רקע:
1. התובע עבד בנתבעת (להלן - החברה) מיום 22.2.1978.
2. התובע פוטר מעבודתו, וסיים את עבודתו ביום 31.12.2007, דהיינו לאחר כמעט שלושים שנות עבודה בחברה (29.83 שנים).
3. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
3.1. נסיבות סיום עבודתו של התובע בחברה: לטענת התובע, פיטוריו נגועים בחוסר תום לב קיצוני, והוא פוטר ללא שניתנה לו זכות טיעון, ולא שולמו לו מלוא זכויותיו; לטענת החברה, התובע עשה כל הניתן כדי לגרום לפיטוריו, וביצע הפרות משמעת וגרם נזקים לחברה. לאחר מספר הליכי שימוע נאלצה החברה להודיע לתובע על סיום עבודתו. לפנים משורת הדין, שולמו לתובע מלוא פיצויי הפיטורים, למרות שבנסיבות עבודתו לא היה זכאי כלל לפיצויי פיטורים, והחברה הודיעה כי היא דורשת את השבתם.
3.2. שכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו השונות: לטענת התובע, בחישוב השכר לצורך תשלום הזכויות השונות, יש להביא בחשבון גם את התשלום בשכרו שכונה "בונוס", ששולם לו באופן קבוע בעד עבודתו הרגילה. כפועל יוצא מכך, הוא תובע הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי דמי/פדיון חופשה והפרשי תשלומים לגמל. לטענת החברה, מדובר ברכיב שכר משתנה, שאינו חלק מהשכר לצורך חישוב הזכויות השונות.
4. מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם החברה העיד מר חיים רפפורט, אשר שימש בתפקיד מנהל החברה.
נסיבות סיום עבודתו של התובע:
5. התובע העיד בתצהירו כי עבד בתפקיד איש אחזקה, ובמסגרת תפקידו טיפל בתקלות בבניין, לאחר פנייה של הממונה ו/או העובדים במשרדים הפועלים בבניין ודיווח על תקלה; במהלך שנת 2006 מונה מר רפפורט לתפקיד מנהל החברה; סמוך לאחר כניסתו של מר רפפורט לתפקידו הוא החל להתנכל לו, כך שהוחרם ציוד משרדי והועלו דרישות "מקצועיות" אשר מעולם לא היו בחברה בעבר. בין היתר, נלקח מכשיר הטלפון ממשרדו, אשר שימש אותו לקבל פניות על תקלות; למרות השינויים, מילא אחר הוראותיו ומעולם לא קיבל תלונה על עבודתו ו/או על כל סיבה אחרת, וביצע את עבודתו במקצועיות ואחריות; בין היתר, דיווח למר רפפורט על מחדל חמור בבניין החברה העלול במקרה של שריפה לגרום לאסון, ובדיעבד הוכח כי רק בנס לא נגרם אסון כתוצאה משריפה שפרצה בבניין; כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד של מר רפפורט ארעה שריפה, ולאור מחדלו של מר רפפורט התעכבו שירותי הכיבוי כ- 20 דקות, ונגרם נזק רב. התובע ציין כי הוא סבור שעקב ידיעתו האישית על מחדלו הקשה של מר רפפורט, ושרק בנס לא נגרם אסון כתוצאה מהמחדל, מר רפפורט חשש שמא יתגלה הדבר לממונים עליו, ולכן פיטר אותו לאלתר; ביום 28.11.2007 ניגש אליו מר רפפורט, וללא סיבה וללא אתראה וללא שימוע מסר לו מכתב פיטורים. התובע הכחיש את גרסת החברה שלפיה נערכו לו מספר שימועים, וטען כי מעולם לא קיבל שום זימון להליך של שימוע ולא הרגיש כי משרתו בסכנה; התובע הכחיש את גרסת החברה כי פעל לכך שיפוטר מעבודתו בחברה. בהקשר זה הדגיש התובע כי סמוך לפיטוריו עבר לדירה גדולה יותר, ונטל התחייבויות כספיות אותן לא היה לוקח על עצמו לו חשב על סיום העסקתו. כמו כן יש לו בן נכה אשר גם הטיפול בו כרוך בהוצאות גדולות. לכן, לא רק שלא ניסה לגרום לפיטוריו, אלא נאחז במשרתו כל עוד יכול היה. בהקשר זה העיד התובע כי סבל כאבים עזים בברכיים, לא ניצל את ימי המחלה שאושרו לו, והמשיך לעבוד כרגיל, כדי לשמור על מקום עבודתו; התובע הוסיף כי במכתב הפיטורים צוין כי הוא פוטר עקב "שינויים ארגוניים", אולם בתפקידו מועסק אדם אחר, ללא כל שינוי.
6. מר רפפורט העיד בתצהירו כי התובע עשה כל הניתן כדי לגרום לפיטוריו, תוך גרימת נזקים לחברה; נערכו לתובע שלושה הליכי שימוע. אחד - ביום 9.4.2007, בו הועלו בפני התובע טענות לפיהן סירב לבצע עבודות צבע וכן איחורים מכוונים. התובע השיב בהתרסה כי הוא מסרב לבצע עבודות צבע, וכי על החברה להודות לו כי הוא מגיע לעבודה. השני - ביום 8.11.2007, בה הועלו בפניו טענות כי הוא מסרב לבצע עבודות שונות, לרבות עבודות צבע קלות, הזזת פחים ועבודות נוספות. התובע התריס שוב כי הוא זה שיקבע איזה עבודות יבצע ואלו לא, וטען כי מטלות אלה אינן במסגרת תפקידו, למרות שמר רפפורט הבהיר לו כי כחלק מתפקידו עליו לבצע מטלות אלה; ביום 15.11.2007, לאחר שכל השיחות הקודמות לא הועילו, והתובע המשיך שלא לבצע את מטלותיו, לצעוק על עובדי ניקיון ושמירה, והמשיך להיעדר מהעבודה ללא רשות, נערכה לתובע ישיבת שימוע אחרונה, לצורך שקילת המשך העסקתו בחברה; במהלך השימוע לגבי היעדרויות מבלי לבקש רשות טען התובע כי יש לו "בעיות", ועמד על סירובו לבצע עבודות צבע והזזת פחים; לאחר קיום השימוע ולאור עמדתו הנחרצת של התובע נאלצה החברה להודיע לו על סיום עבודתו; לפנים משורת הדין, שולמו לתובע מלוא פיצויי פיטורים, למרות שלא היה זכאי כלל לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו. מר רפפורט הכחיש כי התנכל לתובע, והעיד כי פעל בכל דרך אפשרית להיטיב עם התובע, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפעולותיו המכוונות שנועדו לגרום לפיטוריו. כמו כן, לא הוחרם ציוד של התובע, וכל המטלות אותן נתבקש לבצע הן חלק מתפקידו. כן הכחיש מר רפפורט כי היה אחראי למחדל כלשהו, אשר הגדיל את הנזק שנגרם לבניין בשריפה.
7. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות, אנו דוחים את גרסתה של החברה כי התובע ביצע הפרות משמעת. אנו קובעים, כי מר רפפורט ניסה לשנות את הגדרת תפקידו ותנאי עבודתו של התובע, באופן החורג משינוי לגיטימי של סדרי עבודה ומטלות עובד, ובשל כך נוצר עימות בינו לבין התובע; התובע פוטר ללא שנערך לו שימוע, ותוך הפרת חובת תום הלב. לא הוכח, שהתובע פוטר בשל חששו של מר רפפורט מידיעה של התובע אודות מחדל שלו. להלן, נפרט את הנימוקים למסקנות אליהן הגענו.
התובע לא ביצע עבירות משמעת:
8. אכן, בניגוד לנטען בתצהירו של התובע כי מעולם לא קיבל תלונה על עבודתו, מעדותו של התובע בחקירה נגדית עולה כי היו עימותים בינו לבין מר רפפורט באשר למטלות שעליו לבצע במסגרת תפקידו. כך, היה עימות בינו לבין מר רפפורט בנוגע לעבודות צבע, כאשר התובע הסכים לבצע עבודות צבע "מזדמנות" אולם סירב לבצע עבודות סיוד, כגון צביעת החזית של הבניין או חדרים בבניין (עדות התובע, ע' 2, ש' 4 - 12; ע' 2, ש' 23 - 27; ע' 3, ש' 7 - 12). באשר לעבודות הקשורות בפחי אשפה - מקובלת עלינו גרסתו של התובע כי לא סירב להזיז פחים (ע' 3, ש' 21 - 23), אלא סירב לבצע את כל עבודת הניקיון במקום איש הניקיון עובד הקבלן שלא הגיע לעבודתו, ולבסוף מר רפפורט ביקש מהקבלן לשלוח עובד ניקיון מחליף (ע' 4, ש' 1 - 11). התמונה המתקבלת מעדותו של התובע, שגרסתו אמינה בעיננו, היא כי מר רפפורט ביקש לשנות את תפקידו של התובע, ולהטיל עליו מטלות נוספות ושונות מהותית מהמטלות אותן ביצע במהלך תקופת עבודתו הארוכה בחברה, כ- 29 שנה.
9. אכן, בהתאם לפסיקה, למעביד סמכות ניהולית (המכונה פררוגטיבה ניהולית), במסגרתה הוא מוסמך לשנות את סדרי העבודה, לנייד עובדים מתפקיד לתפקיד, לקבוע חלוקת עבודה שונה וכיו"ב [ע"ע 674/05 אהרון ויזנר - רשות השידור [פורסם בנבו] (28.3.2007); דב"ע מח/3 - 2 אורי גנני - אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים, פד"ע יט 419, 423]. יחד עם זאת -
...הפררוגטיבה הניהולית אינה ערך העומד לעצמו ולעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות [ע"ע 1159/01 ד"ר אבנר כרמי - מדינת ישראל-מינהל המחקר החקלאי, [פורסם בנבו] , 5.11.02; עניין ויזנר] כאשר אל מול הפררוגטיבה הניהולית עומד האינטרס של העובד אותו יש להביא בחשבון. בתוך כך, על הפררוגטיבה הניהולית "להתאזן לעומת הזכות לעבוד" הכוללת את זכות העובד "שחוזה העבודה לא ישונה בצורה לא סבירה תוך פגיעה חד צדדית בעובד" [עניין עבדאלגאני; עע 300019/98 דב אורן - דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ, [פורסם בנבו] , 7.7.04; עניין ויזנר; אלישבע ברק אוסוסקין, "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד - האיזון הראוי", ספר מנחם גולדברג, ירושלים, התשס"ב - 2002 עמוד 224].
(ההדגשה הוספה).
ע"ע 491/08 סוהא סארג'י - קופת חולים לאומית [פורסם בנבו] (10.5.2009).
לאמור לעיל נוסיף כי בהתאם לנפסק בעניין מילפלדר [בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210] מעביד אינו רשאי לשנות חד צדדית הוראה בודדת בחוזה העבודה. אכן, פסיקה זו אינה שוללת את סמכותו הניהולית של המעביד להנהיג שינויים לגיטימיים וסבירים בסדרי העבודה, כמו גם בסוג המטלות של העובד במסגרת תפקידו והיקפן (ראו עניין גנני). אולם, מהפסיקה בעניין מילפלדר נובע כי המעביד אינו רשאי להנהיג שינויים שיש בהם כדי לשנות מהותית את חוזה העבודה בין המעביד לבין העובד.
10. ומן הכלל אל הפרט:כאמור, אנו מקבלים את גרסתו של התובע, כי לא סירב לבצע עבודות צבע "קלות" או "מזדמנות", אלא רק עבודות צבע משמעותיות, כגון צביעת החזית של הבניין או צביעת חדרים בקומה שלמה. כמו כן, אנו מקבלים את גרסתו כי לא סירב להזיז פחים, אלא סירב לבצע את עבודתו של עובד קבלן הניקיון- פינוי זבל מהפיר. אנו סבורים, כי במקרה הנדון, הדרישות החדשות שהפנה מר רפפורט אל התובע, דהיינו לבצע באופן קבוע עבודות צבע ולהחליף את עובד הקבלן העוסק בפינוי זבל מהפיר, חרגו משינוי לגיטימי של סדרי העבודה והיו בגדר ניסיון לשנות מהותית, באופן בלתי מידתי ובלתי סביר את חוזה העבודה שבין התובע לבין החברה. זאת, במיוחד בהתחשב בותקו של התובע בעבודה (כ- 29 שנה) וגילו (55 שנה). לאור האמור, אנו דוחים את טענתה של החברה כי התובע ביצע הפרות משמעת בסרבו לבצע מטלות מסוימות.