עניינו של הערר שבפני בזכותו של נאשם לקבל את הרישום הפלילי המלא של עד או מתלונן, כולל תיקים שנסגרו.
ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 1.8.2013, בגדרה הורה בית המשפט להעביר למשיב את גליון ההרשעות של המתלונן לרבות תיקי חקירה שנסגרו.
1. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתמצית, המשיב הואשם בכך שדקר את המתלונן מספר דקירות בחלקים שונים בגופו, לאחר שהמתלונן הגיע לדירת המשיב, הקיש על דלתו, קילל אותו, וניסה לתקוף אותו בקביים עמם הוא מתהלך.
בא כוח המשיב הגיש לבית משפט קמא בקשה לקבלת חומר חקירה, לרבות רישומו הפלילי של המתלונן, על רקע טענת המשיב כי פעל מתוך הגנה עצמית.
2. בהחלטתו מיום 9.7.2013 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) כי מאחר שכתב האישום מעלה תמיהה לגבי התנהגות המתלונן, יש להעביר לידי ההגנה את רישומו הפלילי, וכן "פרפראזה על טיב ומספר תיקי חקירה שנפתחו, ללא פירוט הרשימה", זאת בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 684 (2007) (להלן: הלכת בניזרי).
3. בעקבות החלטה זו הגישה המדינה לבית משפט קמא בקשת הבהרה, בה התבקש בית המשפט להבהיר כי החלטתו בעניין הפרפראזה אינה מתייחסת לרשימת התיקים הסגורים של המתלונן.
בהחלטתו מיום 1.8.2013 (כב' השופט מ' רניאל) הבהיר בית המשפט כי על המדינה לכלול בפרפראזה את כל תיקי החקירה שנפתחו, לרבות אלה שנסגרו.
לבקשת המדינה, הורה בית המשפט (כב' השופט א' אליקים) על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 14 יום לצורך הגשת ערר, ומכאן הערר שלפניי.
4. העוררת טוענת כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה עליה להעביר למשיב פרפראזה המתייחסת לתיקי החקירה שנסגרו בעניינו של המתלונן, עומדת בסתירה להוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם).
העוררת ביקשה להבחין בין מידעים הנוגעים להרשעות קודמות ולמשפטים תלויים ועומדים שאותם ניתן למסור להגנה בהתאם למבחן הרלבנטיות, לבין מידע הנוגע לתיקים סגורים, אשר לפי סעיף 11א לחוק המרשם אינו ניתן להעברה אלא לגופים המנויים בתוספת השלישית, ואשר בית המשפט וההגנה אינם נמנים עליהם. לשיטת העוררת, סעיף 78 לחסד"פ מסייג את הוראת סעיף 74 ומוציא מתחולתו חומר שגילויו אסור לפי כל דין. לפיכך, אין הוראת סעיף 74 לחסד"פ גוברת על הוראת סעיף 11א לחוק המרשם.
לבסוף, העוררת טוענת כי עמדתה עולה בקנה אחד עם דברי בית המשפט בהלכת בניזרי, שם נערכה הבחנה בין שלושת סוגי המידעים וצויין כי מידע לגבי תיקים סגורים יינתן רק לגופים המנויים בתוספת השלישית.
5. המשיב התנגד לערר וטען כי הרישום הפלילי של המתלונן ועברו הפסיכיאטרי, רלוונטיים עד מאוד להליך העיקרי, נוכח התנהגותו התמוהה של המתלונן, כפי שעולה מכתב האישום עצמו. המשיב תמך יתדותיו בהחלטתו של השופט מלצר בבש"פ 3099/08 ו-3489/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (23.2.2009) (להלן: עניין אברהמי).
6. אקדים ואומר כי דין הערר להתקבל, אך לא מן הטעמים עליה ביססה העוררת את עררה.
לא כל אימת שבית המשפט נדרש לסוגיה של עיון וגילוי חומר חקירה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ, יש טעם לחזור ולהידרש לתילי ההלכות שנערמו במהלך השנים בנושא זה. לכן, אקצר בדברים ואומר כי הרציונל שבבסיס הגילוי הוא חקר האמת וזכות הנאשם להליך הוגן. השלב הראשון בבחינת בקשה במסגרת סעיף 74 הוא בחינת הרלבנטיות של החומר לאישום על פי פוטנציאל ההגנה של הנאשם, מבחן המתפרש על דרך ההרחבה (ראו, לדוגמה, בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו, בפסקה 22 (13.8.2009), מבחן הפורש מצודתו אף על הפריפריה של האישום (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (1985); בש"פ 7553/10 בר אושר נ' מדינת ישראל והאסמכתאות שם (7.2.2010)).
במקרה דנן, גם העוררת אינה חולקת כי נוכח התנהגותו והתנהלותו התמוהה של המתלונן, יש רלבנטיות לרישום הפלילי שלו. עוד אציין, כי מהחלק שאינו שנוי במחלוקת ברישום הפלילי, עולה כי הופסקו הליכים פליליים נגד המתלונן על פי סעיף 170 לחסד"פ ובית המשפט הורה על אישפוז כפוי. יש בכך כדי לאשש את הרלבנטיות של הרישום הפלילי של המתלונן לקו ההגנה של המשיב, נוכח ההתנהגות התמוהה של המתלונן. המחלוקת מתמקדת אפוא אך ורק בשאלת התיקים הסגורים.
7. עיינתי ברישום הפלילי מכוח סמכותי לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ וכפי שראוי לעשות, הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי, על מנת לבחון טענות של רלבנטיות וחיסיון, בבחינת "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין פת בסלו" (בבלי, יומא ס"ז א') (רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בר (27.6.2007); בש"פ 5766/10 נפע נ' מדינת ישראל (2.9.2010) (להלן: עניין נפע)). מצאתי כי לצורך קו ההגנה של המתלונן, די והותר במרשם הפלילי שהועבר אליו, ואין מקום להורות על מתן פרפראזה גם לגבי התיקים שנסגרו. מכל מקום, אפיס דעת בא כוח המשיב ואציין כי אין מדובר בתיקים "טריים", וחלקם אף מהעבר הרחוק.
בכך יכול הייתי לסיים. אלא שנוכח טענת העוררת, כי לאור סעיף 11א לחוק המרשם נאסר על בית המשפט לעיין ברישום הנוגע לתיקים סגורים, מאחר שבית המשפט אינו נכלל ברשימת הגופים המורשים לעיין ברישום זה על פי התוספת השלישית לחוק המרשם, ומאחר שהנושא חוזר ועולה בבתי המשפט, ארחיב מעט בעניין.
8. חוק המרשם נועד להסדיר העברת פרטי הרישום במאגרי המשטרה "בין מוסדות המדינה לבין עצמם ובין מוסדות המדינה לאזרחים פרטיים" (אברהמי פסקה 15ב). החוק מבחין בין "המרשם הפלילי" הכולל הרשעות וסוגים שונים של החלטות המפורטות בסעיף 2 לחוק (כגון צווי מבחן; קביעה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין או שאינו בר-עונשין), לבין "רישומים אחרים", שאותם רשאית המשטרה לנהל לצרכיה כאמור בסעיף 1(ג) לחוק (עניין אברהמי פסקה 15א; השופט פינקלשטיין בב"ש (חיפה) 1854/05 אבו שעב נ' פרקליטות מחוז חיפה (20.7.2005)). סעיפים 11 ו-11א לחוק המרשם הפלילי מלמדים אותנו כי בגדר "הרישומים האחרים" כלולים תיקים תלויים ועומדים ותיקים סגורים (וראו לעניין זה בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 4-6 (1996); בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3) 134, 138 (2001)).
סיכומו של דבר, שבמסגרת המרשם יש להבחין בין המרשם הפלילי לבין "הרישומים האחרים" שמנהלת המשטרה (להלן: המרשם הפנימי). יש להבחין בין שלושה סוגים שונים של רישומים: