תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין ולקבלת פס"ד הצהרתי ביחס לזכויות התובעים

לפני תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין ולקבלת פסק דין הצהרתי ביחס לזכויות התובעים באותם מקרקעין.

העובדות בקליפת אגוז :

התובעת 2 (להלן: " התובעת") היא בתם של הנתבעים.התובע 1 (להלן: " התובע") הוא בעלה. הנתבעים מתגוררים ברח' .... (להלן: " הבית") הבנוי על מגרש בשטח של 282 מ"ר. הזכויות במקרקעין הללו הן בבעלות קק"ל כשלנתבעים זכות חכירה לדורות עד ליום 31/3/2056 (ר' נספח א' לכתב התביעה).

התובעים מתגוררים משנת 1987 ביחידת מגורים שבנו  מעל לבית המגורים המקורי של הנתבעים.

ביום 23.12.87 חתמו הנתבעים על מסמך שנוסח כדלקמן: " לכבוד ..., אנו הח"מ .... מצהירים ומאשרים בזה בי כל תוספת בניה בקומה ב' מעל ביתנו שייכת לבתי...ולחתני ..... אנו בעלי הזכויות בחלקה ..., אישרנו לכם לבנות קומה נוספת אשר תהיה בבעלותכם הבלעדית, הואיל והבניה מומנה מכספכם הפרטי ללא כל עזרה מצידנו. כמו כן אנו מאשרים, כי בכל מועד שיהיה אפשרי, במידה ויהיה ניתן לבצע העברת זכויות בין בדרך של רישום בית משותף ובין בהעברת חלק מהזכויות אנו נחתום על כל המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות אליכם. מסמך זה יחייב כל אחד כולל את יורשנו. לראיה באנו על החתום..."(להלן: " ההסכם").

במסגרת אותה בנייה בשנת 1987 הוספה תוספת בנייה גם בקומת הקרקע (בצמוד לבית הנתבעים) ובתוך כך: כניסה נפרדת למבנה שהוסיפו וכן תוספת של קומה ראשונה ועליית גג. הנתבעים מימנו את הבנייה בבית המגורים שלהם ואילו יתר הבנייה מומנה על ידי התובעים.

ביום 9.5.10 הוגשה תביעה זו לאחר שהנתבעים הודיעו להם שהם נדרשים לפנות את הבית משום שהם מבקשים להעתיק את מקום מגוריהם לבית אבות.

טענות התובעים:

זכויותיהם מעוגנות בהסכם. בהתאם להסכם חלקם  צריך להיקבע על דרך של רישום הבית כבית משותף או בדרך של העברת חלק יחסי מן הזכויות לבעלותם או בהתאם להיקף השקעתו של כל צד בנכס.

הם קיימו את חלקם בהסכם במלואו. בנו בית בסטנדרט גבוה, חיו שם בצוותא עם הנתבעים (כל אחד בדירתו) וגידלו בבית זה את ילדיהם.

יש לדחות טענת הנתבעים כי מדובר בהסכם בטל בשל היותו נוגד תקנת הציבור. אין פסול בהסכם בין בת להוריה לפיו תבנה את ביתה מעל בית הוריה.

אין מדובר בחוזה למראית עין אלא בחוזה שיצא אל הפועל: לצורך הבנייה פינו הנתבעים את ביתם, התובעים שכרו להם בית חלופי, השקיעו ובנו לעצמם את ביתם. לעובדה שההסכם נעשה גם בכדי להוות  אמצעי התחשבנות ואסמכתא כלפי רשויות המס אין בה כדי לפסול את ההסכם כך גם לגבי טענת הנתבעים שההסכם לא דווח לרשויות המס.

פגם ביחסי שני הצדדים עם גוף שלישי כמו רשויות המס איננו מבטל את ההסכם בין הצדדים. הנתבעים מעווליםבמשותף מול רשויות המס, שהרי הנתבעים חייבים במס שבח בעוד הרוכשים חייבים במס רכישה.

יש לדחות טענת השיהוי. אומנם הם השתהו בדרישתם למימוש החוזה, אולם לא השתהו בהוצאת החוזה אל הפועל, וקיימו את חלקם (בניית הבית) באופן מיידי. בכל מקרה ענייני מקרקעין אינם מתיישנים באופן דומה להתיישנות בנושאים כספיים. טענת השיהוי ראוי שתבחן ביחס לעובדה שמדובר ביחסי משפחה. זוהי הסיבה שהצדדים לא דקדקו במימוש ובעיגון פורמאלי של ההסכמות החוזיות המחייבות. הם גם לא העלו בדעתם כי הנתבעים יבקשו לגרשם מביתם וינסו להתנער מהחוזה. מבוקש לדחות טענת הנתבעים כי בהתחייבות למתן מתנה עסקינן שניתן לחזור ממנה. מדובר בעסקה ששני הצדדים נתנו במסגרתה תמורה: התובעים נתנו שירותי בנייה והנתבעים שילמו עבור אותם שירותים באמצעות הענקת חלק יחסי מהבית. לא הוכחה כל התנהגות מחפירה מצד התובעים כלפי הנתבעים. משך כל השנים היו היחסים בין הצדדים טובים עד אשר נעכרו היחסים עקב מזימת אחותה של התובעת.

טענות הנתבעים :

הם בעלי הזכויות בבית. בשנת 87' פנו אליהם התובעים וביקשו שיאפשרו להם לבנות במקרקעין בתמורה  לכך שידאגו  לכל מחסורם למשך כל ימי חייהם.

התובעים בנו לעצמם תוספת של כ-188 מ"ר המשתרעת על פני 3 קומות שבחלקה מהווה  בנייה בלתי חוקית. ביתם שלהם נותר בהתאם לשטחו המקורי כ- 40 מ"ר אף כי שופץ שיפוץ מינימאלי וברמה ירודה. הם עצמם נשאו בעלות השיפוץ.

הצדדים לא דיווחו לרשויות המס, למינהל או לכל רשות אחרת על הענקת זכויות לתובעים במקרקעין ואף לא ערכו כל הסכם בכתב או תצהירי מתנה המעניקים לתובעים זכויות במקרקעין. דבר לא נעשה מלבד ה"הסכם" מיום 23.12.87, בו אישרו כי תוספת הבנייה בקומה א' היא של התובעים,משום שהם מימנו את בנייתה. הם גם הסכימו שבמידה ובעתיד ניתן יהיה להעביר לתובעים זכויות במקרקעין הם יעשו כן.

התביעה לוקה בשיהוי של  25 שנים מאז חתימת המסמך לפיכך יש לדחות תביעתם.