השופט ע' פוגלמן:
האם יש מקום להחלה שונה של אמות המידה שנקבעו לעניין הימנעות מהרשעה בפלילים, כאשר מדובר בעבירות רגולטוריות (אסדרתיות) מסוג אחריות קפידה? זו השאלה העומדת להכרעתנו בהליך זה.
1. בחודש אפריל 2004, ביצעה חברת סלקום בע"מ (להלן: סלקום) - באמצעות חברת חפרפר (1992) בע"מ (להלן: חפרפר) - עבודות לצורך הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים לאורך כביש עכו-חיפה. במהלך ביצוע החפירה נפגע קו סניקה ראשי האוסף שפכים מישובי הסביבה אל המכון לטיהור שפכים חיפה. כתוצאה מהפגיעה בקו הסניקה, התפרץ ביוב גולמי, הציף את האזור וזרם ישירות אל תעלת הניקוז ומשם לאפיק נחל גדורה. בשל הפגיעה בקו הסניקה והצורך בתיקונו המיידי, הושבתו כל מערכות הולכת השפכים בישובים רבים שמצפון לנחל הקישון. במהלך היממה שבה נותקו מערכות הולכת הביוב, זרמו שפכי הישובים שמצפון לנחל הקישון אל נחל גדורה וממנו לנחל הקישון. בעקבות אירוע זה, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה, שבו יוחסו לחברות עבירות שונות לפי חוק המים, התשי"ט-1959, החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 וחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. בכתב האישום הואשמו גם שלושה בעלי תפקידים בחברות: המשיב 1, מר דוד שבתאי (להלן: שבתאי), שימש במועד האירוע בתפקיד מנהל ההקמה של התשתיות האופטיות מטעם סלקום, ומכוח תפקידו זה היה ממונה על מר עופר אופנהיים (להלן: אופנהיים), מנהל פרויקטים באזור חיפה מטעם סלקום, ומנהל הפרויקט מטעמה. המשיב 2, מר אריאל פולקביץ-פלג (להלן: פלג) היה מנהל פרויקטים בחפרפר, והיה אחראי על ביצוע הפרויקט מטעמה.הנאשמים הואשמו בכך שהם נמנעו מלברר כנדרש את מיקומו המדויק של קו הסניקה והחלו בעבודת הקידוח בלא לדעת מיקומו המדויק, חרף כך שהם מודעים לאפשרות הפגיעה בקו הסניקה ולהתפרצות השפכים. וכן לא נמנעו מפעולה שיש בה לזהם מים, הזרימו במעשיהם חומרים למקור מים, גרמו לריח חזק, השליכו פסולת ולכלכו את רשות הרבים.
פסק הדין של בית משפט השלום
2. בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' פרדלסקי) הרשיע את סלקום, חפרפר והמשיבים בעבירה על חוק המים וחוק שמירת הניקיון, אך זיכה אותם מהעבירות לפי החוק למניעת מפגעים. לעומת זאת, אופנהיים זוכה מכל העבירות שיוחסו לו. נמצא כי סלקום וחפרפר לא ביצעו במקום האירוע חפירת גישוש לאיתור קווי הסניקה - וזאת בניגוד לדרישת עיריית חיפה - אלא רק במקומות אחרים במרחק של 60-20 מטרים ממקום פיצוץ הצינור. הנאשמים, כך נקבע, הסתמכו על השערותיו של מר חיימוביץ, עובד באיגוד ערים חיפה לביוב, בנוגע למקום קו הסניקה, ובחרו שלא לבצע חפירות גישוש כנדרש. נוכח הקביעה כי התקיימו יסודות העבירות לפי חוק המים והחוק לשמירת הניקיון, הורשעו החברות בביצוען בצוותא, כמו גם פלג ושבתאי כנושאי משרה בחברות. לעומת זאת, הנאשמים זוכו מעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, וזאת מחמת הספק, לאחר שלא הוגשו ראיות מספיקות להוכחת הטענה שהאירוע גרם ריח חזק או בלתי סביר. טענת הגנה מן הצדק שהעלו הנאשמים - נדחתה.
3. במסגרת שמיעת הטיעונים לעונש, ולבקשת באי-כוחם, החליט בית משפט השלום להפנות את עניינם של פלג ושבתאי לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מבחן בעניינם. שירות המבחן המליץ לבטל את הרשעת השניים, ולהטיל עליהם 150 שעות לתועלת הציבור (של"צ). בגזר דינו, דחה בית משפט השלום את המלצת שירות המבחן, והרשיע את פלג ושבתאי בעבירות שתוארו לעיל. בית משפט השלום עמד על החומרה הטמונה בעבירות של איכות הסביבה, ועל הנזק הרב הכרוך בהן. בהתאם, ציין בית משפט השלום כי יש להחמיר בענישת האחראים על עבירות סביבתיות מתוך שיקולי הרתעה. בצד האמור, סקר בית משפט השלום את ההלכה הפסוקה הנוגעת לביטול הרשעה, ומצא כי אין בנסיבות העניין טעמים מיוחדים המצדיקים את ביטול ההרשעה.
4. לאחר בחינת טיעוני הצדדים לעונש, הטיל בית משפט השלום על חברת חפרפר וחברת סלקום קנס בסך 100,000 ש"ח והתחייבות בסך של 200,000 ש"ח להימנע מעבירות למשך שנתיים. בנוסף, הטיל בית משפט השלום על המשיבים שלפנינו (פלג ושבתאי) קנס בסך 8,000 ש"ח והתחייבות בסך של 16,000 ש"ח להימנע מעבירות למשך שנתיים.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון וא' קיסרי) קיבל באופן חלקי ערעורים שהוגשו לו (הן מטעם הנאשמים, הן מטעם המדינה) על פסק הדין של בית משפט השלום. ראשית, זיכה בית המשפט המחוזי את הנאשמים מעבירות לפי חוק המים, לאחר שנמצא כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש. צוין כי במועד האירוע נושא כתב האישום, העבירות לפי חוק המים היו עבירות מחשבה פלילית ולא עבירות אחריות קפידה, ובמקרה דנן לא התקיים בנאשמים היסוד הנפשי שנדרש לצורך הרשעתם בדין. בית המשפט הוסיף כי אילו הניתוח היה נעשה לפי הדין במתכונתו הנוכחית - התוצאה הייתה שונה. בהמשך, הותיר בית המשפט המחוזי על כנה את הרשעת החברות בעבירות לפי החוק לשמירת הניקיון, וכן את הקביעה כי המשיבים ביצעו עבירות אלה. עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי - על יסוד טעמים שיפורטו להלן - על ביטול הרשעתם של המשיבים. בצד האמור, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה, הרשיע את החברות בעבירות לפי החוק למניעת מפגעים, וקבע כי המשיבים ביצעו עבירות אלה. בית המשפט המחוזי לא מצא לשנות מגזר הדין של הערכאה הדיונית, אך נוכח ביטול הרשעת המשיבים, הומר הקנס שהוטל עליהם לפיצוי שישולם לקרן לאיכות הסביבה.
6. במוקד הבקשה לרשות ערעור שלפנינו, עומדת החלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את הרשעתם של המשיבים, הגם שנקבע כי הם עברו עבירות כמפורט לעיל. הכרעתו זו של בית המשפט המחוזי הסתמכה על ניתוח העבירות שביצעו המשיבים כעבירות אסדרתיות, המצדיקות נקיטת גישה שונה מאשר זו הנוהגת בהלכה הפסוקה ביחס לשאלת ההימנעות מהרשעה בפלילים. בית המשפט המחוזי ציין כי חלק מהעבירות האסדרתיות נושאות מידה פחותה של אשם מוסרי, ומצדיקות התייחסות שונה מבחינת הסנקציה הפלילית המוטלת בגינן. בפרט, הדגיש בית המשפט המחוזי את הכתם החברתי הכרוך בהרשעה בפלילים ועמד על כך שככלל מנגנוני אכיפה מינהליים מתאימים יותר לטיפול בתופעות שבהן עוסקים החוקים הסביבתיים. נמצא כי הואיל ובנקודת הזמן הנוכחית, אין בחוקים שבהם עסקינן (חוק למניעת מטרדים וחוק השמירה על הניקיון) הוראות המאפשרות לרשות להטיל סנקציה מינהלית בגין הפרתן, אין מנוס משימוש בדין הפלילי ככלי אכיפה. עם זאת, בית המשפט סבר כי את הכלל שנקבע בפסיקה ביחס לאי-הרשעה (כחריג מצומצם), יש להחיל באופן שונה כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות, לרבות אלה המבוססות על אחריות קפידה. להשקפתו, בעבירות מעין אלה שלא נפל בהן פגם מוסרי (כגון רצון להתעשר על חשבון הציבור), תיטה הכף לטובת אי-הרשעה. האיזון הראוי בנסיבות אלה ייקבע לפי חומרת העבירה, נסיבות ביצועה ותוצאותיה, ומן העבר השני - מאפייני הנאשם. לשיטתו, אם מדובר בעבירה ראשונה, אזי ניתן להימנע מהרשעה. לעומת זאת, כאשר מדובר בעבריין חוזר, וכאשר סנקציות קודמות לא מנעו המשך ביצוע עבירות מצידו, לא יהיה מקום להימנע מהרשעה.
7. ביישום כלל זה על נסיבות העניין, קבע בית המשפט כי אין מקום להרשיע את המשיבים. בית המשפט עמד על כך שאין חשש כי ההרשעה כשלעצמה תביא להידרדרות בהתנהלותם הנורמטיבית של המערערים או לחלופין כי היעדר הרשעתם תביא לשיקומם. בצד האמור, מצא בית המשפט כי הרשעה פלילית תביא בהסתברות בלתי מבוטלת (הגם שהדבר לא הוכח כדבעי) לפגיעה בסיכוי העסקתם של המערערים בתחום מיומנותם; במסלול הקידום שלהם; וכן בהתפתחותם העסקית. בנוסף, ההרשעה הפלילית במקרה זה - כך נקבע - כוללת סטיגמה חברתית קשה, שאינה מוצדקת בנסיבות העניין. על כן, סיכם בית המשפט המחוזי, אין הלימה בנסיבות העניין בין טיב המעשה שנעשה על ידי המשיבים לבין החומרה העונשית שבהרשעתם. נוכח ביטול הרשעתם של המשיבים, המיר בית המשפט את הקנס שהוטל עליהם לפיצוי כספי באותו סכום שישולם לקרן לאיכות הסביבה.
טענות המדינה
8. המדינה מבקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וטענותיה מכוונות אך לשאלת ביטול הרשעתם של המשיבים שלפנינו. לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי קבע כי ככלל הרשעת נאשם שביצע עבירה אסדרתית (ובכלל זה עבירה של אחריות קפידה) תיעשה רק בנסיבות מיוחדות. לשיטת המדינה, קביעתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה להלכה שנפסקה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב) שלפיה הרשעה בפלילים היא הכלל, ואילו ביטול הרשעה יישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. המדינה סבורה כי קביעתו השגויה של בית המשפט המחוזי, חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וככזו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית רחבה, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
9. לגופם של דברים, נטען כי הכלל שקבע בית המשפט המחוזי הוא שגוי, וכי ראוי להחיל את הכלל המחייב הרשעה גם בעבירות נושא ההליך דנן. ראשית, עומדת המדינה על החשיבות החברתית העומדת בבסיס עבירות אסדרתיות בכלל, ובתחום הסביבה בפרט, ומפנה לפסיקה הנוגעת לאינטרס הציבורי המצדיק ענישה מרתיעה בעבירות אלה. שנית, המדינה חולקת על אמירתו של בית המשפט המחוזי כי עבירת אחריות קפידה הינה עבירה קלה, ש"הציבור סבלני כלפיה ואינו מגלה כלפיה שאט נפש". קביעה זו, כך נטען, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה שעמדה על האינטרס הציבורי בהרשעה ובענישה מרתיעה דווקא בעבירות רחבות תפוצה מעין אלה. שלישית, נטען כי היעדר דרישה של יסוד נפשי בעבירות הנ"ל אינו צריך להביא למדיניות שונה ביחס לסוגיית ההרשעה בפלילים. לשיטת המדינה, הוויתור על הוכחת היסוד הנפשי בעבירות אחריות קפידה זכה לאיזון בדמות מתן אפשרות לנאשם להוכיח כי פעל ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, וכי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. בנוסף, החוק קובע כי נאשם לא יידון אדם למאסר בגין הרשעתו בעבירת אחריות קפידה, אלא אם הוכח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות. רביעית, מדגישה המדינה את המשמעות המעשית הנגזרת ממדיניות אי-ההרשעה שבה נקט בית המשפט המחוזי, והיא כי לא ניתן יהיה להטיל על הנאשם שעבר עבירה קנס הולם, אלא פיצויים בלבד. חמישית, נטען כי בית המשפט המחוזי העביר למעשה את הנטל להוכחת קיומן של נסיבות המצדיקות הרשעה, אל כתפי התביעה, ובכך מקשה עד מאד על רשויות אכיפת החוק לחקור בנוגע לנסיבות אלה, ולהוכיחן בפני בית המשפט. בפרט, טוענת המדינה כי נסיבות הקשורות למניעים כלכליים שעומדים בבסיס ביצוע העבירות הן לרוב בידיעתם הבלעדית של העבריינים.
10. בעניינם הפרטני של המשיבים, נטען כי נסיבותיהם האישיות אינן מצדיקות הימנעות מהרשעה, וכי לא הוכח שקיים יחס בלתי סביר בין מידת הפגיעה ובין חומרת העבירה, כנדרש בפסיקה.
טענות המשיבים
11. שבתאי סומך את ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וטוען כי ממילא אין עילה - בנסיבות העניין - למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לדבריו, בית המשפט המחוזי יישם את הדין הנוהג על נסיבות העניין ולא סטה מהלכת כתב. שבתאי מדגיש כי כאשר מדובר בנאשם נורמטיבי, אין כל רלוונטיות לשאלת השפעת הרשעה על סיכויי השיקום, שצוינה בעניין כתב כתנאי להימנעות מהרשעה. לדבריו, החלה תכליתית של הלכת כתבמתייחסת לשקלול של כלל הנסיבות, ובחינת התנאים הבאים: (א) האם העבירה אינה בדרגת חומרה גבוהה המחייבת הרשעה; (ב) האם מצבו ומאפייניו האינדיבידואליים של הנאשם מאפשרים להימנע מהרשעה (היעדר עבר פלילי, גיל, מצב בריאותי ונסיבות אישיות); (ג) האם נזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה גבוה בצורה שאינה מידתית מהאינטרס הציבורי שבהרשעה. לפיכך, לשיטתו, בית המשפט המחוזי ממילא לא נדרש לשנות או לסטות מהלכת כתב, שמותאמת לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. ביישום הכלל שנקבע בהלכת כתב על נסיבות העניין, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי ניתן להימנע מהרשעת המשיבים - יישום שאינו מצדיק התערבות. לחילופין, נטען כי הקביעות העקרוניות שעליהן חולקת המדינה ממילא לא נדרשו לשם הכרעה.
12. פלג סבור אף הוא כי אין עילה למתן רשות ערעור בנסיבות העניין, וכי המדינה לא הצביעה על חריגה ממדיניות הענישה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". בתשובתו לבקשה, מדגיש פלג את נסיבותיו האישיות המצדיקות - לשיטתו - הימנעות מהרשעה. הוא מפנה לתסקיר שירות המבחן שבא בהמלצה להימנע מהרשעה, וטוען כי אם יורשע, יפגע הדבר בסיכויי פרנסתו (על רקע הדרישה במכרזים רבים להציג אישור בדבר היעדר עבר פלילי).