השופט ס' ג'ובראן:
הרקע העובדתי
1. לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (ע"פ 7947-09-11, השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל, ו-א' רומנוב), מיום 6.2.2012. במסגרתו, נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 26.12.2010, ועל גזר דינו מיום 16.6.2011 (ת"פ 9710/08, השופט י' מילנוב).
2. אקדים ואומר כי המקרה העומד לפנינו מעלה בין היתר מספר שאלות כלליות, אליהן לא נדרש בית משפט זה עד כה. אשר על כן מצאנו לנכון להעניק רשות ערעור, ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
3. נגד המבקש, יחד עם אגודה שיתופית המנהלת מושב עובדים, יו"ר ואחד מחברי האגודה השיתופית, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים בנוגע לעבירות אסבסט. על פי עובדות כתב האישום, הנאשמים האחרים באו עם המבקש בחוזה, קבלן ללא רישיון עסק במועדים הרלוונטיים, לביצוע עבודה לפירוק גג אסבסט מצרכניית המושב. העבודות בוצעו ללא הדרכה של העובדים, ללא אמצעי הזהירות הנדרשים בטיפול באסבסט, וללא אישור הוועדה הטכנית לאבק מזיק ופיקוח מפקח מומחה. לאחר ביצוע העבודה, נצפו באזור הצרכנייה ערימות של לוחות אסבסט ושברי אסבסט. על בסיס עובדות אלו, כתב האישום ייחס למבקש עבירות של גרימה מפגע (סעיפים 71א, 71ד לפקודת בריאות העם); עבודה באסבסט שלא כדין (סעיפים 71א, 71ד לפקודת בריאות העם, ותקנות 4(3), 6, 10, 11, 25(2), 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות הבטיחות); גרימת זיהום אוויר חזק או בלתי סביר (סעיפים 4, 11(א)(1), 11(ג) לחוק מניעת מפגעים, התשכ"א-1961) (להלן: עבירות אסבסט); וניהול עסק ללא רישיון (סעיפים 4,14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, ופריטים 10.7, 10.10 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995).
4. ביום 3.5.2010, זוכה המבקש בבית משפט השלום מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
5. לעניין ניהול עסק ללא רישיון, בית המשפט קבע כי המשיבה לא הגישה ראיות המוכיחות את התקיימות יסודות עבירה, ועל כן בית המשפט זיכה את המבקש מעבירה זו.
6. לעניין עבירות האסבסט, בית המשפט קבע כי הודאתו של המבקש במשטרה הירוקה, והמסמכים שהוגשו במהלך החקירה, אינם קבילים. זאת, מאחר שלא ניתנה לו הזכות להיוועץ עם עורך דין והאזהרה של המבקש על ידי השוטרים היתה כללית וסתמית, ללא כל אפשרות מצידו לדעת שמדובר בחקירה בעניין פירוק גג אסבסט.
7. כמו כן, בית המשפט קבע כי על אף שהמבקש ידע שמדובר ב"אסבסט", לא הוכח כי מדובר ב"סיבי אסבסט" כהגדרתם בחוק, על פיו "אורכם עולה על 5 מיקרון וקוטרם קטן מ-3 מיקרון והיחס בין אורכם לקוטרם גדול מ-3" (תקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה). זאת, נוכח עדותה של מומחית מטעם התביעה שהעידה בפני בית המשפט בעניין זה, ואמרה: "את האורך אני לא חייבת לבדוק... עכשיו את הקוטר בוודאי אי אפשר לבדוק" (עמוד 58 לפרוטוקול). בית המשפט קבע כי הוכחת קיומם של "סיבי אסבסט" הוא תנאי מקדים להרשעה בעבירות אסבסט, ובאי הוכחת יסוד זה לעבירות, יש לזכותו.
8. לעניין האישום בגרימת זיהום אוויר, בית המשפט קבע כי לא הוכחו התנאים הנדרשים להרשעה. בכלל זאת, נקבע שלא הוכח ריכוז החומר המזהם בעזרת מכשירים שאישר המשרד לאיכות הסביבה, בהתאם להוראות תקנות למניעת מפגעים (איכות אויר), התשנ"ב-1992.
9. המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק דינו של בית המשפט השלום. ביום 6.10.2010, קיבל בית המשפט את הערעור (ע"פ 25821-06-10, סגן הנשיא צ' זילברטל, והשופטים ר' יעקובי ו-א' רומנוב (להלן: הערעור הראשון). במסגרת זאת, ביטל את זיכויו של המבקש, והחזיר את התיק לבית משפט השלום לשם השלמת הכרעת הדין בעניינו.
10. בתמצית, בית המשפט המחוזי קבע כי לטובת הוכחת יסודות עבירות האסבסט, אין צורך בהוכחת קיומם של "סיבי אסבסט", ודי בהוכחת קיומו של "אסבסט". המונח "סיבי אסבסט" נזכר רק בתקנה 11(ב) לתקנות הבטיחות ובתקנה 1 (סעיף הגדרות), ועל פיהן ניתן להוכיח, באופן חלופי, קיומם של "סיבי אסבסט" או של "אסבסט". בית המשפט המחוזי קבע שפרשנות זו של העבירה עולה בקנה אחד עם האופן שבו מפורש המונח "אסבסט" בדברי חקיקה אחרים. כך לדוגמא, בתקנות הבטיחות קבועה חובה לקיים הדרכה או לספק בגדי מגן לעבודה באסבסט. בהקשר זה, אין כל היגיון בהוכחת דווקא קיומם של "סיבי אסבסט", וניתן להניח כי די בהוכחת קיומו של "אסבסט".
11. לעניין האישום בגרימת זיהום אוויר, קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפרשנות הפסיקה, ניתן להוכיח את התקיימות יסודות העבירה בכל ראיה, ולא רק באמצעות הוראות התקנות (קרי, מדידת ריכוז החומר ששוחרר לאוויר באמצעות מכשירים שאושרו על ידי המשרד להגנת הסביבה). לפיכך, על בית משפט השלום לדון בשנית בהתקיימות יסודות העבירה, ולקבוע אם ניתן להרשיעו בהתבסס על ראיות כלשהן.
12. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הכרעת הדין של בית משפט השלום לא התייחסה לעבירה של גרימת מפגע לפי פקודת בריאות לציבור, ולפיכך עליו בהכרעת דינו להתייחס גם לעבירה זאת.
13. על בסיס זה, ביטל בית המשפט המחוזי את זיכויו של המבקש מכל העבירות, מלבד עבירת ניהול עסק ללא רישיון, והחזיר את הדיון לבית משפט השלום, לשם דיון בהוכחת יסודות העבירות האחרות.
14. ביום 26.12.2010, ניתנה הכרעת הדין השנייה בעניינו של המבקש. בית משפט השלום בירושלים קבע שוב כי הוכח קיומו של אסבסט בגג של הצרכנייה, וזאת בהתבסס על עדותו של המבקש בבית המשפט, שהעיד כי הגג הכיל אסבסט, חוות הדעת של המומחית מטעם התביעה וראיות נוספות. כמו כן, קבע בית המשפט כי הוכח שפירוק האסבסט על ידי קבלן המשנה בוצע בהסכמתו ובידיעתו של המבקש, לא בוצע בדרך של פירוק לוחות שלמים, אלא שברים-שברים.
15. בית המשפט זיכה את המבקש מעבירת עבודה באסבסט ללא נקיטה באמצעי הזהירות הנדרשים, קרי - לבישת ציוד מגן על ידי צוות המפרקים ושילוט בדבר הסכנה באתר. זאת, לאור כך שהמשיבה לא הוכיחה את העבירה בראיות ישירות, והראיות הנסיבתיות שסיפקה לא הוכיחו שהמסקנה ההגיונית היחידה היא כי המבקש לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים .
16. לעניין ביצוע העבודות ללא אישור הוועדה הטכנית לאבק מזיק ופיקוח מפקח מומחה, קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות העבירה, מאחר שאף המבקש אישר כי לא ניתן היתר מראש.
17. לעניין האישום בגרימת זיהום אוויר, בית המשפט קבע כי יש לזכות את המבקש מעבירה זו, לאור כך שאין די בראיות שהציגה המשיבה כדי להוכיח את התקיימות יסודותיה. זאת, נוכח עדותה של המומחית מטעם המשיבה, אשר העידה כי בעבודות אסבסט יש סיכוי לזיהום אוויר, אולם אין בכך די כדי לעמוד ברמת ההוכחה המספקת להרשעה בפלילים, קרי - מעל לכל ספק סביר.