1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 29.3.2013 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים נ' מוניץ,א' בנימין ו - י' אברהם) בע"א 8722-08-12, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו מיום 1.7.2012 של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ט' ערפאת) בת"א 8042-02-08, אשר חייב את המבקשים, את המדינה ואת המועצה המקומית מגדל בתשלום פיצויים בגין מות ילדי המשיבים 2-1.
רקע והליכים קודמים
2. ביום 8.6.2006 נסעו ראניה ועלי ח'לאילה ע"ה (להלן: הקטינים), בני 7 ו-5.5 שנים, יחד עם אמם ובני משפחה נוספים לחוף רסטל בכנרת. במהלך שהותם בחוף, נכנסו הקטינים יחד עם דודם חוסאם ע"ה (להלן: חוסאם) לכנרת בסירת גומי. בשל עצמת הרוח, הסירה החלה להתרחק, חוסאם קפץ מהסירה ומשלא ידע לשחות לא הצליח להגיע לחוף ולדאבון הלב טבע ומת. הסירה, ועליה הקטינים, נסחפה לעומק הכנרת ובמרחק של כ-150 מ' מהחוף נפל ממנה אחד הקטינים ולאחר מכן העיפה הרוח את הסירה והקטין השני נפל גם הוא למים. שני הקטינים טבעו וגופותיהם נמצאו למחרת כשהם ללא רוח חיים.
בגין אירוע מצער זה, הגישה אמם של הקטינים תביעת פיצויים כנגד מפעילי החניון (להלן: המבקשים) וכנגד המועצה המקומית מגדל (להלן: המועצה) שבתחום שיפוטה נמצא החוף.
3. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי על פי חומר הראיות, המבקשים לא עסקו במתן שירותי חניה בלבד, אלא המקום נוהל והופעל כאילו היה חוף רחצה מוכרז, על אף שהוכרז כחוף אסור לרחצה. נקבע כי המבקשים הם שנהנו כלכלית מאותה פעילות עסקית והם אלה שיצרו את הסיכון לציבור בכלל ולקטינים בפרט. בית משפט השלום קבע כי אין די בהצבת שילוט המתריע מפני רחצה על מנת למנוע את הסכנה הטמונה בעצם שהיית מבקרים בחוף האגם והמבקשים התרשלו בכך שלא נקטו אמצעי זהירות אפקטיביים על מנת לשמור על ציבור המבקרים ולאכוף את איסור הרחצה באגם. אשר לאחריות המועצה והמדינה, בית משפט השלום קבע כי לאחר ששר הפנים הכריז על החוף כחוף אסור לרחצה, הייתה מוטלת על המדינה חובה לפקח ולבדוק האם שינוי המצב המשפטי הביא לשינוי בשטח. משהרשויות לא נקטו באמצעי זהירות ולא ביצעו פעולות שמטרתן למנוע את הסכנה לציבור המבקרים, ייחס להן בית משפט השלום אחריות לאירוע הטביעה. בית משפט השלום קבע כי המבקשים נושאים בשיעור של 60% מהאחריות, המדינה בשיעור של 25% מהאחריות ואילו המועצה בשיעור של 15% מהאחריות. נקבע עוד כי הורי הקטינים נושאים יחדיו ברשלנות תורמת בשיעור של 30%, והיתרה לפיצוי הועמדה על סך של 1,771,694 ש"ח.
4. כנגד פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מטעם המדינה, המועצה והמבקשים. טענת המבקשים בערעור הייתה, בין היתר, כי יש להטיל אחריות מלאה על אמם של הקטינים או לחלופין לקבוע כי היא נושאת באחריות תורמת גבוהה יותר ממה שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום. כמו כן, נטען כי לא היה מקום להטיל על המבקשים אחריות לאירוע הטביעה, שכן לא הייתה להם כל זכות ברצועת החוף הסמוכה ולא הייתה להם כל סמכות להגביל את המעבר החופשי של אורחי החניון לשפת האגם.
ביום 29.3.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נתקבל ערעור המבקשים באופן חלקי כך שהוטל על הורי הקטינים אשם תורם בשיעור של 40% ובהתאם שונו החיובים האחרים. בהקשר זה נקבע, כי כעניין של מדיניות משפטית יש ליתן ביטוי ממשי לחובת ההורים להקפיד כראוי על שלום ילדיהם. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי לא היה מקום להטיל עליהם אחריות כלשהי לאירוע הטביעה היות שאין להם כל זכות ברצועת החוף הסמוכה לחניון. נקבע כי בנסיבות המקרה ברור שמוטלת על המבקשים חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לנטרל את הסכנה הטמונה בשהיית המבקרים בחוף האגם, ללא שירותי הצלה, שהוכרז כחוף אסור לרחצה. משלא עשו כן הפרו את חובתם, ובכך התרשלו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
הבקשה
5. בבקשה נטען בין היתר כי פסק הדין הוא בעל חשיבות ציבורית מכרעת ומהווה חקיקה שיפוטית. לטענת המבקשים בית המשפט הטיל עליהם חובת זהירות למרות שהוכח שהלכה למעשה לא יכלו לקיימה בפועל, שכן הוטל איסור גורף על מנהלי החניונים להציב שירותי הצלה או למנוע את הכניסה לחופי הכנרת. לטענתם, יש בכך חריגה מוחלטת ממתחם הצפיות והתנהלות סבירה של בעל עסק, פגיעה בחופש העיסוק של בעלי החניון ובציבור כולו, והרחבת עוולת הרשלנות באופן בלתי ריאלי. עוד טוענים המבקשים כי יש בפסק הדין משום העברת מסר לציבור הרחב שהשלכות של אי ציות להוראות האוסרות על כניסה למים אינם על כתפי המפר. נטען כי פסק הדין מהווה גושפנקא לציבור ההורים לפעול בניגוד לחוק תוך התעלמות מחובתם ואדישות פושעת לתוצאות המסתברות של החלטותיהם. בנוסף, המבקשים טוענים כי בית המשפט בחר שלא להידרש למרבית הטיעונים שהועלו בפניו ובכך הפר את חובת ההנמקה. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי התעלם מטענות רבות ובכללן מכך שהמבקשים חויבו לאפשר גישה חופשית לכנרת, בהתאם לסעיף 8 לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: החוק) כדי שאלה המבקשים לפנות לחוף ולא לחניון יוכלו לעשות כן ללא תשלום; משאלת הקשר הסיבתי; מטענת המבקשים כי המדינה היא המחליטה באיזה אמצעים יש לנקוט בכל סוג של חוף ואילו למבקשים לא הייתה כל יכולת להשפיע על ההערכה בשאלת מעמדו ואופי הפעילות של חוף; ומהעובדה כי במקום לא היו סממני חוף, אלא המקום אובזר במתקנים המאפיינים חניוני נופש.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של בתי המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה שהשלכותיה חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים להליך בהכרעה במחלוקת שביניהם או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני, כי במקרה דנא לא עלה בידי המבקשים להראות כי אכן בעניינם מתעוררת שאלה כאמור.
7. תחילה יאמר, כי בניגוד לטענת המבקשים, אינני סבור כי ניתן ללמוד הלכה חדשה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיה כל בעל עסק הנמצא בסמיכות גיאוגרפית לחוף רחצה יחויב בנזיקין מקום שלא מנע את כניסתם של מבקרים לרחוץ בים. בעניין זה בתי המשפט קמא ביססו את הכרעתם לאחר שבחנו את חומר הראיות שהובא לפניהם ומצאו שהמבקשים הפעילו הלכה למעשה חוף רחצה לכל דבר, ומבקרי החניון באו לנפוש בחוף האגם ולרחוץ במימיו. עיקר הטענות בבקשה הנוגעות לעניין זה הן טענות ערעוריות על קביעות וממצאים של בתי המשפט קמא. ואולם, הלכה היא, כי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור לא יתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, לא כל שכן כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 3583/11 חג' יחיא נ' המיסיה הדתית הרוסית, פסקה 5 (11.7.2011); רע"א 69/12 משה נ' גוהרי, פסקה 8 (21.3.2012)). לענייננו, השאלה האם המבקשים הפעילו בפועל חוף רחצה אם לאו, והאם הציגו מצג זה לציבור המבקרים היא שאלה עובדתית הנטועה בנסיבות הייחודיות של המקרה הקונקרטי, ומשכך אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור על פי אמות המידה האמורות.
יש לומר כי מטבעם של דברים השחייה במי הכנרת טומנת בחובה סיכונים רבים אשר לא ניתן למנוע את כולם אף באמצעים סבירים וממילא לא תמיד יימצא גורם אשם לכל אירוע טביעה שיתרחש (ראו: ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, פסקה 7 (17.4.2007)). ואולם, בנסיבות העניין נמצא כי המבקשים ידעו על כך שהמבקרים המגיעים לחניון מתרחצים במים ואינם מצייתים לשילוט האוסר על כך. גם אם לא ניתן היה להציב שירותי הצלה במקום, כטענת המבקשים, ואף אם לא היה ניתן לחסום כליל את הגישה אל המים, נקבע כי במצב הדברים שהתקיים במקום (ובכללו הקביעה שהחניון התנהל הלכה למעשה כמו מדובר היה בחוף רחצה לכל דבר והקביעה שבאי המקום נהגו שלא לציית לאיסור על הרחצה באגם) על המבקשים היה מוטל לנקוט באמצעי זהירות נוספים על השילוט שהוצב על מנת לשמור על שלומם וביטחונם של המבקרים במקום.
8. ראוי לציין כי אף אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה בעניין זה ואף אם נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, ואיני קובע זאת, אין זה מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 3 (18.6.2006)). במקרה דנא לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית ביחס לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד מפעילי האתר כלפי אורחיו, והקביעה בנוגע להפרת החובה ולהיקף אמצעי הזהירות הנדרשים במצב הדברים הנדון, היא קביעה המתוחמת לעובדותיו הקונקרטיות של המקרה. בנסיבות העניין נמצא כי לא היה די בשילוט, וכי כדי לעמוד בחובת הזהירות היה על המבקשים לנקוט באמצעים נוספים, כגון פיקוח אנושי על אכיפת האיסור. בהתחשב באופי הסכנה בה מדובר, המגיעה כדי סיכון לחיי אדם, ובעובדה שאין קושי מיוחד (מעשי או כלכלי) בנקיטה באמצעים אפקטיביים לאכיפת איסור הרחצה (כגון הצבת מפקח או שומר), אין לומר כי מסקנת הערכאות קמא מצדיקה בחינה שלישית של חבות המבקשים. המבקשים נהנים בוודאי מקרבת עסקם לקו המים, ונוכח הקביעה העובדתית החד משמעית לפיה "מדובר במקום שנוהל והופעל כאילו היה חוף רחצה מוכרז לכל דבר" (פסקה 15 לפסק דינו של בית משפט השלום), מוטלת עליהם החובה לוודא כי באי המקום יצייתו לאיסור הרחצה, בהיותו של הפיתוי להיכנס למים גדול וביודעם שאין מדובר בחוף שבו אמצעי הצלה מתאימים.
9. כפי שטוענים המבקשים, האחריות לשלומם של ילדים המבלים במחיצת הוריהם חייבת לחול בראש ובראשונה על ההורים, ואין זה ראוי מבחינת המדיניות השיפוטית להעביר את נטל ההשגחה על ילדיהם משכמם אל שכמם של אחרים (ראו: ע"א 618/71 נחום נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד כו(2) 751, 753 (1972)). ואולם, איני מוצא כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פוטר הורים מההשלכות המסתברות של החלטותיהם כפי שנטען בבקשה. בית המשפט המחוזי הרחיב בדיונו בשאלת אחריות ההורים וקבע בפסק דינו באופן חד משמעי כי " ... המדיניות המשפטית הראויה צריך שתתן ביטוי ממשי לחובתם זו של ההורים. הורים חייבים בהשגחה על קטין מפני פגיעת גורם חיצוני, גם אם מישהו אחר צריך היה לנהוג באופן שונה מזה אשר נהג ולמנוע כניסת מתרחצים למים ולא מנע זאת. אין בכך כדי לפטור את ההורה מאחריות לשלום ילדיו" (שם, בעמוד 21). לא למותר לציין כי בשל התנהלות ההורים נקבע בפסק הדין אשם תורם בשיעור משמעותי ואין בו כל מסר להורים המתיר להם להתנער מאחריות לחובתם כלפי ילדיהם הקטינים, כנטען בבקשה.
10. יתר על כן, אין בטענות המבקשים כי פסק הדין לא נומק כדבעי כדי לשנות מהמסקנה לפיה דין הבקשה להידחות. כבר נפסק כי אין די בכך שערכאת ערעור לא דנה בכל אחת מהטענות שעלו בערעור כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן אין בכך כדי לבסס שאלה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים, פסקה 5 (8.12.1998)).
11. סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י' בתמוז התשע"ג (18.6.2013).