השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעת"מ 32329-12-11, מיום 2.5.2012, שניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן, בגדרו נדחתה עתירתו של המערער 2 לקבל מעמד בישראל, לאחר שההליך המדורג בעניינו הופסק.
רקע עובדתי
2. המערערת 1, יהודית בוטובסקי (להלן: המערערת), היא יהודיה, אזרחית ישראל, ילידת 1956, אשר עלתה לישראל ביחד עם בנה ואמה, בשנת 1993.
המערער 2, פייזולייב גיירטגו (להלן: המערער), הוא מוסלמי, אזרח אוזבקיסטן, יליד 1964, אשר נכנס לישראל בשנת 2001. המערער הינו גרוש ואב לבת בגירה, שהיא ואמה (גרושתו של המערער), הן אזרחיות ישראליות, שעלו לישראל עוד טרם כניסתו של המערער למדינה.
לטענת המערערים, הם הכירו בשנות ה-80, כאשר המערער היה סטודנט לרפואה באוניברסיטת דושנבה, בטג'יקיסטן שבברית המועצות לשעבר "והפכו מאז לבני זוג ידועים בציבור". לאחר עלייתה של המערערת לישראל, היא פנתה אל המשיב, במהלך השנים 2000-1998, כדי להזמין את המערער לישראל, על מנת להתאחד עמו, בהתאם לנוהל ידועים בציבור. לאחר חליפת מכתבים עם נציגות ישראל בטשקנט, אישר המשיב את כניסתו של המערער לישראל, באשרת כניסה וביקור מסוג ב/2, לחודש ימים. המערער נכנס ארצה ביום 29.10.2001, ועד ליום 1.12.2002 הוא קיבל רישיונות ישיבה מסוג ב/2, וממועד זה ועד ליום 21.6.2006, העניק המשיב למערער רישיון ישיבה מסוג ב/1, אשר הוארך מעת לעת. ביום 21.6.2006 הוענק למערער מעמד של תושב ארעי מסוג א/5, אשר הוארך מידי שנה בשנה, עד ליום 28.3.2009.
המערערת הגישה, עוד ביום 7.5.2002, בקשה להסדרת מעמדו של המערער, בהתאם לנוהל ידועים בציבור. ואולם, לטענת המשיב, לא ניתן היה לטפל בבקשה, כיוון שהמערער לא המציא דרכון בתוקף לחמש שנים, בהתאם לדרישת הנוהל, ולא פנה לשגרירות מדינתו על-מנת להנפיק לו דרכון מתאים. המשיב טען עוד, כי לכל מפגש שנקבע למערערים, הגיע המערער ללא דרכון בתוקף לתקופה הנדרשת, ולפיכך הוחלט שלא להאריך את רישיון הישיבה של המערער, ממועד פקיעת דרכונו בתאריך 28.3.2009, ומאז הוא שוהה בישראל שלא כדין.
3. ביום 23.12.2008, נשלח אל המשיב דו"ח חסוי מטעם יחידת התשאול במשרדו, המפרט את ממצאי החקירה בנושא בדיקת כנות הקשר בין המערערים. מהדו"ח עולה, לכאורה, כי המערערים אינם מנהלים חיים משותפים מזה זמן רב, כאשר המערערת מתגוררת בגפה במלון צידון בתל-אביב. עוד נאמר בדו"ח, כי בחקירתה על-ידי אנשי המל"ל, בהיות המערערת נכה בשיעור 65% ומקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, הודתה המערערת כי הצהירה על זוגיותה עם המערער ממניעים כספיים בלבד, וכי אין לה קשר של ממש עם המערער. עוד מסרה המערערת, בתחקיר שנערך עמה, כי היא אינה יודעת היכן שוהה המערער.
4. ביום 17.7.2011, נערך למערערים ראיון, בהמשך לדו"ח יחידת התשאול, כאשר התרשמותו של המשיב מכנות הקשר היתה שלילית. בסיכום הראיון נאמר כי "אין רושם של זוגיות... מדובר בשני אנשים זרים ורחוקים זה מזה".
יצויין, כי במסגרת הראיון סיפרה המערערת כי הזמינה את המערער, שהוא רופא במקצועו, להיכנס לישראל כדי לטפל באמה החולה, אך זו נפטרה טרם הגעתו של המערער לארץ. כיום, היא מתגוררת עם המערער בדירה בבת ים, כאשר הם ישנים בחדרים נפרדים וחולקים בשכר הדירה. עקב אלימות שהפגין המערער כלפיה היא הזמינה משטרה והמערער הועמד לדין בגין כך. במשך תקופה של מספר חודשים היא התגוררה בגפה במלון צידון בתל-אביב, ולאחר שהיא "נזרקה" מהמלון, היא עברה להתגורר לבדה אצל חברים. לדבריה, שניהם נתונים במצב כלכלי קשה ביותר, והיא ציינה כי היתה "שמחה מאוד אם הוא היה מסדיר חיים האישיים שלו".
המערער מסר בראיון כי הוא רופא כללי, ומטרת הגעתו לישראל היתה כדי להשלים עם גרושתו המתגוררת בארץ, אך הסתבר לו כי היא חיה עם בן זוג. המערער מאשר כי הוזמן לישראל על-ידי המערערת כדי לטפל באמה, וכשנשאל לגבי המצב האישי של המערערת, הוא השיב כי אינו יודע, והוסיף "אני חושב שהיא או גרושה או אלמנה". לדבריו, הוא התגורר עם המערערת לסירוגין, וכיום הם מתגוררים בדירה בת חדר וחצי, בנפרד, מצבם הכלכלי קשה ביותר, והם אוכלים בבית תמחוי בבת ים.
5. בעקבות ההתרשמות השלילית לגבי כנות הקשר בין המערערים, הוחלט להפסיק את ההליך המדורג בעניינם, והמערער נדרש, ביום 20.7.2011, לעזוב את הארץ תוך 14 ימים.
ביום 14.8.2011, הגישו המערערים השגה לועדת ההשגה לזרים, ובתאריך 2.11.2011 ניתנה החלטתו של יו"ר ועדת ההשגה לזרים, עו"ד באפי תם, שבמסגרתה נדחתה ההשגה, בהחלטה מנומקת המתפרשת על-פני תשעה עמודים, והמערער נדרש לעזוב את הארץ בתוך 30 ימים.
על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
פסק דינו של בית משפט קמא
6. לאחר סקירת הרקע העובדתי, נפנה בית משפט קמא לבחון את עיקרי הטענות שעלו במסגרת העתירה, ובראשן הטענה, כי לא נערך למערערים שימוע על-ידי המשיב. בית משפט קמא ציין, בפתח דבריו, כי שיקול הדעת הנתון למשיב, בנושא מתן רישיונות והענקת מעמד בישראל, הינו רחב, ובית המשפט לא יתערב בנקל בשיקול דעתו. בחינת החלטותיו של המשיב תעשה בראי המשפט המנהלי, וככל שההחלטה מצויה במתחם הסבירות, לא יהיה מקום להתערב בה.
אשר לנושא השימוע, נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא כי המשיב יצא ידי חובתו בקיום הראיון עם המערערים, כאשר ההחלטה על הפסקת ההליך המדורג נבחנה על-ידי ועדת ההשגה, אשר פעלה בדומה לדרך פעולתה "של ערכאת ערעור אשר אינה שומעת ראיות ועדויות".
בהתייחס לפסק הדין שניתן בעע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ (11.8.2009) (להלן: עניין געאביץ), עליו הסתמכו המערערים בפני בית משפט קמא וגם בפנינו, ציינה השופטת א' כהן, כי לא נקבעו בפסק הדין "הנחיות קשיחות ומוחלטות" לגבי אופן עריכת השימוע, וכי "קיום ראיון ממלא אחר חובת השימוע".
עוד נקבע, כי ועדת ההשגה לא היתה מחוייבת לקיים "דיון פרונטלי בעל פה", והיא היתה רשאית להסתמך על החומר שהוגש לה על-ידי שני הצדדים.