פסק דין
התובע הינו הבעלים של כלב מסוג בוקסר גזעי (להלן: הכלב), הנמצא ברשותו מזה כ- 4 שנים.
בערב ראש השנה, שנת 2011 שהו התובע ומשפחתו אצל אחותו המתגוררת בנתניה בסמוך לחוף הים. ביתה של אחות התובע, כמו בתים אחרים באותו הרחוב, ממוקם על צוק בגובה 10 מטרים מעל פני הים.
על פי גרסת התובע, בבוקר יום 29.9.11 טייל התובע עם כלבו לאורך שביל עפר המצוי בסמוך לבית אחותו, מבלי שידע כי שהם מטיילים על הצוק. לפתע, החל הכלב לרוץ "באמוק" (ריצה פראית) תוך שהרצועה ניתקה מאחיזתו של התובע. מספר שניות לאחר מכן מעד הכלב ונפל מהצוק אל החוף. התובע מיהר וירד בדרך צדדית על מנת להגיש עזרה לכלב. עם הגעת התובע לחוף הוא מצא את כלבו שרוע על החול מתבוסס בדמו, והוא הבחין כי ארובת עינו השמאלית התרסקה והוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. התובע נשא את כלבו על זרועותיו והסיעו לווטרינר בבית ברל בכפר סבא. בהגיעו למקום אובחן מצבו של הכלב כקשה והוא עבר סדרה של טיפולים.
טענות התובע
התובע טוען כי עיריית נתניה התרשלה באי הצבת שילוט מתאים המתריע בפני הסכנה הצפויה בהליכה בתוואי הדרך באזור הצוק, ובהימנעותה מהקמת גדר שתמנע מעבר מהולכי רגל לאזור המסוכן. לטענת התובע, רשלנות העירייה הובילה לנפילתו של הכלב ולפציעתו הקשה, ועל כן קמה החובה לפצותו מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
התובע מפנה בהקשר זה לחוזר מנכ"ל משרד הפנים מספר 4/2001 שפורסם ביום 21.8.11, המורה לראשי העיריות והמועצות לנקוט בכל האמצעים הדרושים לאזהרת הציבור ולהרחקתו מאזורים הנתונים בסכנת התמוטטות לרבות הצבת שלטים המתריעים על הסכנה, הן בגג המצוק והן למרגלותיו ו/או גידור באזורים המסוכנים כדי למנוע גישת עוברים ושבים.
בהסתמך על הוראה זו טוען התובע, כי ניתן היה לצפות מהעירייה, כעירייה סבירה, להציב גדר שתמנע מהציבור את הגישה לצוק, ולמצער לשים שילוט רחב היקף המזהיר את הציבור המתהלך באזור מפני הסכנה. חיזוק לעמדתו מוצא התובע בשילוט שהציבה העירייה למרגלות הצוק על חוף הים המזהיר את הציבור מסכנת מפולת, וכן בעמודים שמצויים על גג הצוק שלגירסתו נשאו בעבר שלט וכיום הם ריקים כתוצאה מהזנחה של העירייה.
עוד טוען התובע כי הימנעות העירייה מגידור האזור בו עלולות להתרחש מפולות, ומהצבת שלטי אזהרה, עולים כדי הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ח-1968, המטילים על העירייה חובה לדאוג למצב התקין של הדרכים בתחום שיפוטה.
אשר לנזק טוען הנתבע כי בעקבות הנפילה נגרמה לכלבו פציעה קשה, ובגינה עבר טיפולים רפואיים הכרוכים ב- 6 ימי אשפוז, ניתוח להוצאת עין ימין, ניתוח לקיבוע הקרפוס הימני והשמאלי, בדיקת CT, בדיקות דם ונטילת תרופות אנטיביוטיות ומשככי כאבים. כמו כן נשא התובע בהוצאות עבור השגחה בפנסיון. הוצאות אלו אמד התובע בסך כולל של 20,461 ₪.
כמו כן עותר התובע לפיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו לו בעקבות פציעת הכלב, הכוללים נסיעות לטיפולים רפואיים והפסד 14 ימי עבודה. התובע העמיד ראש נזק זה על סך 5,000 ₪.
טענות הנתבעת
לטענת העירייה התובע לא הוכיח כי הוא מחזיק בכלב כדין, מאחר והוא לא הציג רישיון מעודכן להחזקת כלב ולא הוכיח מתן חיסונים כנדרש עד ליום האירוע.
עוד טוענת העירייה כי עומדת לה חזקת התקינות של הרשות המינהלית, כי היא פעלה כדין, כפי שרשות עירונית סבירה היתה פועלת. לעמדתה, התאונה התרחשה בשדה המצוי מעבר לרחוב סלול שקצהו תחום בסלעים. התובע טייל עם כלבו באזור השדה מחוץ לדרך הסלולה, ומשלא נקט באמצעי זהירות נאותים לקח על עצמו סיכון מחושב כהגדרתו בסעיף 5 לפקודת הנזיקין.
לפיכך טוענת העירייה כי התובע הוא זה שהתרשל בשמירה על כלבו, והפר את חובתו מכוח סעיף 7 לחוק עזר נתניה (פיקוח על כלבים), תשל"ו-1976.
העירייה מוסיפה וטוענת כי התאונה אירעה מחמת אשמו המלא, או אשמו התורם והמכריע של התובע, אשר ניתק כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לעירייה לבין האירוע נשוא התביעה.
אשר לנזק טוענת העירייה כי התובע לא צירף חוות דעת רפואית או תעודת רופא כנדרש בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ועל כן הוא מנוע מלהעלות טענות שברפואה כאמור בתקנה 137.
דיון
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי העירייה הינה אחראית לאירוע התאונה. מסקנה זו מבוססת על שתי עוולות מסגרת המתקיימות במקרה זה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
הפרת חובה חקוקה