הנשיא א' גרוניס:
1. לפנינו עתירה לביטולו של החוק להגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 6), התשע"א-2011 (להלן - התיקון). במסגרת התיקון נקבע איסור על הצבת מכונות אוטומטיות לממכר מוצרי טבק החל מיום 1.1.2014. כמו כן, קובע התיקון כי ביחס לתקופה שעד ליום 1.1.2014 (להלן - תקופת הביניים), מוסמך שר הבריאות לקבוע הוראות בדבר איסור הצבת מכונות כאמור בקרבת בתי ספר ומוסדות חינוך. סעד נוסף המתבקש בעתירה הוא השעיית תוקפן של התקנות אשר הותקנו לתקופת הביניים, בהן נקבע איסור על הצבת מכונות אוטומטיות לממכר מוצרי טבק במרחק של 1,000 מטרים לפחות מבית ספר או מוסד חינוך (ראו, תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (איסור הצבת מכונות למכירת מוצרי טבק בקרבה למוסדות חינוך (הוראת שעה)), התשע"א-2011 (להלן - התקנות)).
הרקע לעתירה וטענות הצדדים
2. בשנת 1983 נחקק החוק להגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, התשמ"ג-1983 (להלן - החוק). החוק המקורי עסק בעיקר בהגבלת הפרסום של מוצרי טבק וסיגריות. בחלוף השנים נוספו לחוק תיקונים שונים. בתוך כך, בשנת 2001 נחקק סעיף 7ב לחוק, אשר קבע כי שר הבריאות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, מוסמך לקבוע מקומות בהם לא יוצבו מכונות לממכר מוצרי טבק. יצוין, כי מכוח הוראה זו לא הותקנו תקנות, ועל כן עד לחקיקת התיקון והתקנות העומדות במוקד העתירה שלפנינו, לא היה איסור על הצבת מכונות לממכר סיגריות. בנוסף, בשנת 2004 נחקק סעיף 8א לחוק, אשר קבע כי "לא ימכור אדם מוצר טבק או מוצר המשמש לעישון טבק לקטין". מאז שנת 2004 תוקן והורחב סעיף 8א, וכיום האיסור חל אף על השכרה והשאלה של מוצרי טבק לקטינים. כמו כן, מטיל סעיף 8א חובות שונות על מוכרי מוצרי טבק ומשכיריהם. המגמה העולה מן ההיסטוריה החקיקתית היא, אם כן, להביא לצמצום תופעת העישון, בין על דרך הגבלת הפרסום של מוצרי טבק, ובין על דרך הגבלות על שיווק ומכירה של מוצרי טבק, לאוכלוסיה בכללותה ולקטינים בפרט.
בשנת 2010 הוקמה ועדה ציבורית לצמצום העישון ונזקיו, בראשות מנכ"ל משרד הבריאות. ביום 18.1.2011 הגישה הוועדה את המלצותיה. בהתבסס על המלצות הוועדה החליטה הממשלה ביום 29.5.2011, בין השאר, להביא לתיקון החוק כך שייקבעו בו מגבלות מחמירות על פרסום ושיווק מוצרי טבק, וכי תיאסר הצבת מכונות אוטומטיות לממכר סיגריות (ראו, החלטת הממשלה מס' 3247 מיום 29.5.2011). אחר דברים אלו, פורסם ביום 11.8.2011 תיקון מספר 6 לחוק. תחילת דרכו של התיקון היא בהצעת חוק פרטית משנת 2010, אשר בשלב מאוחר יותר קיבלה את תמיכת הממשלה. כאמור לעיל, התיקון קובע איסור על הצבת מכונות לממכר מוצרי טבק שתחילתו ביום 1.1.2014. דחיית תחילתו של האיסור נועדה לאפשר לעוסקים בשיווק סיגריות באמצעות מכונות "זמן התארגנות", טרם כניסת האיסור לתוקף. בנוסף, מסמיך התיקון את שר הבריאות לקבוע הוראות לתקופת הביניים בדבר איסור הצבת מכונות בקרבת בתי ספר ומוסדות חינוך.
ביום 20.9.2011, מספר שבועות לאחר חקיקת החוק, פורסמו התקנות שקבע שר הבריאות לתקופת הביניים. כאמור, בתקנות קבע שר הבריאות כי אסורה הצבתן של מכונות אוטומטיות במרחק של 1,000 מטרים לפחות מבתי ספר וממוסדות חינוך. יצוין, כי התקנות נכנסו לתוקף שלושה חודשים לאחר מועד פרסומן, קרי ביום 20.12.2011. על פי ההסדר החוקי שפורט לעיל, ביום 1.1.2014 יפקע תוקפן של התקנות, וייכנס לתוקפו האיסור המוחלט על הצבת מכונות, כפי שקובע התיקון.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 23.7.2012 פורסמה ברשומות הצעת חוק ממשלתית הכוללת תיקון נוסף לחוק (הצעת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק (תיקון מס' 7), התשע"ב-2012). הצעת החוק הממשלתית, אשר עברה קריאה ראשונה ביום 25.7.2012, נועדה לקבוע איסור כללי וכמעט מוחלט על פרסום מוצרי טבק, ברוח המלצות הוועדה הציבורית והחלטת הממשלה מס' 3247.
3. העותרת 1, חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות בלשכת המסחר תל-אביב, היא הגוף המקצועי בו מאוגדות החברות המפעילות מכונות אוטומטיות לממכר סיגריות. העותרים 14-2 מפעילים מכונות אוטומטיות, והם חברים בעותרת 1 (להלן - העותרים). העותרים טוענים כי הם נפגעים מן התיקון לחוק ומן התקנות, ומכאן העתירה. יצוין, כי העתירה הוגשה כשנה לאחר חקיקת התיקון, וכשמונה חודשים לאחר כניסתן של התקנות לתוקף.
בעתירתם מעלים העותרים טענות נגד חוקתיות התיקון וכן נגד התקנות. אשר לתיקון, תחילה טוענים העותרים כי התיקון פוגע בחופש העיסוק שלהם, בשל הגבלת אפשרותם להמשיך בעיסוק בו עסקו עד כה, שיווק סיגריות באמצעות מכונות אוטומטיות, ובשל הפגיעה בתחרות החופשית בענף הסיגריות. כמו כן, טוענים העותרים לפגיעה בזכותם החוקתית לקניין, נוכח ההפסדים הכלכליים הצפויים להם כתוצאה מהוצאת המכונות משימוש. העותרים סבורים כי הפגיעות בזכויות האמורות אינן עומדות במבחני פיסקת ההגבלה המנויה בחוקי היסוד, ועל כן התיקון אינו חוקתי. לשיטת העותרים, החוק נועד להגן על קטינים ולצמצם את נגישותם למוצרי טבק, וזו תכלית ראויה. עם זאת, טוענים העותרים כי הם הציעו אמצעים חלופיים, טכנולוגיים וגיאוגרפיים, אשר מאפשרים למנוע מקטינים להשתמש במכונות (להלן - האמצעים החלופיים). כך, לדוגמה, במישור הטכנולוגי טוענים העותרים כי ניתן להתיר רכישה רק באמצעות תעודת זהות ביומטרית, או באמצעות שימוש בכרטיס אשראי. במישור הגיאוגרפי טוענים העותרים כי ניתן להגביל את הצבת המכונות למקומות בהם לא נמצאים קטינים, כגון בסיסי צבא או בתי סוהר. עוד ציינו העותרים כי הם מוכנים לשאת בעלויות התאמת המכונות לפתרון החלופי שייבחר. לטענת העותרים, נוכח קיומם של אמצעים אשר פגיעתם בהם פחותה, יש לקבל את העתירה. העותרים טענו אף כי אין קשר רציונלי בין האיסור על ממכר במכונות לבין התכלית של מניעת נגישות האוכלוסיה למוצרי טבק, וכי הפגיעה בהם עולה על התועלת הצומחת מן התיקון. נוסף על הפגיעה בחופש העיסוק ובזכות לקניין, טוענים העותרים כי החלת האיסור על מכונות ממכר אוטומטיות בלבד מהווה אכיפה בררנית, הפוגעת בשוויון בכך שמפלה את העותרים לרעה ביחס למוכרים אחרים בענף, כגון בעלי חנויות, קיוסקים וכיוצא באלה. לסיום יצוין, כי העותרים חוזרים פעמים רבות על הטענה כי התוצאה אליה יוביל האיסור הקבוע בתיקון תהא מיגור של ענף עיסוק לגיטימי לממכר סיגריות, ופגיעה אנושה בפרנסתם של רבים שזהו עיסוקם.
אשר לתקנות, בעיקר מלינים העותרים על המרחק הרב ממוסדות חינוך בו אסורה הצבת מכונות. לטענת העותרים, האיסור על הצבת מכונות ברדיוס של 1,000 מטרים מכל מוסד חינוך הוא בלתי סביר, ומביא לכך שאין כמעט אפשרות מעשית להציב מכונות גם בתקופת הביניים. על כן, טוענים העותרים כי התקנות מרוקנות מתוכן את זמן ההתארגנות שקבע המחוקק בתיקון (קרי, עד ליום 1.1.2014, עת ייכנס לתוקפו האיסור המוחלט). עוד טוענים העותרים כי לא ניתנה להם זכות טיעון לפני התקנת התקנות, או אפשרות להביע את עמדתם ביחס למרחק המינימלי אשר ראוי לקבוע, וזאת על אף שהם הנפגעים העיקריים מההוראה הקבועה בתקנות. בהקשר זה יוער, כי בעתירה ביקשו העותרים, פרט לסעד העיקרי, צו ביניים שישעה את תוקפן של התקנות. הבקשה לצו ביניים נדחתה ביום 9.10.2012 (השופט א' שהם). ביום 31.10.2012 דחה השופט שהם אף בקשה לעיון חוזר בהחלטתו.
4. המשיב 1, משרד הבריאות, סבור כי דין העתירה להידחות, הן ביחס לתיקון הן ביחס לתקנות. תחילה טוען המשיב 1 ביחס לתיקון. אשר לפגיעה בחופש העיסוק ובזכות לקניין, סבור המשיב 1 כי אין מדובר בהכרח בפגיעה חוקתית, אך גם אם אכן ישנה פגיעה, הרי שהיא עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה ועל כן אינה מקימה עילה להתערבות בית משפט זה. זאת, בפרט נוכח העובדה שמדובר בחקיקה ראשית של הכנסת. לשיטת המשיב 1, התכלית של החוק אינה רק הגנה על קטינים, אלא גם צמצום הנגישות של האוכלוסיה בכללותה למוצרי טבק, וכן מניעת הפרסום הכרוך בעצם הצבתן של המכונות. עוד סבור המשיב 1 כי האמצעי שנבחר - איסור מוחלט על הצבת מכונות - מגשים את המטרה. לטענת המשיב, האמצעים החלופיים שהוצעו אינם מגשימים את המטרה ולכן אין מקום להיזקק להם. זאת, משום שהאמצעים החלופיים נוגעים אך ורק להקטנת הנגישות של קטינים למכונות, ולא מתייחסים לתכליות האחרות, וכן משום שאף ביחס לקטינים מדובר באמצעים בלתי-ישימים, אשר הניסיון במדינות אחרות בעולם מלמד שאינם פותרים את הבעיה של מכירה לקטינים. עוד מציין המשיב 1 את זמן ההתארגנות הארוך שניתן לעוסקים בתחום כדי להיערך לשינוי, ואת התועלת החברתית הרבה הטמונה בתיקון. בנוסף, טוען המשיב 1 כי אין לקבל את טענת העותרים לפגיעה בשוויון. זאת, מן הטעם שבענף של ממכר מוצרי טבק במכונות אוטומטיות יש מאפיינים המבדילים אותו מדרכי שיווק אחרות של מוצרי טבק. מאפיינים אלה כוללים, למשל, היעדר פיקוח אנושי על המכירה וכן העובדה שהמכונות מהוות, מעצם הצבתן, פרסומת למוצרי טבק.
המשיב 1 מדגיש גם את חשיבותו של החוק בהגשמת השאיפה לצמצם את תופעת העישון בארץ ובעולם. בתוך כך, מציין המשיב כי החוק מתיישב עם המגמה של החמרת המגבלות על פרסום ושיווק סיגריות (שמתבטאת, בין השאר, גם בתיקון מאוחר יותר לחוק), וכן עם אמנה בינלאומית לפיקוח על הטבק, שישראל שותפה לה. בכללים המנחים ליישום האמנה ישנה התייחסות מפורשת למכונות האוטומטיות לממכר סיגריות, ואכן מדינות רבות יישמו איסור מוחלט על הצבת מכונות סיגריות, ולמצער הגבלות נוקשות ביותר על הצבתן ועל השימוש בהן. עוד מציין המשיב 1 כי האיסור על הצבת מכונות מעוגן בהמלצות הוועדה הציבורית שהוקמה לבחינת צמצום העישון ונזקיו.
לסיום, המשיב 1 טוען כי גם ביחס לתקנות אין עילה להתערבות. לשיטתו, למרות שכלל אין חובה ליתן זכות טיעון לעותרים לפני התקנת תקנות, הלכה למעשה זכות כזו ניתנה לעותרים. דעתה של העותרת 1, הגוף המאגד את העותרים, נשמעה בהליך חקיקת התיקון. בנוסף, טוען המשיב 1 לשיהוי של העותרים בהגשת העתירה נגד התקנות וכן לעשיית דין עצמי, שכן נדמה שטרם הוסרו המכונות שהתקנות אוסרות על הצבתן. לגוף העניין, טוען המשיב 1 כי המרחק של 1,000 מטרים הקבוע בתקנות הוא מרחק סביר, המשקף מסלול הליכה רגלי ממוסדות חינוכיים. עוד טוען המשיב בהקשר זה כי העותרים לא הצליחו להוכיח כי המרחק שנקבע ירוקן מתוכן את זמן ההתארגנות, ולא פירטו כמה מן המכונות, אם בכלל, מצויות בטווח האסור על פי התקנות.
5. המשיבה 2, כנסת ישראל (להלן - המשיבה), סבורה אף היא כי דין העתירה להידחות. בתשובתה התייחסה המשיבה אך ורק לטענות שהועלו נגד התיקון, בהיותה הרשות המחוקקת, ולא לטענות שהועלו נגד התקנות שהתקין המשיב 1. טעמיה דומים לטעמים שהובאו בעמדתו של המשיב 1, ולכן לא נרחיב בהם. יצוין, עם זאת, כי המשיבה הדגישה בתשובתה את זמן ההתארגנות הארוך שנקבע בחוק (למעלה משנתיים), ואת הטענה שהאמצעים החלופיים, אלו שהציעו העותרים או אחרים, אינם מגשימים את תכליות התיקון. עוד ציינה המשיבה כי התועלת הצומחת מן החוק היא משמעותית ומביאה למזעור תופעה שלילית ביותר. בתוך כך, משווה המשיבה בין התיקון לבין הדיון שערך בית משפט זה בעע"ם 4436/02 תשעים הכדורים - מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה, פ"ד נח (3) 782 (2004) (להלן - פרשת תשעים הכדורים), בו נדון האיסור על ניהול משחקי הימורים. בפרשת תשעים הכדורים נמצא כי האיסור הוא חוקתי, והודגשה התועלת שהוא טומן בחובו, הנובעת מצמצום התופעות השליליות הנגרמות מהימורים.
ביום 7.1.2013 השיבו העותרים בכתב לתגובת המשיבה. בתגובתם טענו העותרים כי התכלית האמיתית והבלעדית של התיקון היא הגנה על קטינים מפני עישון וצמצום נגישותם של קטינים למוצרי טבק. העותרים טענו כי התכליות האחרות אשר עומדות בבסיס החוק הועלו רק בדיעבד ואינן מצויות בדברי ההסבר להצעת התיקון. עוד טענו העותרים כי ההשוואה בין האיסור על עריכת הימורים לבין האיסור שקובע התיקון אינה במקומה. לשיטת העותרים, האיסור על עריכת הגרלות והימורים, אשר נמצא חוקתי בפרשת תשעים הכדורים, הוא איסור כמעט מוחלט (למעט חריגים מצומצמים ביותר המנויים בחוק). לעומת זאת, האיסור שנקבע בתיקון הוא איסור על שיווק מוצרי טבק החל על מגזר עסקי מסוים ובדרך אחת בלבד, קרי במכונות אוטומטיות, בעוד שדרכים אחרות לשיווק ומכירת מוצרי טבק נותרו חוקיות.
6. ביום 20.3.2013 קיימנו דיון בעתירה. שמענו טיעונים קצרים מפי באי-כוח הצדדים. בתום הדיון הצענו לעותרים לשקול לחזור בהם מן העתירה. העותרים ביקשו ארכה למתן תשובה. ביום 8.4.2013 הגישו העותרים הודעה. בהודעה צוין כי העותרים 3, 7, 8, 9, ו-11, ביקשו להסתלק מן העתירה. העותרים שנותרו הודיעו כי הם עומדים על עתירתם (מדובר בעותרים 2-1, 6-4, 10, 14-12).
דיון והכרעה
7. כאמור לעיל, בעתירה הועלו טענות נגד חוקתיותו של התיקון, וכן טענות נגד חוקיותן של התקנות שהתקין שר הבריאות לתקופת הביניים. נפתח בבחינת הטענות המכוונות נגד החוק, ולאחר מכן נפנה לטענות נגד התקנות. כבר בשלב זה ייאמר כי סבורים אנו כי לא קמה עילה להתערבותנו, לא ביחס לחוק ולא ביחס לתקנות, ולכן דין העתירה להידחות.
8. טענה שסעיף חוק הוא בלתי חוקתי נבחנת במספר שלבים (ראו, למשל, בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט (2) 481, 545-544 (שופטי הרוב) (2005)). תחילה על העותר להוכיח קיומה של פגיעה בזכות חוקתית. אם העותר אינו עומד בנטל, מסתיימת הבחינה החוקתית. אם, לעומת זאת, תימצא פגיעה בזכות חוקתית, על הרשות להוכיח כי הפגיעה היא מוצדקת, בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה (הקבועה בסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, ובסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). פיסקת ההגבלה קובעת כי על מנת שהפגיעה בזכות חוקתית תימצא מוצדקת, על הפגיעה להיעשות "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". התנאי האחרון, תנאי המידתיות, פורש בפסיקה ככולל שלושה מבחני משנה: קשר רציונלי בין האמצעי החקיקתי לבין מטרת החקיקה; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, לפיו נבחנת האפשרות להשיג את המטרה החקיקתית באמצעים פוגעניים פחות; ומבחן המידתיות במובן הצר, המשווה את התועלת הצומחת מן ההסדר לפגיעה הנובעת ממנו (ראו למשל, בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא (4) 367, 385-384 (הנשיא א' ברק) (1997) (להלן - פרשת לשכת מנהלי ההשקעות)).