השופט י' שנלר - אב"ד:
1. עניינו של הערעור, חבות אישה לחובות אשר יצר בעלה, וכשמדובר בבני-זוג אשר נישאו לאחר חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון).
2. המערער ובעלה של המשיבה..... (להלן: הבעל), כרתו ביניהם שני הסכמים בשנת 1999 לשיתוף פעולה בייזום ובניית בתים. המערער נתן לבעל ערבות בנקאית לבנק המזרחי בסך של 280,000 ש"ח, להבטחת אשראי שקיבל הבעל מהבנק.
לאחר שהבעל לא פרע את האשראי, הערבות חולטה, והמערער הגיש תביעה כנגד הבעל להשבת הכספים שחולטו.
תביעה זו נדונה בבית משפט השלום (כב' השופט אטדגי), אשר בפסק דינו מיום 18.7.06 (להלן: פסק הדין כנגד הבעל) חייב את הבעל לשלם למערער את מלוא סכום התביעה. במסגרת פסק דין זה ציין בית המשפט, בסעיף 2 לפסק הדין "אין חולק, כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של הנתבע ואשתו...".
עוד קבע בית המשפט כי "... שכרו של הנתבע (הבעל) היה צריך להיות משולם לו, עם קשירת הסכם כאמור. על חשבון שכרו זה, העמיד התובע (המערער) עבור הנתבע ערבות בנקאית, שאפשרה מתן אשראי בנקאי לנתבע" (סעיף 7 לפסק הדין).
כך גם נקבע כי הבעל היה חייב לדאוג לכך שהערבות לא תחולט, ובאופן שהאשראי יפרע מעת שיידרש לכך על-ידי הבנק, וכי עם קשירת עסקה בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים שם, אזי אמורה הייתה האחריות לאי-חילוטה של הערבות, דהיינו פירעון האשראי, לעבור למערער, ובאופן זה, היה מקבל הבעל את שכרו. וכלשון בית המשפט שם, בסעיף 8, כי מדובר למעשה בכעין "שכר על-תנאי".
יוער, כי בית המשפט הוסיף שם, כי הבעל היה נכון לתת בגין חובו למערער, בית השייך לו. אולם, ניסיון זה לא צלח הן בגין נושים נוספים, והן לאור חוסר הסכמתה של אשתו, כעולה מתמליל שהוצג בפניו.
לאחר שבית המשפט דחה את טענות ההגנה של הבעל, קבע בית המשפט כי הבעל נהנה באופן אישי מהכספים מבלי שסיפק תמורה, ועל כן נעתר לתביעה.
3. תוך כדי ההליך המשפטי בתביעה נשוא פסק הדין כנגד הבעל, הגיש המערער ביום 25.4.06 תביעה כספית כנגד המשיבה, היא אשת הבעל, ולפיה עתר לחייב את המשיבה במחצית החוב שנפסק כנגד הבעל, בפסק הדין האמור (להלן: כתב התביעה). לאחר מכן, הועברה התביעה לבית המשפט לענייני משפחה.
בכתב התביעה צוין, בין השאר בסעיף 4, כדלקמן: "בתאריך 2/7/99 נחתם הסכם נוסף בין התובע (המערער) לבין .... (הבעל) לפיו התחייב התובע להעמיד ל(בעל) ערבות בנקאית ע"ס 280,000 ש"ח למשך 3 שנים כבטחון בלבד ולצורך עסקיו של (הבעל) ..." (ההדגשות דלעיל וכן להלן אינן במקור, אלא אם צוין אחרת).
כך גם בהמשך, בסעיף 5 לכתב התביעה, ציין המערער כי הערבות הבנקאית "... שימשה כבטחון לעסקיו של (הבעל) ".
בכל הקשור לעילת התביעה כנגד המשיבה, צוין בכתב התביעה, כדלקמן:
"10. הנתבעת חייבת בהחזר מחצית החוב לתובע מכוח חזקת השיתוף וכאמור בחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ז-1979 (כך במקור).
11. הנתבעת חייבת בהחזר מחצית החוב לתובע, חוב שנוצר במהלך עסקיו של בעלה, מכוח חזקת השיתוף וכאמור בפסיקה.
12. הנתבעת חייבת בתשלום חובות בני הזוג שנוצרו לצדדים שלישיים במהלך נישואיהם".
4. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט אריאל בן ארי, בתמ"ש 49030/06) דחה ביום 28.6.10 את התביעה, לאחר שהוסכם בין הצדדים כי אין צורך בשמיעת ראיות לצורך הוכחתן של עובדות, הואיל והמחלוקת הינה משפטית בלבד, ובהתאם הוגשו טיעוני הצדדים.
בית המשפט קיבל את טענת המשיבה, לפיה כל עוד חיי בני הזוג .....(להלן: בני הזוג) ממשיכים כסדרם, ואין כל משבר בחיי הנישואין או פירוד, כך גם לא קיים איום של גירושין שעומדים בפתח "לא מתגבש חיובה של בת הזוג (הנתבעת שבפני) כלפי צדדים שלישיים (התובע שבפני) בגין חובות שנטל על עצמו בן זוגה (הבעל ) במסגרת עסקיו", תוך הפניה לאשר נקבע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (13.12.06) (להלן: פרשת שלם).
כך קבע בית המשפט כי הואיל ולא נטען כי חל משבר בחיי הנישואין של בני הזוג, הרי ככל הנראה, ממשיכים בני הזוג בחיי נישואיהם כבעבר "... קרי - לא הגיעה עת 'מועד קריטי'. אשר על כן לא ניתן לתבוע את הנתבעת שבפני, אשתו של ...., שכן טרם התגבשה חבותה בחובות העסקיים שנטל על עצמו בעלה" (סעיף 7.3).