מרדכייב נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואח'

פסק דין

מבוא

התובע, יליד 25.11.1983, נפגע בתאונה שאירעה ביום 20.4.07, במהלך משחק כדורגל שהתקיים במגרש הכדורגל שבמעון הסטודנטים אלטשול המנוהל על ידי הנתבעת. על פי המפורט בכתב התביעה, נתקלה רגלו של התובע בבור שהיה במגרש, הוא איבד את שיווי המשקל ונפל בעצמה ארצה. בעקבות הנפילה נגרם לתובע שבר תוך מפרקי בשורש ידו הימנית, שהיא ידו הדומיננטית.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.

אחריות הנתבעת

לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על נסיבות התאונה. כפי שתיאר התובע בתצהירו, בשעות אחר הצהרים ביום ו' שבו אירע האירוע, נטל התובע חלק במשחק כדורגל עם חבריו. לפתע נתקל בבור שהיה במגרש, מעד ונפל. עולה מהראיות שהבור שבו מעד התובע הינו חור במגרש המיועד להצבת מוטות לרשת המשמשת במשחק כדורעף. בעת התאונה לא היה הבור מכוסה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לאחריותה של הנתבעת. טענתה הראשונה של הנתבעת בשאלת האחריות הינה שלא קיימת אחריות מצידה, שכן התובע היה מסיג גבול במגרש, ושהה בו ללא רשות.

בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי המגרש משמש את כלל תושבי הסביבה, ופתוח בפני כל, בכפוף להצגת תעודה מזהה לשומר המוצב בכניסה. עוד פירט כי הגיע למקום עם קבוצת חברים אשר נהגה לשחק במגרש באופן קבוע, בכל יום שישי, במשך תקופה ארוכה.

מטעם התובע העיד גם מר עומרי זילברמן אשר שיחק עם התובע במגרש ביום האירוע. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר העד כי הוא התגורר באזור המגרש מאז ילדותו, ותמיד נהג לשחק כדורגל במגרש. הכניסה למגרש כרוכה בהצגת תעודת זהות, ואולם בילדותו הותרה כניסתו למגרש ללא תעודת זהות. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא וחבריו שיחקו במגרש בקביעות בימי ו'.

מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר דוד דנינו, שהיה מנהל האחזקה במתחם אלטשול של הנתבעת. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, לשם הכניסה למגרש שבמתחם המעונות, היה צריך לעבור דרך שומר בכניסה למתחם. בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית הצהיר העד כי אנשים שאינם ממרכז הקליטה לא הורשו לשחק במגרש, אלא באישור מיוחד מראש. העד הצהיר כי לא ידוע לו על כי ניתן אישור שכזה. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שרכזת התרבות היא המעניקה אישורים. כמו כן השיב כי "זה עסק של רכזת תרבות שמחליטים אם להכניס או לא, אלא אם כן הם מגיעים עם אנשים שגרים שם. אני לא אחראי על נושא הכניסה והיציאה. אני אומר מה שנהוג" (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, שורות 23 עד 25). העד השיב שאינו זוכר האם קיים במקום שלט המגביל את הכניסה למגרש לאנשים מהמתחם בלבד. עוד ציין "אבל כשהם באים לבקר, הם מציגים תעודת זהות. יש שם מאבטח 24 שעות והוא לא נותן לאף אחד להיכנס, בלי שמישהו אומר שהוא הקרוב שלו או החבר שלו. כך זה היה נהוג כל הזמן" (שם, שורות 27 עד 29). לשאלה האם הותרה הכניסה לאנשים שאינם מפוקפקים, המגיעים לשחק במגרש, השיב העד כי "הביטחון היה מכיר את האנשים שמגיעים, כנראה סטודנטים. אם הוא מכניס אותם כנראה שהוא מכיר אותם (שם, עמ' 12, שורות 1 עד 2).

עולה מהמקובץ שגם אם היה המגרש מיועד בראש ובראשונה לסטודנטים המתגוררים במעונות, לא הייתה מניעה להיכנס למקום בכפוף להצגת תעודת זהות. התובע והעד מטעמו העידו במפורש על כך שכניסתם למקום הותרה אף שלא התגוררו במעונות, וזאת לאחר שהציגו תעודת זהות. העד מטעם התובע הוסיף שהוא נוהג לשחק במקום בקביעות בימי ו', וכי שיחק במגרש עוד מילדותו.

גם העד מטעם הנתבעות לא שלל את האפשרות שהתובע נכנס למקום ברשות. על פי עדותו, מטרת האבטחה הינה למנוע כניסה של גורמים מפוקפקים למקום, ולא של כל מי שאינו מתגורר במעונות. אמנם העד העיד על איסור לשחק במקום ללא אישור מראש, ואולם ניתן היה ללמוד מדבריו שמתן ההיתרים אינו בתחום סמכותו וכי הוא מעיד על נוהג שידוע לו. העד לא הביא כל ראיה אובייקטיבית לקיומו של איסור או לקיומה של הנחיה האוסרת כניסה למגרש לסטודנטים שאינם מתגוררים במעונות, הוא לא ידע להשיב האם קיים במקום שלט האוסר שימוש במגרש למי שאינם דיירי המעונות. לא זו אף זו. העד לא הוציא מכלל אפשרות כי חבריהם של הסטודנטים המתגוררים במקום, או אף סטודנטים אחרים המוכרים למאבטח, מורשים להיכנס ולשחק במגרש. העד לא טען בעדותו שהתובע וחבריו התגנבו למקום, אלא השיב שאם המאבטח נתן להם להיכנס, כנראה הכירו אותם, וניתן ללמוד מדבריו שדי בהיכרות עם המאבטח כדי שהכניסה למגרש תהיה מותרת. עולה אפוא מהראיות שהתובע נכנס למגרש ברשות לאחר שהציג תעודת זהות, כפי שהעידו הוא וחברו, וכי הם לא התגנבו פנימה בדרך אסורה. קיימת במקום אבטחה רצופה במשך 24 שעות, וסביר להניח שאילו שהותו של התובע במקום הייתה אסורה או בלתי רצויה היה המאבטח פועל לסילוקו מהמגרש. לפיכך לא מצאתי שיש לקבוע כי התובע היה מסיג גבול במקום.

לא תיתכן מחלוקת של ממש לקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בעל מקרקעין או על המחזיק במקרקעין, למנוע מכשול במקרקעין דוגמת המכשול שגרם לנפילתו של התובע. מעבר לדרוש אציין כי חובת זהירות זו קיימת גם כלפי מסיג גבול.

השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל אגב פעילות ספורטיבית, ובענייננו – משחק כדורגל. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.

כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד (1) 113, 120-121 :

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

הבור שבו מעד התובע היה מיועד להצבת מוט הרשת למשחק כדורעף. הבור נמצא בשולי המגרש, כפי שניתן ללמוד מהתצלומים, לא בקרבת השער, ואולם במיקום שאליו עשויים השחקנים להגיע במהלך המשחק. חובתה של הנתבעת כבעלת המקרקעין, כמחזיקה בהם, וכמפעילת מגרשי ספורט, הינה לדאוג לתקינות מגרש הספורט ולמנוע קיומם של מכשולים או מפגעים. קיומו של בור פתוח במגרש ספורט, גם אם ממדיו קטנים, אינו סיכון רגיל וסביר. מדובר במכשול העלול לגרום למעידה ולנזקי גוף, כפי שאירע בענייננו, זהו נזק שניתן לצפותו, ואשר ניתן למנוע אותו בנקיטת אמצעי פשוטים, כגון בקיומו של נוהל המבטיח את כיסוי הבור בסיום השימוש, בדומה לנוהל המבטיח את החזרת הרשת למקומה.

ניתן ללמוד מהראיות שבמועד התאונה לא היה הבור מכוסה. עד התביעה מר זילברמן העיד שבדרך כלל לא היה הבור מכוסה בימי שישי.