פסק דין
לפניי תביעה שעניינה דרישה להחזר כספי בגין חיובי יתר וכן פיצוי בגין גביית יתר:
התובע היה לקוח וותיק של הנתבעת, הוא פנה לקבלת שירותי תקשורת מחברה אחרת ובמועד מאוחר יותר, בחודש פברואר 2011, הוא שב ונקשר עם הנתבעת בעסקה שעניינה אספקת שירותי תקשורת. העסקה כללה רכישה של מכשירי טלפון וחבילת תקשורת.
בהתאם לנטען, חודש לאחר ההתקשרות המחודשת גילה התובע חיובים בשיעורים גבוהים מהחיובים המוסכמים. הוא פנה אל הנתבעת אולם לא זכה למענה ענייני מספק. בהתאם לנטען, התובע נאלץ להקדיש זמן רב בהמתנה טלפונית למענה אנושי, הוא זכה להתעלמות, התייחסות משפילה והתחייבות חוזרת ונשנית לטפל בפניותיו. לבסוף, התנערה הנתבעת מהתחייבויותיה. התובע ביטל את החיובים בכרטיס האשראי ופנה לחברת תקשורת אחרת. במקביל, החלה הנתבעת בנקיטת הליכי גבייה כנגדו, בגין עלות מכשירי הטלפון וחיובים שונים נוספים.
התובע דורש לחייב את הנתבעת ליתן לו פיצוי בשיעור חיובי היתר שנגבו ממנו (ע"ס 1,876 ₪), עלויות משפט בגין התייעצות עם עו"ד, פיצוי בגין אובדן יום עבודה, שיחות טלפון ומשלוח הודעות פקסימיליה, פיצוי בגין שעות המתנה רבות (על פי הנטען – עשרות שעות), סך של 720 ₪ בגין נזקי העבר וכן סכומים שונים המשקפים פיצוי בגין התנהלות הנתבעות. שיעור הפיצוי הכולל מסתכם ע"ס 30,096 ₪.
הנתבעת טוענת כי התובע הפר את התחייבותו כלפיה, כאשר ביטל את הוראת הקבע, כי הוא זכה לזיכויים שונים וכי "טענותיו של התובע באשר לחיובי יתר ו/או האשמת הנתבעת כ"פועלת שלא בתום לב" הינן טענות סרק אשר נועדו לשם מטרה אחת ויחידה – לזרות חול בעיני בית-המשפט הנכבד" (סעיף 11 לכתב ההגנה). על אף האמור בסעיף 11 לכתב ההגנה, בסעיף 12 לכתב ההגנה ישנה התייחסות לזיכוי ע"ס 406 ₪ לו זכה התובע ביום 8.3.2011 וכן לזיכוי ע"ס 1,800 ₪ "עקב זיכוי חלקי שהועבר לתובע", כאשר נטען שהאישור בדבר ביצוע הזיכוי יוצג בדיון (ר' סעיף 13 לכתב ההגנה).
ביום 11.4.2013 התקיים דיון בתביעה. כל אחד מהצדדים חזר על טענותיו. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי שדין התביעה להתקבל, באופן חלקי:
בסמוך למועד ההתקשרות (המחודשת) בין הצדדים העלה התובע טענות בדבר חיובים שהוא מחויב בהם שאינם עולים בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים; התובע מתאר בכתב התביעה כיצד הוא נאלץ להקדיש זמן רב לצורך העלאת טענותיו בפני נציגי הנתבעת כל זאת כאשר נציגי הנתבעת נמנעו מלהעניק לו מענה ענייני ומניח את הדעת. מדובר בגבייה של חיובים עודפים במהלך חודשים ארוכים, כל פעם בשיעורים שונים, כאשר הסכום המצטבר הכולל גבוה.
בסופו של יום, נמצאו טענות התובע בכל הקשור לחיובים העודפים נכונות. הנתבעת מאשרת את חובתה לזכות את התובע בסך של 1,800 ₪ (בדיון הוצג פירוט המתייחס לסך של 1,784 ₪). שבתי ובחנתי את טענות הנתבעת בכתב ההגנה ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת באשר למקור הטעות (טעות עליה חזרה הנתבעת חודשים ארוכים). לא זאת אף זאת, הנתבעת טוענת שטענות התובע בדבר חיובי יתר הן "טענות סרק" אשר נועדו "לזרות חול בעיני בית המשפט הנכבד" (סעיף 11 לכתב ההגנה).
האמור בסעיף 11 לכתב ההגנה, בו מטיחה הנתבעת האשמות חמורות כלפי התובע, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות כהווייתן, שהרי בסעיף 13 לכתב ההגנה מאשרת הנתבעת את החובה לזכות את התובע בסך של 1,800 ₪ (סכום הקרוב בשיעורו לסכום שהתובע נקב בו בכתב התביעה).
אני מוצא דופי בהתנהלות הנתבעת, אשר נמנעה מלספק בכתב ההגנה – לתובע ולבית המשפט – הסבר מניח את הדעת באשר לסיבה בגינה גבתה מהתובע, חודשים ארוכים, סכומים עודפים, בניגוד לתעריפים עליהם הוסכם.
התובע זכאי להחזר כספי ע"ס 1,876 ₪ (אני מעדיף את התחשיב שערך התובע על פני התחשיב שערכה הנתבעת בנספח נ/1, שאינו זהה לנתון המספרי שהוצג בסעיף 13 לכתב ההגנה).
כתימוכין לטענה בדבר זיכוי התובע בשיעור של 1,784 ₪ הוצג בדיון מוצג נ/1. מדובר בריכוז של חיובי יתר המתייחס לחשבוניות שונות. מוצג נ/1 מהווה אסמכתא אודות שיעור חיובי היתר (בהתאם לתחשיב הנתבעת) שגבתה הנתבעת מהתובע אולם לא מדובר באסמכתא המעידה על קיזוז בפועל, שהרי לא הוצגו נתונים המעידים על שיעור החוב שחב התובע לנתבעת ערב הקיזוז ושיעור החוב לאחר הקיזוז. מעבר לאמור, משנפתח תיק הוצאה לפועל כנגד התובע, היה על הנתבעת להראות שהסך האמור הופחת בפועל משיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל. אסמכתאות מניחות את הדעת לא הוצגו ולמעשה דין זכאי התובע שייפסק לזכותו הסכום הכולל בגין חיובי היתר.
נוסף על האמור, זכאי התובע לפיצוי בגין הטרחה הרבה שנגרמה לו כתוצאה מחיוב חשבונו בסכומים עודפים, בניגוד למוסכם; כאמור, בכתב התביעה תיאר התובע את הטרחה הרבה שנגרמה לו כתוצאה מהטיפול בעניין. התובע הקדיש מזמנו לטיפול בסוגיה, הוא פנה אל הנתבעת, נאלץ להקדיש זמן יקר בהמתנה למענה טלפוני אנושי ובסופו של יום נדרש להעלות את טענותיו בבית המשפט. התובע אפוא זכאי לפיצוי וכן לפסיקת הוצאות משפט.
אני מעמיד את הפיצוי הכולל המגיע לתובע בשיעור של 5,000 ₪. אני מביא בחשבון את העובדה שבכתב ההגנה לא ניתן הסבר מניח את הדעת לגביית היתר. היעדר הסבר מניח את הדעת מהווה זלזול בהתייחסות ספק השירותים (הנתבעת) כלפי הלקוח (התובע), ומהווה תימוכין נוסף לביסוס טענות התובע.
בהתאם למסמך ההתקשרות בין הצדדים, נספח א' לכתב התביעה, זכאי התובע להטבה ע"ס 720 ₪, שאמורה הייתה להיות משולמת לתובע באמצעות זיכוי חודשי ע"ס 40 ₪ משך 18 חודשים. עד למועד בו חדל התובע לעשות שימוש בשירותי הנתבעת הוא קיבל 12 תשלומים (עמ' 2, ש' 5 – 8), באופן שהוא נותר זכאי ל – 6 תשלומים ע"ס 40 ₪ כ"א. התובע זכאי אפוא לפיצוי ע"ס 240 ₪.
אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 6,946 ₪ (1,876 ₪ - גביית יתר; 5,000 ₪ - פיצוי כולל; 240 ₪ - החזר הטבה), בצירוף אגרת משפט ע"ס 70 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק), כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, בצירוף הוצאות משפט ע"ס 750 ₪.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.
המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.
ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.