חיוב אישי של מנהל חברה בחובות החברה

1.         בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. עוד התבקש בית הדין להרים את המסך מעל הנתבעת 1 ולחייב את הנתבע 2 בחיובי הנתבעת 1.

2.         התובעת עבדה החל מ-1.10.94 אצל הנתבעת 1 בחנות למכירת נעליים הנמצאת באילת.

3.         הנתבעת 1 ( להלן - החברה) הפעילה שלוש חנויות למכירת נעליים באילת שכאמור באחת מהן עבדה התובעת. הנתבע 2 מר אליק טל ( להלן-   טל) הוא המנהל והבעלים של החברה.

4.         בתחילת שנת 2009 נקלעה החברה לקשיים כספיים. בשל כך פנה טל לשותפה בשם קאמאו שיווק נעליים בע"מ ( להלן- קאמאו) אשר ביחד הקימו חברה בשם דאדא שיווק נעליים בע"מ (להלן - דאדא). לפי ההסכם מיום 1.3.09 בין החברה לקאמאו חנות אחת אחת בקניון מול הים תופעל על ידי דאדא (העתק ההסכם צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת). בהמשך נחתם נספח להסכם, ביום 23.7.09 לפיו גם שתי החנויות האחרות בקניון מול הים והקניון האדום יופעלו על ידי דאדא. בהסכם ונספחיו הוסכם כי טל ימשיך לנהל את החנויות.

5.         כעולה מסיכומי החברה, במועד שהוקמה דאדא, החברה קרסה וטל היה במצב כלכלי רע (סעיף 6 לסיכומי הנתבעים). לקראת סוף 2009 התגלע סכסוך בין טל לקאמאו בעקבותיו פנו הצדדים לבוררות בפני השופט סטרשנוב. ב-21.9.10 נחתם הסכם פשרה חלקי לפיו טל וקאמאו יקבלו כל אחד חנות וגורל החנות השלישית נשאר להכרעת הבורר.

            דאדא הודיעה לתובעת על פיטוריה ב 1.10.10. התובעת הפסיקה לעבוד ולאחר חודשיים חזרה לעבוד באותה חנות שכיום היא בבעלות קאמאו.

6.         טענות התובעת

            התובעת טענה כי טל התנהג בחוסר תום לב, כאשר בעקבות כישלון במיזם תיירותי, פעל להברחת כל נכסי החברה ובכלל זה זכויות שכירות, סחורה, מוניטין, ציוד ועוד. טל הסתיר מהתובעת את מהות ההסכמים שחתם עם קאמאו וזאת על מנת שניתן יהיה לראות בה כמסכימה במשתמע לעבור ולעבוד אצל דאדא.

            הנתבעים לא הגישו כל ראיה לסתור את תביעות התובעת לתשלום חופשה, פנסיה והבראה. טל הודה כי לא הוציא מסמך בכתב לעובדים בקשר למעבר לדאדא. בהסכמים שנחתמו עם קאמאו אין התייחסות לזכויות העובדים.

            בנסיבות אלו לא ניתן לייחס לתובעת הסכמה משתמעת להישארותה בחנות תחת דאדא ויש לראות בפיטוריה מדאדא כפיטורים המזכים אותה בפיצויי פיטורים מהנתבעים.

7.         טענות הנתבעים

            הנתבעים טענו, כי הקמת דאדא היוותה ניסיון הצלה של העסק ולא מרמה. קריסת החברה לא יכולה להוות עילה להרמת מסך; לא הובאו ראיות בקשר לניהול הכספי של החברה, ואילו הכנסת קאמאו לעסק לא מהווה עבירה פלילית אלא מהלך עסקי לגיטימי.

            עצם אי אזכור העובדים בהסכמים שבין טל לקאמאו מביאה למסקנה כי סעיף 1 ל חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1962 חל לפיו המעביד האחרון חייב בתשלום פיצויי פיטורים לתובעת. התובעת ידעה על חילופי המעבידים והמשיכה לעבוד אצל דאדא. דאדא פיטרה את התובעת ולמרות זאת התובעת בחרה שלא לתבוע אותה. לאחר פיטוריה התובעת עברה לעבוד באותה חנות אצל קאמאו.

משחולקו שתי החנויות בין טל וקאמאו, טל העדיף כי התובעת תעבור לעבוד בחנות השלישית אבל בשל סרובה, הפסיד אותה טל. משהתובעת עובדת היום בקאמאו אין לשעות לטענותיה, כאשר התביעה הוגשה בחלוף כשנה וחצי לאחר שהתובעת ידעה על חילופי הבעלים.

הנתבעים טענו כי לגבי פדיון חופשה שנתית - תלושי השכר משקפים את תוכנם, לגבי פנסיה התובעת זכאית לפנסיה לפי צו ההרחבה הכללי במשק. ולעניין דמי הבראה שולמו לתובעת 180 ש"ח מדי חודש.

8.         הכרעה

            פיצויי פיטורים

התובעת טענה כי זכותה לקבלת פיצויי פיטורים התגבשה בעת פיטוריה מדאדא וזאת לאחר שלא נתנה הסכמתה להיות עובדת של דאדא כאשר בפועל המשיכה להיות עובדת של החברה. הנתבעת טענה כי הישארותה בחנות תחת דאדא מלמדת על הסכמתה המשתמעת להיות עובדת של דאדא.

9.         לעניין זה נקבעה ההלכה ב בג"ץ רמת"א  לפיה, בהיעדר הסכמה מצידם של העובדים למעבר למעביד חדש, או לחלופין היעדר אקט של פיטורים מטעם המעביד המקורי, עובדים ממשיכים להיות קשורים בקשר חוזי עם מעבידם המקורי.