פסק דין
1.עניינה של העתירה בהחלטתה של ועדת ההשגה לזרים – מרחב תל אביב (להלן: "ועדת ההשגה") מיום 17.6.12 (ע"י עו"ד ברגמן, יו"ר ועדת ההשגה), בה נדחתה השגה שהגישו העותרים על החלטה שלא להעניק לעותרת מעמד בישראל מכוח היותה "ידועה בציבור" של העותר.
העותרים טוענים כי הם בני זוג, ידועים בציבור זה של זה, וכי על המשיב לאפשר להם להקים את ביתם בישראל.
העובדות
2.העותר הוא אזרח מדינת ישראל, יליד שנת 1927. הוא עלה ארצה מארצות הברית. שני בניו נפטרו (האחד מהתקף לב והאחר באסון התאומים). בתו (שהוא אינו בקשר איתה) מתגוררת בארצות הברית. העותרת היא ילידת שנת 1962, היא אזרחית פיליפינית שהגיעה לישראל בשנת 2000. לעותרת 3 בנים מנישואיה הקודמים בפיליפינים. לטענת העותרים בעתירה, הם הכירו זה את זה בשנת 2007, וכמה חודשים לאחר מכן הם עברו לגור יחד.
3.ביום 20.5.2008 הגישו העותרים בקשה להסדרת מעמד העותרת כבת זוג של העותר. ביום 22.6.08 נסגר התיק משום שהעותרים לא הגישו את המסמכים הדרושים. ביום 28.9.08 הגישו העותרים בקשה חדשה, במסגרתה נערך להם ביום 27.11.08 שימוע. שימוע זה סוכם על ידי עורכת השימוע כך –
"התרשמות שמדובר בקשר על רקע של אינטרס הדדי, לישראלי שהוא מבוגר בודד בארץ לאחר טרגדיה בחייו, נמצאה בת זוג שנמצאת איתו ודואגת לצרכיו, ואילו היא מתוגמלת כלכלית וההסדר נוח לשניהם. מתרשמת שהזוג חי יחד והקשר הוא אינטרס של שניהם".
מנהל הלשכה דחה את הבקשה ביום 22.3.09, וקבע כי התרשמותו היא כי מדובר בקשר בין מטפלת למטופל. ביום 29.3.09 נשלחה הודעה לעותר על דחיית בקשתו. העותרים הגישו עתירה כנגד החלטה זו (עת"מ 1647/09- "העתירה הראשונה"). ביום 14.7.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת גדות) שקבל את העתירה. בית המשפט קבע כי על המשיב לערוך שימוע נוסף לעותרים, ולתת החלטה מנומקת ומפורטת לאחר מכן.
4.לאחר פסק הדין בעתירה הראשונה, פנו העותרים שוב למחלקת האשרות, ונערך להם שימוע נוסף. בסופו של דבר נדחתה בקשת העותרים, כאשר נקבע כי העותרת אינה עושה די מאמצים כדי להתגרש ממי שהיה בעלה בפיליפינים. כנגד החלטה זו הוגשה על ידי העותרים עתירה נוספת (עת"מ 7415-04-10 – "העתירה השניה"). במסגרת העתירה השניה, הגיעו הצדדים ביום 6.5.10 להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין, לפיה על העותרים לפנות תוך 3 חודשים למחלקת האשרות ולהמציא אישור כי העותרת התחילה בהליך של התרת נישואיה בפיליפינים.
5.לאחר פסק הדין בעתירה השניה, פנו העותרים לטענתם פעם נוספת למשיב, והציגו אישור לפיו העותרת פתחה תיק התרת נישואין במדינת הפיליפינים. ביום 8.2.10 התקבלה החלטה לפיה העותרים אינם מכבדים את פסק הדין בעתירה השניה משום שהם לא פנו תוך 3 חודשים להמשך הטיפול בתיק. על החלטה זו הוגשה על ידי העותרים עתירה נוספת (עת"מ 14495-12-10- "העתירה השלישית"). העתירה השלישית נמחקה תוך שהוסכם בין הצדדים כי העותרת תקבל אורכה להמצאת מסמך המעיד על התרת נישואיה, ותפקיד ערבות של 10,000 ₪ להבטחת העמידה בלוחות הזמנים.
6.ביום 6.9.11 הוגשה על ידי העותרים בקשה נוספת, שאליה צורף פסק דין שהעיד על התרת נישואיה של העותרת. ביום 3.1.12 נערך לעותרים שימוע נוסף, שלישי במספר.
בקשת העותרים נדחתה פעם נוספת. העותרים הגישו על החלטה זו השגה לוועדת ההשגה. ההשגה נדחתה בהחלטת ועדת ההשגה מיום 15.11.12 – היא נושא העתירה הנוכחית.
החלטת ועדת ההשגה
7.ועדת ההשגה פירטה בהחלטתה את מהלך העובדות כפי שהוא פורט לעיל. הוועדה קבעה כי הנטל להוכחת כנות הקשר מוטל על העותרים המבקשים כי אחד מהם יקבל מעמד בישראל. לכן על בני הזוג לספק הוכחות לקשר ולחיים משותפים. הנטל המוטל על בני זוג הידועים בציבור כבד יותר מזה המוטל על בני זוג הנשואים זה לזה, לאור העובדה כי מדובר בקשר שאינו מבוסס על אקט משפטי מכונן. ועדת ההשגה קבעה כי הקשר בין העותרים אינו עולה כדי קשר של ידועים בציבור, והוא קשר של מטפלת ומטופל, ועל כל פנים אין מדובר במערכת יחסים שצריכה לזכות בהגנת המשפט "תוך כפיית המשיב להכיר בה ככנה, ולהעניק בגינה מעמד למשיגה".
8.ועדת ההשגה פירטה את התמיהות והסתירות שעולות מהשימוע השלישי שנערך לבני הזוג. נקבע כי העותרים אכן חיים יחד, ועל כך אין מחלוקת. אולם אין די בכך. מהראיונות שנערכו לעותרים עולה כי מעבר לשיתוף הכלכלי שאינו מתקיים, ניתן להבחין כי על כתפי העותרת נופל כל עול עבודות הבית, היא רואה עצמה כאחראית על רווחת העותר, ומעבר לאספקט הטיפולי (בגינו היא זוכה לתמורה כספית קבועה), הצדדים אינם מעורבים כלל זה בחייו של זה. הם אינם מכירים זה את חבריו של זה; הם אינם יודעים פרטים בסיסיים זה על זה; אינם יודעים איך הם מבלים את ימיהם וכד'. עניינים אלה תומכים במסקנה לפיה הקשר בין הצדדים אינו קשר כן, על אף מגוריהם תחת קורת גג אחת.
9.באשר לעובדה כי העותר ציווה 10% מרכושו לעותרת, נקבע כי טענה זו לא הוכחה, ועל כל פנים, העותר אינו בקשר עם בתו היחידה, ולכן היה צפוי כי הוא יבקש לצוות נתח גדול יותר מרכושו לעותרת. גם העובדה כי העותר מימן את גירושי העותרת אינה ראייה מכרעת.
יו"ר ועדת ההשגה התייחס להפרשי הגילאים בין בני הזוג. הוא ציין כי אין די בעובדה זו כדי להצדיק את דחיית בקשתם. אולם, כך נקבע, הראיות המנהליות שפורטו בהחלטה מצדיקות את החלטת המשיב גם ללא שנושא הפרש הגילאים נלקח בחשבון.
טענות הצדדים
10.העותרים טענו כי קיומן של הסתירות בראיון ביניהם נובע מאי הבנה הנובעת מקשיי שפה. הם טענו עוד כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה היחסים ביניהם הם יחסי מטפלת – מטופל. העותר אינו זקוק למטפלת סיעודית, ולו זה היה המצב, הוא יכול היה לשכור לו מטפלת אחרת, שנמצאת בישראל באופן חוקי. העותר הוריש חלק מרכושו לעותרת, ואף זו אינדיקציה לכנות הקשר ביניהם. בני הזוג חיים יחד קרוב ל-5 שנים.
11.המשיב טען כי אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת ההשגה. הוא טען כי לא כל קשר זוגי או קשר רומנטי הם קשרים החוסים תחת נוהל ידועים בציבור. מערכת יחסים היא מוגנת רק אם מדובר בקשר של בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם זה בזה. במקרה דנן, קיים חשש כי הקשר אינו כן, משום שהסתבר כי בני הזוג אינם יודעים פרטים רבים זה אודות זה, הם אינם מבלים יחד, ותוכניותיהם לעתיד הן שונות. עוד נטען כי העותרת פנתה להסדרת מעמדה רק לאחר שמעסיקתה הקודמת נפטרה, והיא היתה צריכה לכן לעזוב את הארץ.