פסק-דין בתיק ת"א 17277-04-10

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע כללי

1.      התובע יליד 1953, תושב ירושלים. לטענתו, בשנת 2006 הוא החליק ונפל בעת ששהה במקווה לצורך טבילה; עקב כך, הוא נפגע בכתף שמאל.

2.      הנתבעת הינה עיריית ירושלים אשר בשטחה נמצא המקווה שבו אירעה התאונה.

הנתבעת מכחישה את נסיבות האירוע, וכופרת באחריותה ובשיעור הנזק הנטען על ידי התובע.

דיון ומסקנות

3.      לאחר שנתתי את דעתי למכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

4.      ראשית לכל, למרות שהנתבעת ציינה בכתב הגנתה כי המקווה אינו נמצא תחת אחריותה, אלא בהחזקתה, הפעלתה ואחריותה של המועצה הדתית, המהווה אישיות משפטית נפרדת, התובע לא דאג לצרף את המועצה הדתית כנתבעת נוספת בתיק.

אמנם מחומר הראיות עלה כי המקווה הוא בבעלות העירייה, אך הוא הועבר לתפעול של המועצה הדתית. על פי הפסיקה, בעלים יכול לשאת באחריות כלפי המבקרים במקרקעין, אולם נקבע כי הבעלים יכול לצאת ידי חובתו על ידי מסירת הפעלת המקרקעין לגורם מוסמך ומקצועי (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש(פד"י לז (1) 113, פסקה 16).

5.      בענייננו, נמסר על ידי העד מטעם הנתבעת, מר יצחק הנאו, כי לאחר הקמת המקווה על ידי העירייה, הוא הועבר לתפעול של המועצה הדתית (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, ש' 32-33 ועמ' 20 ש' 1-3).

העד מר מנחם בלומנטל, שמשמש בתפקיד מנהל אגף מקוואות במועצה הדתית ירושלים, אישר כי המועצה הדתית מנהלת את המקוואות; המועצה הדתית הינה אישיות משפטית נפרדת מעיריית ירושלים, ואין לומר ולא הובאו ראיות לכך, שהמועצה הדתית אינה גורם מוסמך ומקצועי שאינו יכול לנהל, לתחזק ולהחזיק את המקוואות באופן סביר. מכאן גם אפשר לומר כי עם העברת המקווה להחזקתה וניהולה של המועצה הדתית יצאה העירייה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה.

6.      מעבר לכך, גם בהנחה וחלה על העירייה חובת זהירות כלפי התובע, על אף העברת המקווה לחזקתה ותפעולה של המועצה הדתית, עדיין סבורני כי לא הוכחה אחריותה של הנתבעת כלפי התובע.

התובע תמך תביעתו בתצהיר שלו, אשר נחקר עליו בבית המשפט. מדובר בעדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], עדות יחידה של בעל דין זקוקה לסיוע, היינו לתמיכה חיצונית כלשהי שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל הדין, שהוא בעל עניין מובהק לתוצאות תביעתו; קבלת עדותו של בעל דין ללא סיוע מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54; נדרשת לכל הפחות תוספת ראייתית העשויה להוות הנמקה מספיקה (השוו: ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (5/12/2005); ע"א 1064/03 אליהו נ' עיזבון פיאמנטה (8/2/2006).

בתצהירו מסר התובע כי התאונה אירעה ביום 10.1.2006; גם בכתב התביעה נרשם כי התאונה אירעה ביום 10/1/2006; כך גם במכתב הדרישה שקדם לכתב התביעה צוין כי התאונה אירעה ביום 10/1/2006.

רק בעקבות המחלוקת שהתעוררה בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בנוגע לקשר בין פגיעתו של התובע לבין התאונה, מסר התובע כי נפלה טעות קולמוס בתאריך התאונה וציין כי התאונה אירעה למעשה ביום 21/7/2006.

אי-בהירות זו בנוגע למועד אירוע התאונה, אינה תורמת לעדותו היחידה של התובע.

7.      זאת ועוד, במהלך חקירתו מסר התובע כי בעת נפילתו היו שני אנשים שעזרו לו ושהוא מכיר: מר כהן ומר אטיאס (ראו: עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3); למרות זאת התובע לא דאג להביא עדים אלה על מנת לתמוך בגרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה. כידוע, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה או עדות שהיא לטובתו, אשר לפי השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק שאילו הביא אותה ראיה, היתה פועלת נגדו. ראו: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתיתיהו, פד"י מ"ה (4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טל קר, פד"י מד(4) 595, 602; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח', פד"י מז(2), 605, 614.

גם מחדל זה אינו תורם לעדותו היחידה של התובע.

8.      זאת ועוד. גם בהנחה שהייתי נותן אמון מלא בגרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, עדיין סבורני כי לא הוכח שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות המיוחדות של המקרה.