1. הצדדים לתובענה זו נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1967. מנישואיהם אלו נולדו להם שלושה ילדים (כיום בגירים), ולהם אף חמישה נכדים. הצדדים התגרשו ביום 3.6.2010.
בפניי מונחת כעת תביעתו של הבעל, התובע, כנגד האישה, הנתבעת, ובגדרה קובצו זה לצד זה שני עניינים שונים: האחד, תביעתו לקבלת פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו, כנטען, עקב סירובה הממושך לקבל גט אף חרף קביעת בית הדין הרבני המחייבת אותה לקבל גט; השני, תביעתו לקבלת דמי שימוש בגין מגוריה הבלעדיים של הנתבעת בדירת המגורים, המצויה בבעלותם המשותפת.
אדון להלן בכל אחד מנושאים אלו באופן נפרד.
תביעה לפיצוי בגין סרבנות גט
רקע עובדתי
2. הנתבעת עבדה כאומנית, ניהלה עסקים, ופשטה רגל בשנת 1998. בעקבותיה נגרר התובע, אשר היה ערב להלוואותיה, ולבסוף אף התובע הוכרז כפושט רגל בשנת 2002. ברקע הדברים הנתבעת חלתה במחלה קשה שפגעה בתיפקודה, והיא אף הוכרה כנכה, הזכאית לקצבת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי. לאחר משבר עמוק וממושך בנישואי הצדדים, במיוחד על רקע מצבם הכלכלי הקשה, עזב התובע את דירת המגורים המשותפת בשנת 2000, ומאז ואילך לא שבו הצדדים לחיות יחדיו כבני-זוג. בהמשך הופטרו שניהם מהכרזתם כפושטי רגל (ראו פסק הדין בתמ"ש 4156/00 מיום 1.1.2007 בעניינם של הצדדים).
3. ביום 30.3.2000 הגיש התובע לבית הדין הרבני תביעת גירושין כנגד הנתבעת.
4. לאחר מספר דיונים בבית הדין הרבני, וניסיונות כושלים של בני הזוג להגיע להסכמות בעניינם, הכריז בית הדין הרבני, בהחלטתו מיום 19.9.2004, כי אין כל סיכוי להשגת שלום-בית במקרה הנדון, וקבע כי על בני הזוג " להיפרד ללא דיחוי בג"פ". בית הדין הרבני אף הורה לצדדים לנהל משא ומתן לשם הגעה לגט בהסכמה ולפתרון המחלוקות ביניהם.
5. אף לאחר ההחלטה האמורה לא עלה בידי בני הזוג להגיע לכדי הסכמות בעניין מתן הגט, ולבסוף, ביום 21.2.2005, ניתן בבית הדין הרבני פסק דין, בגדרו חוייבה הנתבעת לקבל גט פיטורין, ללא דיחוי נוסף. ערעור שהגישה הנתבעת על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול - נדחה (7.8.2006). עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, שהגישה הנתבעת כנגד בית הדין הרבני, אשר נתן את פסק הדין - נדחתה על הסף (בג"צ 1127/07 מיום 11.4.2007).
6. אלא, שהנתבעת עמדה במיאונה לקבל את הגט, חרף חיובה האמור, וחרף הפרידה הממושכת בין בני הזוג, שהפכה לעובדה שאין עליה עוררין. בהמשך, נקט התובע הליכים נוספים נגד הנתבעת, בפני בית הדין הרבני עקב סירובה לקבל גט, בהם תבע להטיל על הנתבעת סנקציות בגין סירובה.
7. בדיון שנערך בפני בית הדין הרבני, ביום 26.10.2006, הכריזה הנתבעת מפורשות על סירובה והסבירה את מניעיה: לדבריה, היא לא תסכים לקבל את הגט עד אשר יובטח מצבה הכלכלי לאחר הגירושין; היא הוסיפה כי איננה מסכימה להתגרש באופן שייאלץ אותה לחיות מקצבאות והכנסות דלות, בעוד שלתובע הכנסות כספיות גבוהות בהרבה משלה (שורות 18-19 לפרוטוקול בית הדין מיום 26.10.2006).
8. הליכים אלו הובילו לפסקי-דין נוספים של בית הדין הרבני: בפסק דין מיום 1.11.2006 קבע בית הדין כי יהיה מקום ליתן לתובע היתר לשאת אישה אחרת, אם תוגש בקשה מתאימה לכך מצידו; בפסק דין נוסף מיום 19.3.2007, נקבע כי הנתבעת אינה רוצה בתובע כבעלה "ומעכבת את הגט עבור הישגים כספיים שלא מגיעים לה". עוד נכתב בפסק-הדין כי " על האישה לקבל גט ולהפסיק להחזיק את הבעל כבן ערובה לאלצו לשלם לה מזונות גרושה לאורך ימים דבר שאינו חייב ע"פ הדין" והוסיפו עוד כי " סרבנות האישה היא ללא מעצורים". בהמשך לקביעותיו אלה, וחרף ההיתר העקרוני שניתן לתובע לשאת אישה אחרת תחת הנתבעת, החליט בית הדין להיעתר לבקשת התובע ולהטיל סנקציות על הנתבעת בגין סירובה ועל מנת שתואיל לקבל את גיטה.
9. פסק-הדין האמור, בדבר הטלת סנקציות על הנתבעת בגין סירובה להתגרש, אושר עקרונית בבית הדין הרבני הגדול (4.12.2007), תוך שניתנת לנתבעת הזדמנות נוספת להתגרש מרצונה בטרם יופעלו כנגדה סנקציות. גם החלטה זו לא הביאה לשינוי בעמדת הנתבעת, אשר הוסיפה לעמוד בסירובה העיקש לקבל גט מהתובע. בהמשך לכך, ניתן פסק-דין נוסף מאת בית הדין הרבני (24.3.2008), בו נקבע כי יש להפעיל סנקציות שונות נגד הנתבעת. הליכים שונים בהם נקטה הנתבעת לשם ביטול פסק הדין מיום 24.3.2008 בעניין הפעלת הסנקציות כנגדה - נדחו.
10. חרף כל האמור - הנתבעת עמדה בסירובה לקבל גט.
11. ביום 11.4.2010 שלחה הנתבעת, באמצעות ב"כ, מכתב לתובע, ובו ציינה כי תסכים לקבל את הגט מידי התובע, אך שוב התנתה הסכמתה בקבלת טובות הנאה כספיות מן התובע (דרשה שתוסדר לה זכות לקבלת כספים מתוך הפנסיה של התובע).
12. התובע לא נענה לדרישתה של הנתבעת, אלא שזו הפעם נאותה הנתבעת לקבל את גיטה (ככל הנראה גם בהשפעת העובדה שהנתבעת נאלצה להפסיד נסיעה לחו"ל עקב צו עיכוב יציאה מהארץ כחלק מן הסנקציות שהושתו עליה), והצדדים התגרשו לבסוף ביום 3.6.2010.
13. לשם השלמת התמונה העובדתית יוער כי במהלך השנים התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים (מקצתם עודם תלויים ועומדים בערכאות שונות), אך הליכים אלו אינם נוגעים במישרין לענייננו.
עיקר טענות התובע
14. סירובה העיקש של הנתבעת לקבל את גיטה, מאז הגיש התובע לראשונה תביעה לגירושין בשנת 2000, פגע, במשך 11 שנים רצופות, בזכותו הבסיסית של התובע לצאת מקשר הנישואין, בו אינו חפץ, ולהמשיך בחייו. לטענתו, סירובה זה, גזר עליו נזקים בלתי ממוניים שעיקרם קשיים רבים בשיקום חיי-הזוגיות, נעדרו מחייו זוגיות יציבה ואינטימיות עם בנות המין השני, וכל אלו הסבו לו נזק נפשי, צער, השפלה, ביזוי וכאב.