פצוי לזוג הורים בגין התרשלות ביה"ח רמב"ם בגינה נפטר עוברם , פגיעה באוטונומיה וגרימת תחושות שליליות

תביעת הורים כנגד הנתבעת לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב פטירת עוברם ברחם האם.

העובדות בתמצית

1.         התובעת, ילידת 1979, נכנסה להיריון בחודש 10/2009, כאשר לה ולבן זוגה - התובע לא היו ילדים לפני היריון זה.

            הנתבעת הינה הבעלים של בית החולים רמב"ם, בו אושפזה התובעת במועדים הרלבנטיים לתביעה.

            ביום 11.4.2010, בהיותה בשבוע +25 להריונה, אושפזה התובעת לראשונה בבית החולים רמב"ם בעקבות צירים מוקדמים (להלן: "האשפוז הראשון"); במהלך אשפוז זה התובעת קיבלה טיפול שנועד להפסקת הפעילות הרחמית וכן ניתן לה טיפול תרופתי אשר נועד להקדים את הבשלת ריאות העובר (צלסטון), במידה ויהא צורך להקדים ולחלץ את העובר מבעוד מועד.

הצירים המוקדמים חלפו במהלך האשפוז הראשון והתובעת שוחררה לביתה ביום 19.4.2010. התובעת נשארה במנוחה בהמלצת הרופא המטפל שלה, כאשר בהמשך ניתן לה אישור היעדרות מעבודתה כסדרנית סחורה, הכרוכה במאמץ פיסי, במסגרת "שמירת היריון", עקב נפיחות ודליות ברגליים, כמו גם קושי בעמידה ממושכת והליכה.

יצוין, כי במהלך הריונה סבלה התובעת מעודף משקל ניכר וכי בעברה בוצע לה ניתוח לקיצור קיבה.

2.        ביום 23.5.2010, בשבוע +31 להריונה, התובעת אושפזה בשנית בבית החולים רמב"ם בעקבות תלונות על גרד בלתי פוסק בגופה וירידה בתנועות עובר (להלן: "האשפוז השני"). האשפוז השני עומד במרכז התביעה דנן.

                        בדיקת אולטרא סאונד אשר בוצעה לתובעת ביום קבלתה לאשפוז השני הדגימה פרופיל ביו-פיזיקלי עוברי תקין, ריבוי מי שפיר וכן צוין כי נצפו תנועות עובר אשר לא הורגשו על ידי היולדת. הניטור העוברי שבוצע עם קבלתה היה תקין.

                        בבדיקות מעבדה שנערכו לתובעת נמצאה עליה משמעותית ברמת אנזימי הכבד בדמה של התובעת והוחלט על אשפוזה להשגחה, מעקב וניטור, כאשר ניתנה הנחייה לביצוע ניטור עוברי פעמיים ביום. במקביל לכך, התובעת החלה לקבל טיפול תרופתי להקלת הגרד באמצעות אהיסטון ופנרגן.

            לאחר שלא הייתה הטבה בגרד, הוחלט ביום 24.5.2010 על התחלת טיפול תרופתי בתכשיר בשם אורסוליט במשך 3 פעמים ביום והפסקת הטיפול באהיסטון; בהמשך האשפוז הועלה המינון התרופתי של תרופת האורסוליט. בבדיקת אולטרא סאונד שנערכה לתובעת נצפה כבד מוגדל.

לטיפול התרופתי באורסוליט היו תופעות לוואי של עייפות ונמנום אשר באו לידי ביטוי אצל התובעת במהלך האשפוז.

3.        למעשה, התובעת אובחנה כסובלת מתסמונת המכונה "כולסטזיס של היריון", תסמונת שמשמעותה הפרעה בהפרשת נוזלי המרה מהכבד אשר מופיעה כתוצאה ועל רקע ההיריון (להלן: " כולסטזיס" או " ICP" או " התסמונת"). תסמונת זו מתבטאת בתחושת גרד עזה בגוף האישה ההרה ובעליה ברמת חומצות המרה בדם ובערכי אנזימי הכבד, כאשר הטיפול הניתן לתסמונת זו הינו סימפטומטי, דהיינו, טיפול בתסמיני המחלה בלבד.

                        יצוין, כי מחלת הכולסטזיס כרוכה בסיכון עוברי, כאשר הטיפול התרופתי שניתן לאם ההרה אינו מקטין את סיכון היתר העוברי הכרוך במחלה.

4.         במהלך האשפוז השני התובעת התלוננה מפעם לפעם כי אינה חשה את תנועות העובר ברחמה, ובחלק מהניטורים העובריים שבוצעו לה, נצפו האטות משתנות בדופק העוברי, כמתועד ברישומים הרפואיים.

                        בניטור עוברי שבוצע לתובעת ביום 28.5.2010 בשעות הבוקר, נצפתה ירידה משתנה עמוקה בדופק העוברי (שנמשכה כדקה) ובעקבות זאת הורו הרופאים בבית החולים רמב"ם להגביר את תכיפות הניטורים ל- 3 פעמים ביממה.

                        ביום 29.5.2010 בשעות הערב, התלוננה התובעת שוב כי אינה מרגישה תנועות עובר ובניטור עוברי שבוצע הודגמה ירידה עמוקה וממושכת בדופק העוברי (במשך 4 דקות), בצידה נרשם על גבי סרט הניטור "טכני".

5.         בבוקר יום ראשון, 30.5.2010, החליט הצוות הרפואי בבית החולים רמב"ם לשחרר את התובעת מאשפוז, עקב ירידה בתחושות הגרד של התובעת וירידה ברמת אנזימי הכבד בדמה. ניטור עוברי אשר בוצע לתובעת בבוקר השחרור היה תקין.

                        במכתב השחרור מבית החולים הונחתה התובעת להמשיך בטיפול התרופתי, לעקוב אחר תנועות עובר ולשוב לבית החולים במקרה של ירידת מים/דימום/צירים. בנוסף, הונחתה להגיע לביקורת במרפאת היריון בסיכון פעם בשבוע.