כללי
1. לפניי תביעתו של התובע לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, לביתו, בעקבות הריסת ביתו של אחיו, ביחס אליו הוצא צו הריסה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945. לטענת התובע, בעת שהנתבעת הרסה את ביתו של אחיו, שהיה מצוי בקומה שמעל לביתו של התובע, נגרם נזק רב לביתו שלו, וכתוצאה מכך הוא נאלץ להרוס את ביתו ולבנותו מחדש.
2. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה לנוכח החסינות המוקנית לה כמדינה. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אף לגופו של עניין דין התביעה להידחות בשל אי הוכחת התרשלות מצידה ואי הוכחת נזק.
רקע
3. ביום 13.6.03 לפנות בוקר הגיע כוח הנדסי של צה"ל, בליווי כוח חי"ר, לכפר דורא הסמוך לחברון, על מנת להרוס את ביתו של מחבל בשם אנס כאמל מצטפא מסאלמה (להלן: "
המחבל"), שביצע פיגוע ירי באולם שמחות באשדוד ביום 10.3.02, או בסמוך לכך, וכן פיגועים נוספים. ביתו של המחבל, שהוא בן אחיו של התובע, היה מצוי במבנה בן שתי קומות. בקומה הראשונה התגורר התובע עם בני משפחתו, ובקומה השנייה התגורר אחיו של התובע עם בני משפחתו, בכללם בנו - המחבל. התובע נדרש על ידי כוחות צה"ל שהגיעו למקום לפנות את בני משפחתו מהבית, ולאחר זמן מה פוצצה באופן מבוקר הקומה השנייה של המבנה, ביתו של המחבל. בתמצית ייאמר, כי טענתו של התובע היא, שפיצוץ הקומה השנייה שבמבנה גרם לנזק כבד לקומה הראשונה, וכפועל יוצא מכך הוא נאלץ, בהוראת עיריית הכפר דורא ולנוכח העובדה שהמבנה הפך למסוכן למגורים, להרוס את ביתו כליל ולבנותו מחדש.
השאלות שבמחלוקת
4. הנתבעת טוענת שיש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדה בשל חסינות המוענקת לה. הטענה העיקרית שמעלה הנתבעת בהקשר זה היא, כי בנסיבות המקרה הנדון עומדת לה חסינות בגין "פעולה מלחמתית" הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "
החוק"). לחילופין ולגופו של עניין טוענת הנתבעת להיעדר רשלנות מצידה ולאי הוכחת קיומו של נזק מצידו של התובע.
5. אדון תחילה בטענת המדינה לקיומה של חסינות מכוח ההוראה שבסעיף 5(א) לחוק.
פעולה מלחמתית
6. בטרם יובאו טענות הצדדים בעניין זה, תובא להלן הקדמה קצרה הנחוצה לעניין. כידוע, הכלל הקבוע בסעיף 2 לחוק הוא, שדין המדינה, לעניין אחריות בנזיקין, הוא כדין כל גוף מאוגד. ואולם, לכלל זה קיימים חריגים המנויים בחוק. החריג הרלבנטי לענייננו מצוי בסעיף 5(א) לחוק, שזו לשונו:
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל."
דהיינו, הסעיף מקנה למדינה חסינות מפני הגשת תביעות נגדה ומנשיאה באחריות נזיקית כאשר מדובר ב"פעולה מלחמתית" שנעשתה על ידי צה"ל.
7. בפסק הדין בעניין
בני עודה (ע"א 5964/92
בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)) עמד בית המשפט העליון על הטעמים העומדים ביסודה של החסינות המוענקת למדינה. וכך, בין היתר, נאמר באותה פרשה על ידי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' ברק:
"מהי התכלית המונחת ביסוד הפטור המוענק למדינה מאחריות בנזיקין בגין "פעולה מלחמתית" של הצבא: דומה שהגישה הינה כי פעולות מלחמתיות הגורמות נזק לפרט אינן צריכות להיות מוכרעות על-ידי דיני הנזיקין הרגילים. הטעם לכך הוא כי פעולות מלחמתיות יוצרות סיכונים מיוחדים אשר הטיפול בהם צריך להיות מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה. הסיכון הוא מיוחד מבחינת יוצר הסיכון (איש הצבא המבצע פעולה מלחמתית, המתכנן אותה והמדינה השולחת אותו למשימותיו); הסיכון הוא מיוחד מבחינת הניזוק (בין שהוא "אוהב" ובין שהוא "אויב"), והסיכון הוא מיוחד מבחינת היקף הנזק. התפיסה הינה כי דיני הנזיקין הרגילים אינם מתאימים להסדרתו של סיכון מיוחד זה. חוסר התאמה זה נובע מעצם מהותם של דיני הנזיקין העוסקים בחלוקת סיכונים בגין פעולות מזיקות בחיי היומיום של אדם במדינתו. אין הם מתאימים כאשר הסיכון שבפניו ניצבים הפרט והכלל הוא חריג ויוצא-דופן. פעולות מלחמתיות יוצרות מעצם טיבן וטבען סיכונים אשר מערכת הדינים ה"שיגרתית" לא נועדה להתמודד עמהם...
ודוק, הגישה אינה כי "פעולה מלחמתית" היא מחוץ לתחומי המשפט. הגישה הינה כי בעיית האחריות האזרחית בגין פעולות מלחמתיות צריכה להיקבע מחוץ לדיני הנזיקין הקלאסיים."
8. מובן, כי היסוד להבנת היקף תחולתה של החסינות שמקורה בסעיף 5(א) טמון במשמעותו של המונח "פעולה מלחמתית". במשך שנים ארוכות מאז חקיקתו של החוק (בשנת 1952) לא נקבעה בו הגדרה למונח זה, ובית המשפט העליון נדרש לפרשנותו. בפרשת
בני עודה הותוו על ידי בית המשפט העליון קווים מנחים לצורך הבחנה בין פעולות "שיטור" שמבצע צה"ל, אשר בגינן אין המדינה חסינה, לבין "פעולה מלחמתית", שבמסגרתה תחול החסינות. נקבע, כי המסקנה האם פעולה מסויימת היא פעולה "מלחמתית" נגזרת מן הסיכון המלחמתי המיוחד הכרוך בפעולה, והיא נלמדת מכל נסיבות האירוע: מטרת הפעולה, מקום האירוע, משך הפעילות, זהות הכוח הצבאי הפועל, האיום שקדם לה ונצפה ממנה, עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו, ומשך האירוע (רא' פסקה 10 (סיפא) לפסק הדין בעניין
בני עודה; רע"א 3866/07
מדינת ישראל נ' אלמקוסי (2012); ע"א 1459/11
עזבון חרדאן ז"ל נ' מדינת ישראל (2013)).
9. חודשים אחדים לאחר שניתן פסק הדין בפרשת
בני
עודה, תוקן החוק ונוספה לו הגדרה של המונח "פעולה מלחמתית" (תיקון מס' 4, מיום 24.7.02). וכך נקבע בתיקון מס' 4 לחוק:
" 'פעולה מלחמתית' - לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף"
10. מאוחר יותר תוקן החוק פעם נוספת (תיקון מס' 7). במסגרת תיקון זה נקבע כלל גורף לפיו בכפוף למספר חריגים, המדינה לא תהיה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם ב"אזור עימות" (כהגדרתו בתיקון לחוק) בשל מעשה שביצעו כוחות הביטחון. דהיינו, נקבעה חסינות גורפת למדינה, וזאת במנותק מהשאלה האם מדובר ב"פעולה מלחמתית" אם לאו. כנגד חוקתיותו של תיקון זה הוגשה עתירה לבג"צ (בג"צ 8276/05
עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הביטחון (פורסם בנבו, 12.12.2006)). מבלי להאריך בדבר אציין, כי בפסק הדין שניתן בעניין
עדאלה קבע בית המשפט העליון, כי חלק מתיקון מס' 7 איננו חוקתי והוא בטל. עם זאת, בית המשפט העליון התייחס גם לתיקון מס' 4 לחוק ולעובדה כי במסגרתו הורחבה ההגדרה של "פעולה מלחמתית" מעבר למה שנקבע בפסיקה עובר לתיקון, וקבע, כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי".