א.
רקע עובדתי
1. תביעה למתן צו מניעה, צו עשה וצו למתן חשבונות, ולתשלום פיצויים בסך
1 מיליון ש"ח, בגין הפרת הסכם רישיון בין התובעת לבין הנתבעים, ובגין שימוש שלא כדין בזכויות הקניין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות מסחריות נגדה. הנתבעים 1-2 הגישו תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד הנתבע 3, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביטול ההסכם עם התובעת שלא כדין.
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם עמה ולכן ביטולו נעשה כדין. לפיכך, מיום ביטולו אסור היה להם להמשיך ולעשות שימוש בשמה ובקניינה הרוחני בערכות הלימוד שלה. כמו כן נותרו הנתבעים חייבים לה כספים לפי ההסכם. הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ולכן הם היו רשאים להוסיף ולהשתמש בשמה של התובעת ובערכות הלימוד שלה עד הגיע מועד סיום ההסכם. כמו כן, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל ביטול ההסכם שלא כדין. התביעה-שכנגד נגד הנתבע 3 מושתתת על הטענה שהוא גרם לביטול ההסכם עם התובעת ולנזקים נוספים.
2. התובעת (להלן גם: "
קידום") הינה חברה הפועלת מאז שנת 1981 בתחום ההכנה לבחינות פסיכומטריות, ובכלל זה עוסקת בהכנת מערכי לימוד, כתיבת ספרי הכנה וחומר לימודי אחר והוראת קורסי הכנה לבחינות (ראה סעיף 4 לתצהיר רענן קרן, מנכ"ל קידום בתקופה הרלוונטית לתביעה זו; להלן: "
קרן"). הנתבעת 1 (להלן גם: "
המכון") הינה חברה שהוקמה בשנת 2004, הפועלת, בין היתר, בתחום ההכנה לבחינות פסיכומטריות במגזר הערבי (סעיף 2 לתצהיר הנתבע 2 - להלן: "
נופי"). נופי הקים את המכון והוא בעל המניות היחיד בו. נתבע 3 היה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו גיסו של נתבע 2 ומנהל תחום הפסיכומטרי במכון (להלן: "
שמאס").
3. ההתקשרות בין הצדדים החלה בשנת 2005, אז ביקשה התובעת לפעול בתחום ההכנה לבחינות פסיכומטריות במגזר הערבי. התובעת הכירה היטב את שמאס, אשר ניהל בעבר סניף שלה בנצרת (סעיף 7 לתצהיר קרן וסעיפים 6-7 לתצהיר נופי). בעקבות ההיכרות עם שמאס נוצר הקשר בין קידום לבין המכון, והמכון החל להעביר קורסי הכנה לבחינה הפסיכומטרית תחת השם "קידום". בשנת 2006 החליטו הצדדים למסד את היחסים ביניהם, וביום
4.4.06 נחתם ביניהם הסכם, במסגרתו ניתנה למכון זכות שימוש בלעדית במגזר הערבי בחומרי הלימוד של קידום (להלן: "
ערכות הלימוד") ובמותג "קידום", וזאת לתקופה של שלוש שנים (סעיפים 2.1-2.2 להסכם, נספח א' לתצהיר קרן - להלן: "
ההסכם"). בסעיפים 24-25 להסכם נקבע כי:
"
24. למען הסק ספק, מובהר בזאת כי כל הזכויות, לרבות זכויות היוצרים, בערכת הלימוד ובכלל זה בתרגום עצמו (היינו ערכת הלימוד המתורגמת) ובכל פיתוח של ערכת הלימוד ו/או החומר הלימודי של מעניק הרישיון ו/או מקבל הרישיון, יהיה של מעניק הרישיון וכי למקבל הרישיון לא תהא כל זכות בערכת הלימוד הנ"ל, למעט זכות שימוש מוגבלת בהתאם לתנאי הרישיון כאמור בהסכם זה ולתקופת הרישיון בלבד.
25. מובהר כי מקבל הרישיון לא יהא רשאי להדפיס ו/או ליצור עותקים ו/או לעשות כל שימוש בערכת הלימוד ו/או בכל חלק ממנה, אלא בהתאם להוראות הסכם זה ובכפוף לאישורו והסכמתו של מעניק הרישיון מראש ובכתב".
בנוסף, כולל ההסכם פרק הנושא את הכותרת "
קניין רוחני" (סעיפים 44-47), ובו שבים הצדדים וקובעים כי כל הזכויות, לרבות זכויות היוצרים, בחומרי הלימוד ובמותג "קידום" שייכות למעניק הרישיון (קידום), וכי ניתנת למכון הזכות להשתמש בהם רק לצרכי ההסכם ובהתאם להוראותיו.
4. לטענת התובעת, התקשרותה בהסכם עם המכון התבססה על השילוב בין נופי לבין שמאס כתנאי הכרחי לקיום הרישיון, וזאת בשל ההיכרות המוקדמת שלה עם שמאס (סעיף 16 לתצהיר קרן). לפיכך, נקבע בסעיף 2.17 להסכם כי בעלי השליטה במכון הם: "
ה"ה אמטאנס שמאס ... ונג'יב נופי... ביחד ולחוד", ובכותרת להסכם נרשם מתחת לשמה של מקבלת הרישיון "
באמצעות מורשי החתימה מטעמה אמטאנס שמאס... נג'יב נופי". בסעיף 10 הצהיר המכון כי: "
בעלי השליטה כהגדרתם לעיל הינם בעלי השליטה במקבל הרישיון וכי לא יחול כל שינוי בהרכב בעלי המניות ו/או השליטה אצל מקבל הרישיון, במהלך תקופת הרישיון, אלא בהסכמת שני הצדדים בכתב". בסעיף 11 נאמר כי: "
בעלי השליטה יבצעו בעצמם את התחייבויות מקבל הרישיון כלפי מעניק הרישיון בהתאם להוראות הסכם זה". כמו כן, חתמו נופי ושמאס על "
כתב התחייבות", נספח ג' להסכם (להלן: "
כתב ההתחייבות"), בו הם מצהירים ומתחייבים כי:
"
1.
הננו בעלי השליטה במקבל הרישיון, מחזיקים בכל מניותיו ומשמשים כמנהלים היחידים בו.
...
3. במהלך תקופת הרישיון אנו נשאר בעלי השליטה, בעלי המניות היחידים והמנהלים היחידים של מקבל הרישיון".
לצד חתימתם על כתב ההתחייבות הוספו בכתב-יד המילים "
בעל מניות" לצד שמו של נופי, והמילה "
מנהל" לצד שמו של שמאס. לטענת הנתבעים, התובעת ידעה היטב כי שמאס איננו בעל מניות במכון, אלא מנהל בלבד.
בסעיף 4 לכתב ההתחייבות התחייבו נופי ושמאס:
"הננו מתחייבים בזה באופן אישי, ביחד ולחוד עם מקבל הרישיון, לקיום כל התחייבות מקבל הרישיון כלפי מעניק הרישיון בהתאם להוראות ההסכם ככתבן וכלשונן".
5. עד שלהי שנת 2007 התנהלו היחסים בין הצדדים כסדרם. כך העידו שני הצדדים (סעיף 15 לתצהיר קרן וסעיף 23 לתצהיר נופי). במכתבה של קידום למכון מיום 27.10.07 הביעה קידום שביעות רצון משיתוף הפעולה בין הצדדים (נספח ב' לתצהיר נופי וקרן ועמ' 15 ו- 24 לעדותו של קרן). אולם לטענת התובעת, לקראת סוף שנת 2007 היא גילתה במקרה כי שמאס אינו בעל שליטה במכון (סעיף 19 לתצהיר קרן). לפיכך, שלח קרן מכתב לשמאס, וביקש כי ימציא מסמך רשמי המאשר את הבעלות המשותפת שלו במכון (נספח ב' לתצהיר קרן). לאחר שהתובעת לא קיבלה אישור שכזה, היא פנתה ביום 12.2.08 למכון, וביקשה אישור מאומת על ידי נוטריון, לפיו שמאס ונופי הם בעלי השליטה במכון (נספח ג' לתצהיר קרן). אך במקום אישור שכזה קיבלה התובעת, ביום 2.4.08, הודעה משמאס לפיה הוא פוטר וסולק מתפקידו במכון (נספחים ד'-ה' לתצהיר קרן).
6. בעקבות הודעתו של שמאס, שלח קרן מכתב לנופי, בו ציין כי פיטוריו של שמאס מהווים הפרה יסודית של ההסכם, אשר אם לא תתוקן תוך 14 יום תהווה עילה לביטולו (סעיף 22 ונספח ו' לתצהיר קרן). בתגובה, הודיע נופי לקרן ביום 11.4.08 כי שמאס מעולם לא פוטר מן המכון, וכי הוא: "
היווה ועדיין מהווה חלק בלתי נפרד מפעילות החברה וקבלת החלטותיה" (סעיף 23 ונספח ז' לתצהיר קרן). דברים אלו של נופי התבררו כלא-נכונים. נופי הודה בחקירתו הנגדית כי שמאס עזב את החברה כבר בתחילת חודש אפריל 2008, וכך גם נקבע בפסק דינו של בית הדין לעבודה, בתביעה שהגישו הנתבעים 1-2 נגד שמאס, כי יחסי העבודה עם שמאס נפסקו כבר ביום
2.4.08 (ת/2, עמ' 3).
7. בשלושת החודשים שלאחר מכן התנהל משא ומתן בין נופי לבין שמאס, והתובעת ניסתה לסייע בפתרון המחלוקת שביניהם. לטענת התובעת, היה ברור שאם שמאס לא ישוב לעבודתו במכון, ההסכם בין הצדדים יבוטל, ולכן היא עשתה מאמצים למצוא נוסחה מוסכמת להמשך פעילותו של שמאס במכון (סעיף 24 לתצהיר קרן). לטענת הנתבעים, תמיכתה של התובעת בשמאס "הגדילה את תאבונו", וגרמה לו לדרוש נתח משמעותי יותר מן הבעלות במכון, וכך הביאה לסיום המשא ומתן ללא תוצאות (סעיפים 39-40 לתצהיר נופי). אין מחלוקת ששמאס לא המשיך את פעילותו במכון, שהרי נופי הגיש נגד שמאס תביעה-שכנגד, שאחת הטענות המועלות בה היא ששמאס "
עזב את העבודה במכון" לפני סיום תקופת הרישיון (סעיף 137.1 לתצהיר נופי). הסכסוך בין נופי לשמאס היה כנראה גם על רקע משפחתי, עקב הפירוד שחל בין שמאס לבין אשתו, שהיא אחותו של נופי (נופי בעמ' 41).
8. ביני לביני ניגשה התובעת למכרז של משרד המדע, התרבות והספורט, להכשרת תלמידי תיכונים במגזר הערבי לבחינה הפסיכומטרית. הצעתה של התובעת זכתה במכרז, וביום
1.6.08 נחתם הסכם בין התובעת לבין המשרד, לפיו המשרד יממן מחצית מעלות הכשרתו של כל זכאי, בסך של 1,350 ש"ח, כנגד המצאת שובר, החתום על ידי המשרד, המאשר את הזכאות. יתרת התשלום (1,350 ש"ח נוספים) תשולם לתובעת על ידי התלמיד הזכאי. לטענת התובעת, סוכם בינה לבין המכון כי הזכאים יוכשרו על ידי המכון, אשר יגבה את התשלום מאת הזכאים, ואילו את השוברים יאסוף המכון ויעביר לקידום על מנת שזו תקבל את הסבסוד ממשרד המדע (נופי בעמ' 60-61). אף על פי כן, המכון לא העביר לתובעת את השוברים שנאספו על ידו מן הזכאים שנרשמו לקורס שהתנהל לקראת הבחינה בחודש אוקטובר 2008. רק בעקבות הסדר דיוני שהושג בין הצדדים לאחר הגשת התביעה, ביום
5.1.12, העבירו הנתבעים לתובעת בחודש פברואר 2012 את השוברים (נופי בעמ' 60-61), מהם עולה כי מספר התלמידים שהוכשרו במסגרת המכרז היה
87. הכוונה של הצדדים היתה לאפשר את גביית סכום השוברים ממשרד המדע והפקדתו בבית המשפט, עד שיוכרע למי מגיע סכום זה. אולם ביום 24.4.12 הודיע משרד המדע לתובעת כי לא ניתן עוד לפדות את השוברים, שכן חלף המועד למימושם (סעיף 126 לסיכומי התובעת).