עזריה נ' סופר ואח'

פסק דין

מבוא:

1.האם הנתבעת 2 חייבת בפיצוי התובע כתוצאה מביעור המחאה שהופקדה בידיה ע"י התובע במסגרת הליך של הגשת תלונה לאחר שחלף זמן כה רב ממועד פירעונה והגשת התלונה. זו הסוגיה אשר נידונה לפניי.

טענות הצדדים וההליך הדיוני:

2.על פי הנטען בכתב התביעה, התובע היה מחזיק של המחאה מיום 28.9.88 בסך של 320 ₪ שהנתבע 1 חב בפירעונה (להלן: "ההמחאה"). ההמחאה לא כובדה בהעדר כיסוי. ביום 19.6.00 הגיש התובע תלונה למשטרה ומסר לה על פי דרישתה את ההמחאה. ביום 21.6.00 קיבל הודעה על החלטה שלא להוסיף לחקור ושלא להעמיד לדין.

3.משביקש התובע מהנתבעת 2 את ההמחאה בחזרה בכדי למצות את זכויותיו כנגד הנתבע 1 בהוצל"פ, נענה בהלוך ושוב ורק ביום 28.8.06 נמסר לו בכתב שהתיק בוער בשנת 2005, החוקרת פרשה לגמלאות ולא ניתן לשחזר את החומר.

4.התובע מבקש לחייב את הנתבעת 2 בפיצוי בגובה ההמחאה שבוערה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום הגשת כתב התביעה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

5.הנתבעת לא הגישה כתב הגנה. נציגה מטעמה התייצבה לדיון. הנתבעת הגישה עובר לדיון בקשה לדחיית התביעה על הסף מפאת התיישנות. בהחלטה מיום 4.2.13 נקבע שהבקשה תידון בדיון.

6.ביום 21.4.13 התנהל דיון בתיק. הצדדים השמיעו את טענותיהם. הנתבעת ביקשה ארכה בת 7 ימים לצורך הצגת נהלים בדבר ביעור וביהמ"ש נעתר לבקשתה.

7.על אף שבימ"ש נעתר לבקשת נציגת הנתבעת, לאחר שנשמעו טענות הצדדים ואלו סיכמו את טענותיהם בע"פ, לצרף את הנהלים בדבר ביעור בלבד, עשתה הנתבעת דין לעצמה והגישה במסווה של "הודעה" סיכומים בכתב לרבות הפנייה לפסיקה. בהתנהלותה זו של הנתבעת יש בכדי הפרה של עיקרון השוויון בבימ"ש לתביעות קטנות וכן התעלמות מדעת מהחלטת בימ"ש וסופו של ההליך הדיוני. לא די בכך שהתובע טוען בלשון הדיוטות ואילו נציגת הנתבעת שהינה מתמחה טוענת בלשון מלומדים, הנתבעת מנסה במסגרת "ההודעה" לבצע "מקצה שיפורים" שלא באישורו של בימ"ש. בעשותה כן מפרה הנתבעת את עיקרון השוויון ויוצרת מצב של א-סימטריה. לפיכך, הנני מתעלם מטיעוניה של הנתבעת "בהודעה" מטעמה ואך אתייחס לכללי הביעור אשר צורפו לה.

דיון והכרעה:

8.אין מחלוקת בין הצדדים לכך שהתובע מסר את ההמחאה המקורית לנתבעת וכן לכך שהתיק בוער.

9.איני מקבל טענתה של הנתבעת לכך שיכול והתובע קיבל בחזרה לידיו את ההמחאה עוד לפני שהתיק בוער. הנתבעת לא הציגה על כך כל אסמכתה וכן עדותו של התובע לכך שלא קיבל לידיו את ההמחאה נחזתה בעיני כאמינה.

10.איני מקבל את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה. התובע מסר לנתבעת את ההמחאה ביום 19.6.00 וקיבל הודעה בדבר ביעור ההמחאה אך ביום 28.8.06. מועד היווצרות העילה הינו מועד קבלת ההודעה בדבר ביעור ההמחאה וטרם חלף המועד הקבוע בדין (ר' חוק ההתיישנות) בין מועד מסירת ההמחאה למועד קבלת ההודעה בדבר הביעור ומועד הגשת התביעה.

11.הנתבעת הציגה הודעת כוח אדם 14/09 "תקופת ביעור חומר ארכיוני". בהתאם להודעה כאמור טוענת הנתבעת שפעלה כדין כאשר ביערה את ההמחאה והתיק לאחר כ 5 שנים.

12.ראשית, הנתבעת לא הציגה ולא הביאה כל ראיה ועדות בדבר המידע אשר נמסר לתובע, ו/או אזרח כדוגמתו, אשר מוסר לידיה המחאה, כך שבמעמד שבו הינו מפקיד בידי הנתבעת המחאה או שטר קיימת האפשרות שאם לא ידרוש אותה תוך פרק זמן מוגדר זו תבוער.

13.נוסף בזאת, הנתבעת לא הציגה כל נוהל לכך שנמסרה הודעה בטרם ביעור ההמחאה לתובע ובעשותה כן, מבלי שביהמ"ש צריך לידון בסוגיה באם ההמחאה ניתנת לביצוע אם לאו – כמפורט להלן, הביאה לכדי מצב בו התובע אינו יכול להציג המחאה זו לביצוע בהוצאה לפועל.

14.אין זה מתפקידה וסמכותה של הנתבעת לקבוע באם ההמחאה ניתנת לפירעון או לגבייה וטענה זו אינה יכולה לעמוד לה כהגנה והצדקה לביעור ההמחאה מבלי ליתן על כך הודעה מראש לתובע. עסקינן בשטר כמשמעותו בסע' 3 לפקודת השטרות [נוסח חדש], כאשר לשטר זה מעמד שבדין. בנסיבות אלו, ראוי וצריך היה שתימסר הודעה לתובע במעמד ההפקדה של השטר בידי הנתבעת לכך שיכול ויבוער באם לא יידרש ופרק הזמן הנקוב לכך ובמידה ולא עשתה כן מן הראוי והסביר שתימסר הודעה לתובע בדבר הכוונה לבער השטר בטרם עשותה כן.

בעניין זה, איני סבור אף שמתפקידו וסמכותו של בימ"ש דנא לדון ולהכריע באם ניתן להביא השטר לכדי פירעון וביצוע, אם לאו.

בנסיבות אלו הנתבעת 2 מנעה מהתובע הזכות שקיימת לו בדין לנסות ולגבות את הסכום הנקוב בהמחאה.