתמו עליהם ביום 5.1.07. גם בתצהיר זה, הצהיר הנתבע כי " אין בכוונתי ובדעתי לחזור בי ממתנה זו מעתה ואילך".

14.        עו"ד שלקוביץ לא ביצע את רישום את עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין וכעבור כחצי שנה, בחודש אוקטובר 2011, משיחסי הצדדים עלו על שרטון, הגישה התובעת תביעות כנגד הנתבע ובין היתר הגישה גם תביעה רכושית שבמסגרתה היא עתרה לפס"ד הצהרתי שייקבע שהיא בעלת מחצית מזכויות הנתבע במקרקעין ובבית שנבנה עליו.  

15.        הנתבע טוען כי הוא רשאי היה לחזור בו מהמתנה שהעניק לתובעת וזאת משני נימוקים:  האחד - המתנה לא הושלמה ולכן לפי סעיף 5 (ב) לחוק המתנה תשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק המתנה") הקובע כי: " כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה", הוא רשאי היה לחזור מהמתנה שהעניק לתובעת. הנימוק השני הוא,  שלאור התנהגותה המחפירה של התובעת כלפיו, אשר העלילה עליו עלילת כזב שהוא אלים ומסוכן ואף טענה כי הוא פגע מינית בבתם, הוא רשאי לחזור בו מהמתנה לפי סעיף 5 (ג) לחוק המתנה.

16.        הנתבע טוען כי כל השנים הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת ואף בניית הבית  מומנה בעיקר מכספי משכנתא שהוא פרע מחשבונו הפרטי וכן בסיוע אמו וחבריו. לטענתו, התובעת לא תרמה דבר לבניית הבית "לא ברוח ולא בחומר" וכלל לא התעניינה בבית, מאחר וידעה כי הוא שלו בלבד. לדברי הנתבע, הבית הוא נכס חיצוני שעל פי חוק יחסי ממון תשל"ג - 1973 (להלן: " חוק יחסי ממון"), אינו בר איזון ושייך לו בלבד.

17.        התובעת טוענת כי הבית נבנה מכספים משותפים והיא היתה מעורבת בבנייה ולא בכדי הנתבע העניק לה את מחצית מזכויותיו בבית במתנה. התובעת טוענת כי הנתבע ויתר בתצהירו על הזכות לחזור בו מהמתנה  ואין יסוד לטענה כי היא התנהגה כנגדו בהתנהגות מחפירה. כמו כן, התובעת טוענת כי מאחר ובית הצדדים היא "גולת הכותרת של החיים המשותפים" קיימת כוונת שיתוף ספציפי בבית והוא שייך גם לה מכח הדין הכללי  ומכח העובדה כי הצדדים הסכימו ביניהם כי הבית הוא משותף.  הנתבע טוען מנגד כי: "הדין הרלוונטי היחיד שיש להחיל  על נסיבות המקרה אלו דיני המתנה". לדבריו, מאחר והצדדים חתמו על תצהירי מתנה, אין להחיל את דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" שעה שהצדדים פעלו על פי המתווה של חוק המתנה. לטענתו: "חתימת התובעת על תצהירי המתנה מהווה עבורה השתק שיפוטי מלטעון כל טענה אחרת אודות שיתוף ספציפי במקרקעין... שכן התצהירים מייחדים את עילת התביעה לדיני המתנה בלבד מכיוון שמדובר במסמך משפטי מפורט המגדיר עסקה מסוימת ומעיד על כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים" (סעיף 7 לסיכומיו).