דהן נ' רון טכניקה בע"מ ואח'

פסק דין

1.התובעת התפטרה בדין מפוטרת לאחר לידת ילדתה. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה מתמקדת בשאלה האם היה על התובעת ליתן הודעה מוקדמת על התפטרותה לנתבעת, והאם רשאית הנתבעת לקזז מסכום פיצויי הפיטורים שלהם זכאית התובעת דמי הודעה מוקדמת.

2.ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו כפי שהן עולות מחומר הראיות שהוצג לפנינו:

א.התובעת עבדה אצל הנתבעת מ-21.6.2006 ועד 20.12.2011.

ב.התובעת ילדה ביום 9.9.2011.

ג.ביום 18.12.2011 הודיעה התובעת בכתב לנתבעת כי היא מתפטרת לצורך הטיפול בילדתה.

3.סעיפים 2(ב) ו-(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת), הנושאים את הכותרת: "חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות" קובע כי:

(ב) "עובד המבקש להתפטר מעבודתו יתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות לפי חוק זה.

(ג) הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי העניין, והכל בהתאם להוראות חוק זה".

ההודעה המוקדמת נועדה לאפשר לעובד שפוטר לחפש עבודה אחרת כאשר הוא עדיין עובד ומקבל משכורת, ולגבי עובד שהתפטר נועדה ההודעה המוקדמת לאפשר למעביד לחפש תחליף לעובד שהתפטר (דב"ע לז/3-78 עיריית רמת גן – מינץ, פד"ע ט 23; ע"ע 299/99 קציר רובינסון חברה לבניה בע"מ – משה איתם, פד"ע לח 49). נבחן איפוא את העובדות בעניין זה הנדון לפנינו לאור הוראותיו של חוק הודעה מוקדמת ותכליתו.

4.כאמור לעיל התובעת הודיעה על התפטרותה בכתב יומיים לפני כניסת ההתפטרות לתוקף. בהסתמך על עובדה זו טוענת הנתבעת כי היה על התובעת ליתן הודעה מוקדמת בכתב בת חודש ימים, ומשלא עשתה כן רשאית הנתבעת לקזז מסכום פיצויי הפיטורים שלהם זכאית התובעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,500 ₪, וכך עשתה (ראו הודעת ב"כ הנתבעת מיום 28.4.2013). מנגד טוענת התובעת כי בנסיבות שנוצרו היה ברור לנתבעת שהתובעת לא תחזור לעבודה, כי התובעת אינה בקיאה בנבכי החוק, וכי המכתב הוכתב לתובעת על ידי הנתבעת, והיא פעלה על פי הוראותיה.

5.השתלשלות האירועים, כפי שהיא עולה מחומר הראיות שהוצג לפנינו, היתה כדלקמן:

הנתבעת שכרה את שירותיה של יועצת ארגונית (קאוצ'רית), וזו הגיעה למסקנה כי התובעת מפריעה לעסק, כי היא "פוגעת בעסק פגיעה חמורה מאד, והיא רוצה למשוך אותו ביגון שאולה" (עדות מר כהן בע' 9 ש' 27-30). בשל כך החליט מר כהן לפטר את התובעת והזמינה לשימוע, במהלכו הודיעה התובעת כי היא בהיריון (ע' 6 ש' 3-6). מר כהן פנה לממונה על חוק עבודת נשים כדי לקבל היתר לפיטורי התובעת, אולם ככל הנראה היתר זה לא ניתן לו (עדות התובעת בע' 5 ש' 25-27, ע' 6 ש' 3-10, ע' 7 ש' 5-7). נציין כי הנתבעת לא מצאה לנכון להביא עובדה זו לידיעתנו, והיא התבררה רק מתוך עדותה של התובעת. התובעת היתה בשמירת היריון מן החודש השביעי להיריון (ע' 6 ש' 8), התובעת הדגישה כי:

"... וזה היה ברור לכל האנשים בחברה שאני לא חוזרת

לעבודה" (ע' 5 ש' 27-30 וראו גם ע' 6 ש' 10-11).

התובעת הוסיפה עוד כי לא חזרה לעבודה אצל הנתבעת לאחר תום חופשת הלידה הן משום שהעבודה לא התאימה לצרכים שלה כאמא, והן בשל "מסכת ההתעללויות" שמהן סבלה (ע' 5 ש' 30-32, ע' 6 ש' 1-2). בעניין מועד מתן ההודעה המוקדמת אמרה התובעת כי כאשר פנתה אל הנתבעת כדי לשאול כיצד עליה לנהוג בעניין סיום עבודתה, אמרה לה קרן, אשר ניהלה את הנהלת החשבונות אצל הנתבעת, כי יום יומיים לפני המועד עליה להעביר מסמך בעניין הפסקת עבודתה אצל הנתבעת (ע' 6 ש' 12-14, )

6.עדות התובעת היתה משכנעת ומהימנה. לא נוכל לומר דברים דומים על עדותו של מר כהן, אשר התחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל (ע' 10 ש' 16-27), והציג גרסאות אשר אינן מתיישבות זו עם זו. כאמור מר כהן השתמש במילים קשות כדי לתאר את הצורך לפטר את התובעת מעבודתה בחברה (סעיף 5 לעיל), ואולם בניגוד גמור לדבריו אלה אמר מר כהן בהמשך עדותו כי:

"אני הבנתי שהיא גומרת את ההיריון וחוזרת לחברה" (ע' 10 ש' 29).

הן מדברי התובעת והן מדבריו של מר כהן עולה בבירור כי יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת נמשכו רק משום שהנתבעת לא קיבלה היתר לפטר את התובעת בשל היריונה. על כן לא ברור מניין הבין מר כהן כי התובעת מתעתדת לחזור לחברה. יתר על כן, דברי התובעת כי הודיעה עוד לפני כתיבת המכתב על לא תשוב לעבודה, וכתבה את המכתב רק יומיים לפני התפטרותה על פי הנחיותיה של קרן, לא נסתרו.

7.יתר על כן, התובעת לא עבדה אצל הנתבעת במשך כחצי שנה לפני התפטרותה (3 חודשי שמירת היריון, מהחודש השביעי ו-3 חודשי חופשת לידה), ויש להניח שהיה מי שמילא את מקומה, במיוחד כאשר גם קודם לכן לא התנהלו היחסים בין התובעת למנהלי הנתבעת על מי מנוחות, בלשון המעטה.